היהודים באפגניסטן

מאת ד"ר אירנה ולדימירסקי

היסטוריונית וחוקרת במחלקה להיסטוריה של מכללת אחווה לחינוך. מתמחה בהיסטוריה של מרכז אסיה. חיברה מאמר זה עבור אתר האינטרנט של בית התפוצות.

עברית: דנה פז פרינס

 

ראשית הקהילה היהודית באפגניסטן

על פי המסורת, שורשיהן של הקהילות היהודיות באפגניסטן של ימינו (כיום מדינה מוסלמית במרכז אסיה) בגלות אשור (720 לפנה"ס) ובגלות בבל (560 לפנה"ס), אך יש מעט מאד עדויות ארכיאולוגיות לכך. עם זאת ישנם ממצאים המעידים על נוכחות יהודית רצופה באזור מאז המאה ה-8 ועד למאה ה-20.  
 

נוכחות יהודים באפגניסטן לפני המאה ה-8 מוזכרת במקורות כתובים מעטים, בעיקר פרשנויות מקראיות ושו"ת מתקופת הישיבות בבבל. במאה ה-10 ליקט הקראי יפת בן חכלי דה בסרה כמה טקסטים דתיים בערבית ובעברית, בהם מצוין כי "ארץ המזרח" מיושבת על ידי קהילות יהודיות. "ארץ המזרח" בימי הביניים (במאות 8 - 14) היה שמו של אזור חוראסאן (שפירושו ארץ השמש), והכוונה היא לאזור הכולל את צפון אפגניסטן, צפון מזרח איראן וחלקים דרומיים של מרכז אסיה. גם בספרות הפרשנות המקראית של רבי סעדיה גאון ודניאל אל קומיסי ויפת בן כחלי הקראים, מזוהה חוראסאן כאזור שאליו גלו היהודים. פרשנים אלה מעידים על קיומה של קהילה יהודית משגשגת באזור. בחיבורו אודות הלוחות ההיסטוריים של שושלת בני-ג'לאל, מזכיר גם ההיסטוריון המוסלמי אל חאג' מוחמד אל אידריסי (1099-1166 בקירוב) קהילות יהודיות בערים גאזנה ונאיסאבור.

 

ימי הביניים

בימי הביניים היו באפגניסטן כמה מרכזים יהודים, החשובים שבהם ביישובים מרב, באלך, קאבול, נישאפור, גאזני והראת.
 


מרב

נוכחותם של יהודים במרכז אסיה מוזכרת בתלמוד הבבלי, בסיפור על סירובו של אמוראי בשם שמואל בר ביסנה במחצית הראשונה של המאה ה-4) לשתות יין ובירה במרב. יהודים מוזכרים במרב גם במקורות מוסלמיים מסוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8. בתחילת המאה ה-8 מוזכר יהודי בשם עקיבא, גובה מסים בקהילה היהודית של מרב.

 

באלך

נמצאת ליד מאזאר-אי-שריף של היום. בימי הביניים כונתה לעתים "אם ערי העולם". בספר "כיתאב אל מוזאליק ואל מאמה ליק" (ספר הנתיבים והארצות), מאת הגיאוגרף הערבי איבן כורדאדבה בשנת 846, מוזכרים "מי שכינו עצמם יהודים" (כנראה כוזרים או קראים) וכן ה"ראדאנייה", קבוצה ייחודית של סוחרים יהודים מארצות שונות בתחילת המאה ה-9 , שקיימה קשרים כלכליים הדוקים עם ממלכת הכוזרים.

 

קאבול

הגיאוגרף המוסלמי ורשם המפות אל-אידריסי, מזכיר בספרו "נוזהאת אל מושתאק פי איחתיראק אל אפאג" (הנאותיו של המשתוקק לנדוד בין האקלימים) קהילה יהודית בקאבול. קאבול תפסה מקום מרכזי בנתיבי המסחר שקישרו את מרכז אסיה עם הודו. באותה קהילה נחשבו הסוחרים לעלית החברה. יהודי קאבול חיו ברובע נפרד בשם "מהאל-אי-יהודייה", ששעריו נסגרו בלילה ונפתחו עם שחר.

 

 

 
טקס הבדלה בבית הכנסת האחרון בקאבול, 1978. צילום: יהודה סגל, ארה"ב.
בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי

 

גור

אזור בחלק ההררי של מזרח אפגניסטן. בשנת 1946 התגלה בגור בית עלמין יהודי עתיק, המלמד על קיומה של קהילה גדולה ומשגשגת. המצבות הקדומות ביותר הן משנת 752 - 7533, והמאוחרות ביותר - מ- 1012 עד 1249. על המצבות כתובות בעברית, בארמית ובפרסית-יהודית, לשון הדיבור של יהודי גור. ללשון זו אלמנטים של פרסית ימיביניימית בשילוב מרכיבים עבריים וארמיים, והיא נכתבת בכתב עברי. בנוסף לשמות ותאריכים מופיעים על המצבות תארים ותפקידים במסגרת הקהילה היהודית. התואר "עלות" ניתן לשופטים. התואר "חכם" מתייחס למלמדים, לשליחי ציבור, ולרבנים. התארים "זקן" ו"ישיש" ניתנו לזקני הקהילה ולמכובדיה.

 

לקהילה היהודית בגור היו בית דין רבני, בית כנסת, ובתי מדרש לילדים ולנערים. בעקבות פלישת המונגולים לאזור בתחילת המאה ה-13 אולצו חלק מהיהודים להתאסלם, והשאר נמלטו מן האזור.

 

הראת

זמן רב הייתה הקהילה היהודית של הראת הגדולה ביותר באפגניסטן של ימינו. היהודים של הראת, שנמצאת במערב אפגניסטן, היו קרובים מבחינה תרבותית ליהודי איראן. בשנים 1839 - 1840 התיישבו בה כ-200 משפחות יהודיות ממשהד, איראן, שם ניסו לכפות עליהם להתאסלם. המהגרים החדשים סייעו לחזק את מוסדות הקהילה הקיימים ותרמו רבות לחיים היהודיים באפגניסטן בכלל. אבל במרוצת הזמן והנסיבות המשתנות עזבו יהודים רבים את העיר, ובעשורים האחרונים לא התקיימו בה חיים יהודיים מאורגנים.
 

בית משפחה יהודית בהראת, אפגניסטן, 1966.
צילום: אידה כהן, ארה"ב
בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי
 


בשנת 1978 נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ארבעה בתי כנסת, ברבעים העתיקים "בר דוראני" ו"מומאנדה" , אזור שנודע בעבר בשם "מג'אלה אי מוסאהייה", "שכונת היהודים". שמות שלושה מהם היו "מולה אשור", "יו-או", ו"גול". ב-1978 שימש בית הכנסת "מולה-אשור" כ"מכתב", בית ספר יסודי מוסלמי לבנים. בית הכנסת "גול" הוסב לבית תפילה מוסלמי וידוע בשם מסגד בלאל. רק בבית הכנסת "יו-או", בשכונת מומאנדה שבעיר העתיקה, נשתמרו רוב המאפיינים המקוריים. לבניין שתי קומות, הוא בנוי לבני בוץ, בסיסו לבנים, ולו חצר פנימית. ארון הקודש בנוי בקיר המערב, פונה לירושלים. בכל שלושת בתי הכנסת ניכרת השפעה אדריכלית פרסית מובהקת.
 

 


שער בית הכנסת בהראת, אפגניסטן, 1975.
צילום: דידייר גואמן, פריז.
 בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי, באדיבות מרים פריינד

 

היהודים באפגניסטן בעת החדשה

במאה ה-16 אימצה שושלת מוגול מהודו את הדת המוסלמית השיעית, ואילו במרכז אסיה ובאפגניסטן שימרו את האיסלאם הסוני. בשל כך נתפרדו הקשרים המסורתיים שבין יהודי פרס לבין יהודי מרכז אסיה ואפגניסטן. מאמצע המאה ה-19 נשלטה הממלכה האפגנית על ידי שושלת דוראני, שנטתה להסתגרות תרבותית, וניסתה למנוע כל חדירה של השפעות מערביות, ובעיקר בריטיות, אל החברה האפגנית. נטייה זו גרמה לבידודה היחסי של הקהילה היהודית באפגניסטן.

 

לבושם המסורתי של היהודים היה דומה לזה של המוסלמים, פרט לטורבן השחור שלבשו הגברים היהודים. על פי המסורת נחשב הטורבן סמל לאבלם של היהודים על חורבן בית המקדש. ייתכן גם שהיהודים נאלצו לחבשו כסימן זיהוי, להבדילם מן המוסלמים.

 

יהודים רבים היו פעילים במסחר בכותנה ומשי והתמחו בעיקר בצביעת בדים. ליצרני הצבע, המופק מגופה המיובש של תולעת השני ומצבע כחול אינדיגו, היו ידיים צבועות כחול, וכך נוצרה האמונה, שידיים כחולות הן מעין תכונה של יהודי אפגניסטן.

 

היהודים השתמשו בעברית בתפילה ובלימודי הדת, ואילו שפת היומיום הייתה פרסית-יהודית, אשר לה כמה דיאלקטים. בהראת דיברו היהודים ממוצא אפגני בניב אחד, העיקרי, ואילו ליהודי משהד ויזד בעיר היו ניבים משלהם. גם ליהודי קאבול ניב משלהם, שונה במקצת מן האחרים. בנוסף לחלוקה לניבים, בפרסית-יהודית יש גם מספר הבדלים בין השפה הכתובה לזו המדוברת.

 

המאה העשרים

על מספרם של היהודים באפגניסטן בתחילת המאה ה-20 קיימות כמה הערכות. מקורות קדומים מדברים על כ-40,000 יהודים, בכ-60 קהילות. מחקרים חדשים, המסתמכים על דיווחם של מנהיגי הקהילות בשנות ה-40 המאוחרות, נוקבים במספר נמוך בהרבה, כ-4,000 יהודים בלבד. למספר זה יש להוסיף כמה אלפים שעלו לישראל או היגרו לארצות אחרות (בעיקר לארצות מרכז אסיה ולהודו) לפני שנות ה-1940. המספר הכולל של יהודים אפגניים בעולם באמצע המאה ה-20 היה אם כן כ-10,000. מחלוקת דומה קיימת לגבי מספר הקהילות. מחקר חדש מניח כי היו 15 קהילות בלבד, כאשר בחלקן הייתה רק נוכחות זמנית של סוחרים יהודים, ולא קהילה מאורגנת. שתי הקהילות העיקריות היו בערים קאבול והראת, בכל אחת מהן, בשיאה, חיו כ-2,000 יהודים. הקהילה השלישית בגודלה הייתה בבאלך , בה חיו יהודים שהיגרו ממרכז אסיה. היו גם קהילות קטנות יותר, בעיירות גאזני וקאנדהאר.

 

 ליל סדר בביתו של מאיר סימנטוב, קאבול, אפגניסטן 1971
צילום: ג'ורג' ליאן מוריסון
 בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי

 

עד אמצע המאה העשרים היה ליהודי אפגניסטן מגע מועט עם המודרניות. הם חיו בארץ בה לא התיישבו ולא פעלו אנשים וגופים חיצוניים, וניהלו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות שכנות באיראן, במרכז אסיה ובהודו בלבד. יהודים רבים עזבו את אפגניסטן במחצית הראשונה של המאה העשרים, וחלקם עלה לישראל, אך באופן רשמי, רק בשנות ה-1950 היהודים הורשו לעזוב את אפגניסטן. כל פעילות ציונית הייתה אסורה לחלוטין ורק מסוף שנת 1951 הותרה עלייה לישראל. עד 1967 עלו לישראל כ-4,000 יהודים אפגאניים.

 

מאז שנות ה-50 נותרו באפגניסטן שלוש קהילות יהודיות פעילות, בקאבול, ובבאלך. לכל קהילה הייתה "חברה" (מועצת קהילה), שדאגה לנזקקים, לקבורת המתים, לייצוג הקהילה בפני השלטונות, ולתשלומי מסים. מ-1952 היו היהודים פטורים משירות צבאי ובמקומו חויבו במס מיוחד ("האר בייה").

 

ב-1990 היו בקאבול פחות מעשרים משפחות יהודיות. במהירה עזבו לטורקמניסטן, לאוזבקיסטן ולהודו. מ-2001 ידוע על שני יהודים לפחות בקאבול, ונראה כי שש משפחות נוספות חיות בהראת. יצחק לוי, השמש של בית הכנסת בקאבול, נפטר בינואר 2005 בגיל 69. הוא הובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים ב-2 בפברואר 2005. באפגניסטן מתגורר רק יהודי אחד.

 

 

קריאה במגילת אסתר בפורים, קאבול, אפגניסטן 1966.
צילום: אידה כהן, ארה"ב
 בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי

 

 

 


כתוּבּתם של בנימין חאפי ורחל בת עמרם. הראת, אפגניסטן, 1933
צילום: סאבי חאפי, סינגפור.
 בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי
 

מתוך יומן המסע של בנימין מטודלה (נפטר ב-1173) אודות הקהילות היהודיות בגאזנה ובנאיסאבור:

ומשם שבע' ימים לגזנה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' אלף מישראל. ואותה העיר ארץ סחורה ובאים אליה בסחורה בכל לשונות הגויים והיא ארץ רחבת ידיים: …ומשם כ"ח יום להרי ניסבור אשר על נהר גוזן ויש מהם אנשים בארץ שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי הגלות הראשון שהגלה שלמנאסר מלך אשור כמו שכתו' וינחם בחלח ובחבור והרי גוזן והרי מדי: ומהלך ארצם עשרים יום ויש להם מדינו' וכרכים גדולים בהרים מצד אחד מקיף אותם נהר גוזן ואין עליהם עול גוים כי אם נשיא אחד יש להם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי. וביניהם תלמידי חכמים וזורעי' וקוצרי' והולכים למלחמה עד ארץ כוש דרך המדברות."

(The Itinerary of Benjamin of Tudela. Translation and Commentary by Marcus Nathan Adler, London 1907:58-59)
 

 

 

 

מקורות:

BEZALEL, Izhak. A Community of its Own: The Jews of Afghanistan and their Classification between the Jews of Iran and Bukhara, Pe’amim, 79(1999):15-40 (in Hebrew)

SABAR, Shalom. The Origins of the Illustrated Ketubbah in Iran and Afghanistan, Pe’amim, 79(1999):129-158 (in Hebrew)

SEROUSSI, Edwin and DAVIDOFF, Boaz. On the Study of the Musical Tradition of the Jews of Afghanistan, Pe’amim, 79(1999):159-170 (in Hebrew)

SHAKED, Shaul. New Data on the Jews of Afghanistan in the Middle Ages, Pe’amim, 79(1999):5-14 (in Hebrew)

YANIV, Bracha. Content and Form in the Flat Torah Finials from Eastern Iran and Afghanistan, Pe’amim, 79(1999):96-128 (in Hebrew)

 

 

קריאת הרחבה:
BEZALEL, Izhak. A Community of its Own: The Jews of Afghanistan and their Classification between the Jews of Iran and Bukhara, Pe’amim, 79(1999):15-40 (in Hebrew)
SABAR, Shalom. The Origins of the Illustrated Ketubbah in Iran and Afghanistan, Pe’amim, 79(1999):129-158 (in Hebrew)
SEROUSSI, Edwin and DAVIDOFF, Boaz. On the Study of the Musical Tradition of the Jews of Afghanistan, Pe’amim, 79(1999):159-170 (in Hebrew)
SHAKED, Shaul. New Data on the Jews of Afghanistan in the Middle Ages, Pe’amim, 79(1999):5-14 (in Hebrew)
YANIV, Bracha. Content and Form in the Flat Torah Finials from Eastern Iran and Afghanistan, Pe’amim, 79(1999):96-128 (in Hebrew)