אוסף מאיר פדואה

המרכז לגניאלוגיה יהודית ע"ש דגלס א. גולדמן בבית התפוצות המיר לפורמט דיגיטלי את אוסף עצי המשפחה של ד"ר מריו פדואה ז"ל. האוסף, ובו מאות עצי משפחה המתעדים את תולדות יהדות איטליה במאות השנים האחרונות, הוכנס אל מאגר המידע של המרכז לגניאלוגיה ועומד לרשות הציבור לחיפושים ומחקרים גניאלוגיים והיסטוריים.

 

עבודת הדיגיטציה בוצעה ברובה ע"י צוותי מתנדבים מסורים שפעלו במקביל בבית התפוצות, בירושלים ובגליל. בית התפוצות מודה למשפחת פדואה על עזרתה האדיבה ונכונותה לרשום את אוסף מריו פדואה במאגר המידע של המרכז לגניאלוגיה יהודית ע"ש דגלס א. גולדמן.

 

מאיר פדואה. באדיבות מיכל פדואה

 

מאיר פדואה - תולדות חייו

מריו פדואה נולד בפירנצה שבאיטליה בשבת, א' דפסח תרס"ז (30.3.1907), לגוסטבו עמנואל פדואה ולקלרה לבית סצ'רדוטי (כהן). מריו, שלאחר עלייתו לארץ ישראל (1930) המיר את שמו למאיר, היה בן למשפחות מתבוללות שמוצאן בעיר מודנה.

 

בשל תהליך ההתבוללות שנמשך במשפחתו יותר ממאה וחמישים שנה, לא שרתה בביתו רוח של יהדות ואמנם, אילו היה תלוי הדבר באביו, לא היו מאיר ואחיו נימולים, אך מפאת הכבוד כלפי הסב קמילו סצ'רדוטי, שהיה מתבולל גם הוא אך עדיין הכיר במחויבותו להיותו כהן, הובאו הבנים בבריתו של אברהם אבינו. אף שהמטען הרוחני היהודי של מאיר היה דל, פיעמה בו, מאז ילדותו, אמונה מולדת, אינסטינקטיבית, בקיומו של האל. אמונתו זו הייתה ידועה בקרב משפחתו, וכך למשל נהג סבו קמילו לומר כי "ממריו נעשה רב". אמונתו הטבעית של מאיר היא שהביאה אותו לצום לראשונה ביום הכיפורים, שנה לאחר מות אביו, בהיותו בן 18.

 

מאיר החל לימודי משפטים ב- 1925 וקיבל תואר דוקטור למשפטים בשנת 1929. במשך שנות לימודיו האקדמיים התקרב אל היהדות בהדרכתו של ד"ר יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י (1889-1981), מנהיג רוחני דגול של יהודי איטליה, שהביא לשינוי יסודי באורחות חייהם של רבים, בעיקר בקרב הצעירים בני המשפחות המיוחסות, שהיו שרויים בריקנות רוחנית מוחלטת והיו נכונים לקנות דעת. תפיסתו של פצ'יפיצ'י הייתה תפיסה של "יהדות שלמה" (אינטגרלית, כלשונו של פצ'יפיצ'י), לפיה "הציונות היא אספקט של היהדות". לתורתו של פצ'יפיצ'י הייתה השפעה רבה בעיצוב השקפת עולמו של מאיר פדואה.

 

לאחר תהליך ממושך הגיע מאיר לשמירת מצוות. באותה תקופה שקע בפעילות מגוונת שעיקרה העמקת הזהות היהודית של הצעירים היהודים באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט. למען מטרה זו השתתף ואף עודד אחרים להשתתף בהרצאות על נושאים יהודיים במכון ל- Studi di Convegni Ebraici, שם נשאו את דבריהם ד"ר פצ'יפיצ'י, פרופסור בונבנטורה, לימים פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הרב משה דוד קאסוטו, חוקר מקרא ולימים פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית ואחרים. מאיר אף ארגן טיולים לצעירים יהודים בימי ראשון, ערך כנס של הנוער היהודי האיטלקי ופעל להקמת בית ספר תיכון יהודי בפירנצה.

 

גם לתנועה הציונית הגיע מאיר בהדרגה. הוא החל את פעילותו כאחראי לפתיחת קופסאות ההתרמה של הקרן הקיימת לישראל בחבל טוסקנה, ניהל את המועדון הציוני, ונתמנה ליושב ראש הקרן הקיימת בפירנצה. מאיר יזם הקמת קרן לזכרו של הרב שמואל צבי מרגוליס, שהגיע לאיטליה מגרמניה בשלהי המאה ה-19, והביא עמו את הרעיון הציוני, שבאיטליה היה בבחינת חידוש. הקרן נועדה להקמת יישוב בארץ ישראל על שם הרב מרגוליס. כיוון שההיענות לא הייתה רבה, ובכספי התרומות לא היה די למלא את ייעודם, נתרמו הכספים לקבוצת רודגס – ההתיישבות הראשונה של "הפועל המזרחי" בארץ, ולימים קבוצת יבנה. את ההכשרה הראשונה באיטליה יסד מאיר, באזור טוסקנה. משנסגרו ההכשרות בגרמניה הנאצית, ראה מאיר צורך להפעיל הכשרה באיטליה שתקלוט גם את יהודי גרמניה.

 

באביב 1929, לקראת סיום לימודיו באוניברסיטה, הצטרף מאיר לכמה חברים שנסעו לפלשתינה לחופשת הפסח. בספטמבר 1930, שבועיים לפני ראש השנה עלה ארצה, לאחר שנפרד מארוסתו כיוון שהוריה התנגדו לעלייתה.

 

מאיר עלה ארצה באנייה "אדריאנה", שעל סיפונה היו חלוצים ממזרח אירופה ובהם אברהם הרצפלד, ממנהיגי תנועת הפועלים, ועמו קשר קשר עמוק שנשמר שנים רבות.

 

מאיר היה מראשוני היהודים מאיטליה שהגשימו את החלום הציוני. אך גם לאחר עלייתו ארצה שמר על קשר עם יהודי איטליה – בהתכתבות ענפה, בליווי תיירים איטלקים בטיוליהם בארץ, ומשנשא אישה והקים בית בירושלים אף נהגו הוא ואשתו לארח רבים בביתם הפתוח.

 

בנמל יפו קיבל את פניו אנצו סרני, שעלה לארץ ישראל בשנת 1927 והיה לחלוץ היהודי האיטלקי הראשון, ונמנה עם מייסדי קיבוץ גבעת ברנר. סרני ביקש לשכנע את מאיר להתיישב בגבעת ברנר אך מאיר ידע כי שם לא יוכל להמשיך ולקיים את אורח החיים היהודי שאימץ לעצמו. דברי השכנוע של סרני לא נשאו פרי ומאיר, לאחר שהתארח בלילו הראשון בארץ ישראל בקיבוץ, עבר לתל אביב. בשנתו הראשונה בארץ, במקווה ישראל, ביקש להתנסות בעבודה חקלאית ולשפר את ידיעתו בשפה העברית, שכבר החל בלימודה באיטליה. די היה בה בשנה זו כדי הביאו לכלל הכרה כי לא לעבודה חקלאית נועד.

 

בסוף שנת 1931 נסע מאיר לאיטליה למלא את הבטחתו לאמו כי כעבור שנה לעלייתו לארץ ישראל ישוב לבקרה. הביקור נמשך כמה חודשים, ובהם ביקר בערים שונות: טריאסטה, מילנו, טורינו, ליוורנו, רומא ועוד, בהן נשא סדרת הרצאות על "אשר קרני בדרך" (Strada Facendo). מטרתו הייתה לעודד את יהודי איטליה לעלות לישראל. בנסיעה זו נקשר הקשר הראשון שלו עם "בנקו די רומא", שבאותן השנים היו לו סניפים בירושלים, ביפו ובחיפה.

 

בשובו ארצה התיישב בתל אביב ועבד אצל הקונסול האיטלקי כשישה חודשים. בשנת 1932 עבר לירושלים וניהל את הסניף הירושלמי של בנקו די רומא ששכן בעיר העתיקה, בסמוך לשער יפו. כעבור שנים אחדות ניהל את הסניף החדש שהבנק פתח בכיכר ציון, עד שהבריטים סגרו את הבנק בעקבות הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה לצד הגרמנים. ביוני 1940, בצהרי ערב חג השבועות, נעצר מאיר בביתו על ידי שוטרים אנגלים, הובא לבית המעצר "קישלה" הסמוך לשער יפו, והוחזק במעצר שבוע ימים יחד עם בעלי אזרחות איטלקית אחרים, עד שהוכיח את נאמנותו לשלטון הבריטי.

בקיץ 1935 נשא מאיר לאשה את פליצ'ה, בתם של אברהם אלברטו לוי ופלורה לבית בסו, מטריאסטה. משנסגר הבנק מצא עצמו מובטל והוא אב לשתי בנות. בהמלצת ידידיו החל לעסוק בביטוח.

בשנת 1940 נוסד בירושלים בית הכנסת כמנהג בני רומא, ומאיר היה ממייסדיו. כמו כן היה ממקימי "חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית" (1941) ושימש שנים רבות כחבר בוועד החברה, ממנו פרש כשנוכח ש"הפעולה הרוחנית" של החברה אינה מתרחבת דיה. בשנת 1944 נודע לו על מות אמו באושוויץ, לאחר שנעצרה באיטליה על ידי הגרמנים.

 

בימי מלחמת השחרור פעל מאיר מטעם "נצח" – ארגון להגנה אזרחית, ובטרם קמה המדינה היה ממייסדי "ברית השבת" בירושלים. כמו כן היה חבר ועד בית הכנסת "ישורון" שנוסד בשנת 1929. בשנות ה- 50 נטל חלק בפעילות ציבורית למען הצלת ילדים מן המיסיון.

 

עם קום המדינה החל לעבוד בשירותה, תחילה במחלקה לנזקי מלחמה ואחר כך במשרד המסחר והתעשייה ביפו. בתחילת 1950 עבר המשרד לירושלים ומאיר חזר עם משפחתו לירושלים ושם, בבניין פאלאס, עבד עד שפרש לגמלאות באביב 1972. תחילה שימש כמתכנן טפסים ואף נתבקש לפרסם את חוברת ההדרכה הראשונה בנושא זה לכל שירות המדינה. כעבור שנים אחדות נתמנה לעורך לשוני ומאוחר יותר היה ליועץ לענייני עריכה. מינוי זה היה בעיניו משום הגשמת משאלת לב יותר מאשר הערכה מקצועית ומחמאה גרידא, שהרי עוד בהיותו באיטליה ציפה למועד שבו ישלוט בשפה העברית.

 

לאחר פרישתו הקדיש מאיר פדואה את מלוא מרצו באיסוף מידע על יהדות איטליה – תמונות של בתי יהודים ורשימות גניאלוגיות של משפחות יהודיות, ובמיוחד של בעלות הנכסים האלה.החומר שצבר נחסך במרוצת השנים ל"אוסף מאיר פדואה".

 

ד"ר מאיר פדואה נפטר בשבת פרשת "פרה" י"ח באדר ב' ה'תשס"ג (22 במרס 2003). במותו ידע כי אנו מעניקים למפעל חייו "חיים" משלו.

 

משפחת פדואה

מוצאן של משפחות הוריו של מאיר פדואה בעיר מודנה. במאה ה- 19 החלו בני משפחת פדואה להתפזר לוונציה ולפדואה (פדובה), ובסוף המאה הגיעו לפירנצה. משפחת אביו נמנית עם ראשוני המתבוללים ביהדות איטליה.

 

סבו מצד אביו, ויטוריו פדואה (1850-1904), נולד במודנה, ואשתו, פאני לבית טודסקיני (1856-1944), מוצאה בעיר מוצולו שבאזור מנטובה. ויטוריו פדואה היה המפקח על קווי הרכבת העיקריים באיטליה, ובכלל זה גם על רשת הרכבות של דרום איטליה (le meridionali). בשנת 1900 - שנה קדושה בכנסייה הקתולית (L’anno santo), קיבל ויטוריו פדואה מן האפיפיור תעודת הוקרה על הסדר ועל האיכות של שירות הרכבות. בשל תפקידו נדד ויטוריו פדואה מעיר לעיר. את משפחתו הקים בעיר ורונה, ובסוף המאה ה-19 התיישב בפירנצה. את ביתם רחב המידות רכשו הסבים במרכז העיר דאז, סמוך לגטו, בימים בהם החלו היהודים לעזוב את הגטו אך עדיין לא העזו להתרחק ממנו. בבית זה נולדו וגדלו מאיר פדואה, ויטוריו אחיו הבכור, וג'ורג'ו בן הזקונים. בבעלותם של ויטוריו ופאני פדואה הייתה גם וילה בפרוורי פירנצה, שלימים נמכרה לזמר האופרה הנודע אנריקו קרוזו. ויטוריו פדואה שימש גם כקונסול של כבוד בפורטוריקו ובסן דומינגו שבדרום אמריקה.

 

הסבים מצד אמו של מאיר פדואה היו קמילו גמליאל סצ'רדוטי (1849-1933) ופיאה לבית פורטי (Forti, 1856-1944). קמילו סצ'רדוטי היה אדם אמיד אשר לא עבד לפרנסתו, ותחביבו היה רכיבה על סוסים. הוא המשיך לרכוב גם אחרי שמלאו לו שבעים שנה. לעתים הזדמן לו לעסוק בקניית סוסים ובמכירתם. בבית הוריו של קמילו סצ'רדוטי במודנה היה בית כנסת שאותו ירש הסב מן ההורים - הסבים של הסבא קמילו סצ'רדוטי. כשהעתיקו הסבים של מאיר פדואה את ביתם לפירנצה, וכבר לא היה בו בבית הכנסת שימוש, העבירו את תכולתו לבית הכנסת הגדול של מודנה. אחד מספרי התורה שהיו שייכים למשפחה העביר מאיר פדואה לישראל.

 

גוסטבו עמנואל פדואה, אביו של מאיר, למד רפואה בפירנצה והיה רופא פנימי. הייתה לו מרפאה פרטית, הוא לימד רפואה – פתולוגיה כללית – באוניברסיטה של פירנצה וניהל את בתי המרפא בפורטה (Poretta), שפעלו מדי שנה בעונת הקיץ. גוסטבו עמנואל היה איש אשכולות והיה פעיל בחברת "דנטה אליגיירי", חברה לתרבות איטלקית. בשנים 1910-1920 כיהן בתפקיד סגן ראש העיר פירנצה. הוא נהרג בתאונת רכבות, ביום הכיפורים תרפ"ד – 1924. בהלוויתו השתתפו אנשי משמר הכבוד של בית העירייה, לבושים בלבוש מסורתי.

 

אוסף מאיר פדואה

 

עם פרישתו לגמלאות, החל מאמצע שנות ה-70, החל מאיר פדואה במפעל אוסף הגלויות והתמונות של מבנים באיטליה אשר בזמן מן הזמנים היו שייכים ליהודים. כשגדל האוסף ומספרם של בעלי הבתים היה רב למדי ראה צורך לקטלגו לפי משפחות, לפי ערים ולפי מחוזות גיאוגרפיים. לשם כך אסף מידע אודות המשפחות ובכלל זה רשימות גניאלוגיות – אילנות יוחסין.

 

אוסף התמונות כולל 37 אלבומים עבי כרס ובהם אלפי תמונות ממוינות לפי ערים ומחוזות. האוסף כולל גם כרטיסיות של שמות – לפי סדר האותיות - של בעלי המבנים. כמו כן שמורים מכתבים רבים מספור, המעידים על התכתבות ענפה שקיים עם איטלקים באיטליה ומחוצה לה. האוסף מכיל חומר בעל ערך היסטורי ואמנותי רב.

 

האוסף הגניאלוגי כולל מאות אילנות יוחסין של משפחות יהודיות מאיטליה. מקצתם מגיע עד המאה ה-16. אילן היוחסין של משפחתו, פדואה, מגיע עד המאה ה-17. מקצת הרשימות כוללות שמות בלבד אך תאריכים אין בהן. גם הרשימות ממוינות לפי מחוזות באיטליה ולפי סדר האותיות של שמות המשפחות.

 

בהיותו בן 92 חדל מאיר מן העיסוק באוסף. למעשה עבודתו הושלמה, והמשימה שנטל על עצמו מוצתה.

 

בקיץ 2002, ביוזמתו של הוגו לוצאטי, נוצר הקשר בין מאיר, באמצעות בתו מיכל, ובין המרכז לגניאלוגיה יהודית ע"ש דגלס א. גולדמן בבית התפוצות, לשם מחשוב הרשימות הגניאלוגיות והעברתן למאגר המידע של המוזיאון. מאיר ידע על המגעים עם בית התפוצות ועל התחלת מבצע המחשוב של אוסף אילנות היוחסין שלו על ידי הוגו לוצאטי, אניטה קרסנטי ובתו. ידיעות אלה גרמו לו אושר, שמחה וסיפוק.