הקהילה היהודית באנקונה, איטליה

כבר בשנת 967 חיו יהודים באנקונה. בשנת 1300 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. המשורר עמנואל הרומי שלח בשם יהודי אנקונה איגרת לקהילת רומא, ובה ביקש הנחה בנטל המסים, בשל משבר כלכלי ורדיפות מהם סבלה קהילת אנקונה (מחברת 24). במחצית הראשונה של המאה ה-14 התפרנסו כנראה היהודים באנקונה מהלוואות כספים.

בשנת 1427 ניסה הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה, ממשיכו של ברנרדינו מסיינה, לכפות על יהודי אנקונה לענוד טלאי זיהוי, ולהגביל את מגוריהם לרחוב אחד בלבד, ניסיון שלא צלח.

בשנת 1492 החלו להגיע לאנקונה פליטים יהודים מסיציליה. בהמשך, מ-1510, הצטרפו אליהם פליטים מממלכת נאפולי. ב-1524 שוב צוו היהודים ללבוש טלאי זיהוי, וכעבור ארבע שנים בוטלה ההוראה.

בשנת 1529 ביקר בקהילה היהודית סולומון מולכו ועורר בקרב היהודים התלהבות משיחית.

ב-1532 התיישב בעיר נציג האפיפיור, מהלך שהיו לו כמה השלכות. כיוון שאנקונה הייתה מיועדת להפוך לנמל סחר חפשי נהנו סוחרים יהודים רבים משירותי הנמל הטובים, והשתמשו בהם כדי לסחור עם אזור הלבנט. בתחילה גברו אצל נציג האפיפיור השיקולים המסחריים, והאפיפיור פאולוס השלישי הזמין סוחרים מהלבנט להתיישב באנקונה על אף שהיו יהודים. ב-1541 הוא אף עודד התיישבותם של יהודים מגורשי נאפולי וב-1547 הזמין גם יהודים אנוסים, והבטיח להם הגנה מפני האינקוויזיציה. האפיפיור יוליוס השלישי חידש מדיניות הגנה זאת, ובתקופתו התיישבו באנקונה כמאה משפחות של אנוסים מפורטוגל. אך ב-1555 החל האפיפיור פאולוס הרביעי לנקוט צעדים נגד היהודים בערים שבשלטונו.

בשנת 1555 נבנה באנקונה גטו בו רוכזו היהודים. נאסר עליהם להיות בעלים של נכסי דלא ניידי, ומסחרם הוגבל למסחר בבדים משומשים. בייחוד ביקש האפיפיור לפגוע ביהודים האנוסים. נציג מטעמו נשלח לאנקונה להחמיר את הצעדים נגדם. חלק מהיהודים הצליחו להימלט לפסארו, לפרארה, ולמקומות נוספים, אך 51 יהודים נעצרו ונשפטו, מהם 25 הועלו על המוקד במהלך החודשים אפריל-יוני 1555. ב-12 ביולי 1555 פורסם בולה (איגרת מטעם האפיפיור) ובו גזרות נוספות נגד היהודים.

הטרגדיה של יהודי אנקונה גרמה אבל וזעזוע בקרב יהודים ברחבי העולם, נכתבו אודותיה אלגיות ושירי אבל, ועדיין נוהגים להזכירה בתפילות תשעה באב. האירועים הקשים באנקונה הם שגרמו לדונה גרציה נשיא ליזום חרם על העיר. החרם גרם למחלוקת פנים יהודית, כאשר חלק מהרבנים והמנהיגים התנגדו למהלך, מפחד נקמתו של האפיפיור ביהודים שבתחום שלטונו. היה זה ניסיונם הראשון של יהודים לנצל את עוצמתם הכלכלית כנשק נגד רדיפות, אשר עורר ויכוח על היתרונות והחסרונות של שיתוף פעולה יהודי בינלאומי מסוג זה.

מצבה של קהילת אנקונה השתפר מעט תחת שלטונו של פיוס הרביעי, אך שב והורע בתקופתו של פיוס החמישי. אנקונה (כמו גם רומא) הייתה אחד המקומות המעטים באיטליה מהם לא גורשו יהודים על ידי האפיפיור ב-1569, בשל חיוניותם במסחר עם הלבנט. למרות זאת העדיפו רבים לעזוב. יחסו של האפיפיור סיקסטוס החמישי היה אוהד יחסית, ובשנת 1593, כאשר חידש קלמנט השמיני את צו הגירוש, שוב פסחה הגזרה על יהודי אנקונה. למרות זאת, במאתיים השנים הבאות, הלכה הקהילה ונחלשה. לעתים השתפר מעמד היהודים באופן זמני, בשל שיקולים כלכליים.

ב-29 בדצמבר 1690 אירעה בעיר רעידת אדמה. הקהילה היהודית ניצלה, ובשל כך נקבע יום זה, כ"א בטבת, כיום פורים מקומי.

ב-1775 שוב נחקקו באנקונה חוקים אנטי יהודיים קיצוניים, על ידי האפיפיור פיוס השישי.

במהלך כיבוש העיר על ידי צבא נפוליון הראשון בשנים 1797-1799, בוטלו חוקי האפליה, ושערי הגטו הוסרו. היהודים אמנם היו חייבים בהיטלי מלחמה כבדים, אך עם זאת, במועצת העיר החדשה היו חברים שלושה נציגים יהודים, שמשון קוסטאנטיני ודוד ויחזקאל מורפורגו. ב-1814, אחרי מפלתו של נפוליון, שבה אנקונה להיות עיר תחת שלטון אפיפיורי, ושוב נאכפו החוקים האנטי יהודיים הקודמים. מהפכת 1831 ומהפכת 1848 הביאו שוב להקלות במצב היהודים. בשנת 1861 הייתה אנקונה לחלק מממלכת איטליה, והיהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.

 

חלק מדלת ארון קודש מכסף, בית הכנסת האיטלקי (נבנה 1635), אנקונה, 1999
צילום: רבקה ובן ציון דורפמן, ירושלים.
מתוך: "בתי כנסת ללא יהודים", 2000. ירושלים, אוסף דורפמן.

 

 

בשנת 1789 חיו באנקונה כ-1,400 יהודים. במאה ה-19 עלה מספרם לכ-1600.

גודלה של הקהילה וקשריה הנרחבים משכו רבנים רבים ידועים ומלומדים, ביניהם יהודה מסר לאון (במאה ה-15), הרופא אמאטוס לוסטיאנוס ומשה באסולה (במאה ה-16), מהללאל הלליה מצ'יוויטנובה, חזקיה מנוח פרובנזל ויוסף פרמי (במאה ה-17), שמשון מורפוגו ויוסף פיאמטה (במאה ה-18), יעקב שבתאי סיניגאליה, ישעיה רפאל אזולאי, דוד אברהם וויואנטי ויצחק רפאל טדסקי (במאה ה-19), וה. רוזנברג, שפרסם כמה חיבורים על תולדות המקום.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), נרדפו יהודים באנקונה. הרדיפות נשאו בדרך כלל אופי אישי ולא קבוצתי. הגרמנים, ולבסוף גם הפשיסטים האיטלקים, נהגו לדרוש כופר נפש תמורת חיי היהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה המלחמה נותרו באנקונה 400 יהודים, מספרם ירד ל-300 בשנת 1969.

 

 

טקס נישואיה של מריסה לוי-מינצי לקרלו גודלי בבית הכנסת
את הטקס ערך הרב אליו טואף. אנקונה, 1945
בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי
באדיבות מריסה גודלי, ישראל


כיום ישנם כמה ארגונים פעילים בקהילה, ביניהם עדי ויצ"ו, גמילות חסדים, מעשה הצדקה, ותלמוד תורה. ברחוב אסטאגנו נמצאים שני בתי כנסת ומקווה, ויש גם שני בתי עלמין יהודיים, מונטה קארדטו, העתיק יותר, וטאוורנל, בית העלמין החדש. קהילת אנקונה אחראית גם על בתי הכנסת בעיירות הסמוכות אורבינו וסיניגאליה.