קהילת בני ישראל ממומבאי והסביבה

ד"ר שלוה וייל

"בני ישראל" היא, כנראה, הקהילה היחידה בעולם כיום, שלא חוותה אנטישמיות. במשך אלפיים שנה חיו בני הקהילה בהרמוניה עם שכניהם ההודים, נהנו מחופש דת והורשו להתפתח כקהילה. על אף התערותם המלאה בחברה ההודית, שמרובני ישראל על זהות נבדלת. במהלך מאות שנים נותרו בני ישראל מבודדים מן הזרם המרכזי ביהדות. תהליך התקרבותם מחדש אל יהדות העולם הגיע להשלמה כאשר, ב-1964, הרבנות הראשית בישראל הכירה בהם כ"יהודים לכל דבר".


 

 

מוצא

חלק מ"בני ישראל" רואים עצמם כצאצאים של עשרת השבטים "האבודים". על פי ההיסטוריה התנ"כית, עשרה שבטים אלה, שמהם הורכבה מלכות ישראל, הוגלו מבירתם, שומרון, על-ידי שלמנאסר מלך אשור ויורשיו החל בשנת 722 לפסה"נ. יש מבני ישראל הסוברים כי אבותיהם נמלטו מארץ-ישראל בדרך הים החל בשנת 175 לפסה"נ, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס (לפני המאורעות שהובילו לחג החנוכה).

המסורת מספרת, כי ספינתם של הגולים נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית לבומביי. הניצולים - שבעה גברים ושבע נשים - קברו את מתיהם באתר סמוך לכפר נאווגאון, והמקום שימש לימים כבית הקברות של בני ישראל.

 



בית הכנסת "שער השמיים" בטמבי נקה, תאנה, בומביי, 1996. בית הכנסת נפתח ב-30 בדצמבר 1879 ונבנה בכספי קהילת בני ישראל. באדיבות יצחק סנקר, ירושלים.

 

 

התערות בחברה הכפרית ההודית

תושבי המקום העניקו מחסה לפליטי הספינה. הם החליטו להשתקע בכפרי הקונקאן ואימצו שמות הינדיים, הדומים לשמותיהם הפרטיים התנ"כיים. שמות המשפחה שלהם נגזרו משמות הכפרים שישבו בהם בתוספת הסיומת "קאר". כך, למשל, נאווגאונקאר הוא בן הכפר נאווגאון, פנקאר הוא מן הכפר פאן, ואילו ואקרולקאר הוא מן הכפר ואקרול. למעלה ממאה שמות כאלה מצויים כיום בקרב חברי קהילת בני ישראל.

בני ישראל נעשו דורכי. שמן בקונקאן ונודעו בכינוי "שנוואר טליס", כלומר עוצרי שמן שומרי שבת. הם אימצו את שפת המקום, מאראטי, ולא נבדלו, למראית עין, מבני המקום. אולם, בחברה הכפרית הם נבדלו (יותר הדי פעמים) בבירור מאחרים, משום שדבקו ביהדות. על פי המסורת, ספרי הקודש אבדו לאבותיהם כאשר ספינתם נטרפה. התפילות בעברית נשתכחו מהם, חוץ מ"שמע ישראל". אבל בני ישראל שמרו את השבת, חגגו את החגים העיקריים, מלו את בניהם והקריבו את רוב הקרבנות, כמצווה בתורה.


מבט פנים אל בית הכנסת "מגן חסידים" של קהילת בני ישראל באגריפדה, מחוז קולבה, מדינת אהארטרה, הודו, 1997. באדיבות יצחק סנקר, ירושלים.


 

התחייה הדתית

עם בואו של דוד רחבי נתחדש הקשר בין בני ישראל ליהודי העולם. מועד בואו ומוצאו המדויק של רחבי לוטים בערפל. ייתכן שהיה יהודי מקוצ'ין ובא מדרום הודו במאה ה-18, אף על פי שיש מבני ישראל הטוענים שהדבר אירע כבר בשנת 1000 לסה"נ. על פי המסורת, רחבי ביקש מן הנשים להכין בשבילו ארוחת דגים. כאשר הבחין כי הן בררו את הדגים הכשרים, בעלי הקשקשים והסנפירים, השתכנע בזהותם היהודית של בני ישראל וניאות ללמד אותם את עיקרי היהדות.

רחבי הנהיג בקהילות בני ישראל את חג השבועות ואת חג הסוכות, וחגים אשר לא נחגגו, אף שמקורם בתורה; ואת "בירדיאצ'ה רוג'ה" החל בתשעה באב, מנציח את זכר חורבן הבית, ונקרא על שם התבשיל שאכלו באותו יום - אורז עם קרי וקטניות המוגש על עלי בננה. כמו כן, הנהיג חגים מיוחדים: "רמזאן" - צום במהלך חודש אלול לקראת הימים הנוראים, (המזכיר את הרמדאן המוסלמי); "נוויאצ'ה רוג'ה" - צום ראש השנה, בג' בתשרי (יום צום גדליה); חג אליהו הנביא בט"ו בשבט; "שאבי רוג'ה" - צום החודש הרביעי, שחל בי"ז בתמוז ומעלה את זכר המצור על ירושלים. את משימת ההדרכה הדתית של הקהילה בענייני דת הפקיד רחבי בידי שלושה מתלמידיו, ותפקידם עבר בירושה.

במאה ה-19 הנחו יהודים מקוצ'ין את המנהיגות הדתית של בני ישראל. הם שימשו בקהילה מורים, חזנים ושוחטים. התחייה הדתית של בני ישראל נסתייעה גם, החל בשלהי המאה ה-18, ביהודים בגדאדים, שהעבירו את עסקיהם ואת מוסדות הדת והקהילה שלהם מעיראק למרכזי המסחר בומביי וכלכותה.

באופן פרדוקסאלי, גם מיסיונרים נוצרים חיזקו את זהותם היהודית של בני ישראל, בחזקם את קשריהם עם דוברי אנגלית. הם הקימו בתי ספר להוראת השפה האנגלית ותרגמו ספרי תפילה וכתבים דתיים אחרים מעברית למאראטי. בעקבותיהם תרגמו בני ישראל עוד ספרי קודש לאנגלית ולמאראטי.


עמוד השער של כתב העת "הישראלי", בומביי, 1922


 

המעבר לבומביי

בשנת 1746 השתקעה בבומביי, שם ערבו הבריטים לחופש דת, משפחה ראשונה של בני ישראל, משפחת דיווקאר. חמישה מבניה התקבלו לעבודה ב"חברת הודו המזרחית". שמואל יחזקאל דיווקאר הועלה ב-1775 לדרגת מפקד. ב-1796 הקים את בית הכנסת הראשון של בני ישראל בבומביי. מעודדים מהצלחותיה של משפחת המתיישבים הראשונה בבומביי, התגייסו עוד בני ישראל לצבא הבריטי ורבים הגיעו לדרגה הבכירה ביותר שהעניקה ממשלת הודו לילידים. חיילים בני ישראל זכו בציונים לשבח על חלקם במלחמות האנגלים עם אפגניסטן ובורמה, וכקבוצה שמרו אמונים לבריטים בהתקוממות ההודית בשנת 1857.

בסוף המאה ה-19, כשהבריטים שינו את שיטות הגיוס לצבאם, פנו רבים מבני ישראל לעבודות של "הצווארון הלבן". בבומביי, גברים הועסקו כעובדים מיומנים בבתי-חרושת ובמלאכות שונות, וכמה נשים שימשו מורות, אחיות ומזכירות. במרוצת הזמן יצאו מקרב קהילת בני ישראל רופאים נודעים, עורכי דין, סופרים, אדריכלים, פרופסורים, עובדים סוציאליים ופקידי ממשל.
 

הגירה והמצב דמוגרפי

כתוצאה מהזדמנויות שהציעו הבריטים לבני ישראל בשלהי המאה ה-19 התחילו משפחות של בני ישראל להגר למרכזים אחרים, מהם מרוחקים - בורמה ועדן. קבוצות של בני ישראל עברו לתחנות ההרריות של קווי הרכבת. הייתה קהילה גדולה יחסית בקאראצ'י (השייכת כיום לפקיסטן). ב-1921 נבנה בית כנסת של בני ישראל בפונה, וב-1934 - באחמדאבאד. בשנת 1956 הוקם בית תפילה על שם יהודה חיים בניו-דלהי.

מספרם של בני ישראל עלה בהתמדה, מ-6,000 ב-1830 ל-10,000 בשלהי המאה ה-19. לשיאו הגיע מספרם ב-1948 - 20,000. אולם ב-1961 מניינם ירד ל-16,000 כתוצאה מהגירה לישראל. לפני 1948 גילו בני ישראל עניין מועט בציונות. בשנת 1897 לא נענו להזמנה להשתתף בקונגרס הציוני הראשון בנימוק שתקומתה של ישראל נתונה להחלטה אלוהית ואינה מעניינו של אדם. בכל זאת, כשהוקם הארגון הציוני הראשון בהודו, ב-1920, קיבלה קהילת בני ישראל החלטת תמיכה בציונות. החל ב-1930 שלחה הסוכנות היהודית שליחים להודו, כדי לעודד פעילות ציונית.

אחרי יציאת הבריטים מהודו ב-1947 והקמת מדינת ישראל ב-1948 החלו בני ישראל לעלות לישראל. קליטתם בחברה הישראלית נתקלה בקשיים. ב-1951 התלוננה קבוצה מבני ישראל על אפליה ודרשה לחזור להודו. אחרי סדרת שביתות, מבוקשה אכן ניתן לה. רובם של חברי קבוצה זו שבו ועלו לישראל כעבור זמן מה. יתר על כן, רבנים אורתודוכסים לא הכירו ביהדותם של בני ישראל כך שקשיים נערמו בדרכם בישראל שביקשו להינשא ליהודים בני עדות אחרות. ב-1964 הוסדר מעמדם הדתי של בני ישראל כ"יהודים לכל דבר". מאז גבר קצב עלייתם לארץ.

מרביתם של כ-5,000 היהודים שחיים כיום בהודו הם מבני ישראל. רובם המכריע של בני ישראל השתקעו בישראל, וכ-2,000 היגרו לארצות דוברות אנגלית - אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה. קהילת בני ישראל בארץ מונה כיום כ-60,000 נפש, כולל ילדים שנולדו בישראל להורים יוצאי הודו.




סב ונכדו בבית הכנסת "תפארת ישראל" בבומביי, 1989. באדיבות דורותי פילד, קנדה.

 

 

חיי הדת

למעלה מעשרים בתי כנסת ואולמות תפילה הוקמו בהודו, ובכולם מתפללים על פי הנוסח האורתודוכסי. יוצא מכלל זה הוא בית הכנסת של "האיחוד הדתי ההודי", שנוסד בבומביי בשנת 1925 על-ידי ד"ר ירושה ג'יראד, רופאת נשים מבני ישראל, שזכתה ב-1966 באות הצטיינות ע"ש פדמה שרי על שירותיה בתחום הרווחה החברתית. ב-2001 ניתן לערוך תפילה בשבת רק בקומץ של בתי כנסת. בכפרים שמחוץ למומביי (כך נקראת העיר כיום), בתי כנסת יפהפיים אחדים נותרים נעולים. מתוך בני ישראל לא קם מעולם רב, אף שכמה מהם הכירו היטב את הנוסח הספרדי ואת הנוסח המיוחד לבני ישראל ושימשו כחזנים. בשנים האחרונות נשלחו למומביי רבנים שונים, ושירתו שם תקופות קצרות, וכן נציגים של תנועת חב"ד. עוף כשר עדיין בר השגה במומביי.

בני ישראל דבקים במסורת שלהם ובמנהגיהם. בחתונה, למשל, הכלה לובשת סארי לבן ויוצאת לקבל את פני החתן, כשהוא עומד על בימת בית הכנסת ומזמר את "שיר החתן" המיוחד לבני ישראל. את זכרו של אליהו הנביא מעלים בכל הזדמנות ראויה, כולל בברית מילה ובטקס היטהרות האישה אחרי לידה.

המועדים החשובים ביותר לבני ישראל הם ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה וחג הפסח. בראש השנה באים בני הקהילה לבית הכנסת לבושים במיטב בגדיהם. בין כסה לעשור נוהגים לבקר ידידים וקרובי משפחה. ביום הכיפורים לובשים כל בני הקהילה לבן ויוצאים לבית הכנסת לפני עלות השחר. בשמחת תורה הם מרבים בריקודים כשהתורה בידיהם. בפסח אופים בני ישראל מצות, מסיידים את בתיהם וממרקים את כלי הנחושת שלהם.
 

חינוך

בשנת 1875 ייסדה "החברה לעידוד החינוך של בני ישראל" את "בית הספר היהודי", מוסד לחינוך יסודי בשפה האנגלית. ב-1892 נוסף עליו גם בית ספר תיכון. בשנות השלושים הוסב שמו ל"בית ספר אלי כדורי", על שם הנדבן שתמך בו. רוב תלמידיו היו יהודים, ולימדו בו עברית, נוסף על אנגלית ומאראטי. כיום, שפת ההוראה בבית הספר היא מאראטי ואין כלל יהודים בין תלמידיו. איגוד בוגרי בית הספר היהודי (לימים, הוא נודע בכינוי "אגודת המכבים") נוסד בשנת 1917 ובתקופת השיא שלו, בשנות החמישים, השתתפו באסיפותיו מאות אנשים.

בשלהי המאה ה-19 הוקם בומביי בית ספר על שם יעקב ששון לילדי "הבגדאדים". תחילה הוטלו הגבלות על מספר התלמידים מבני ישראל. ב-1970 היו כמעט כל התלמידים היהודים בבית הספר (125 מתוך 400) בני ישראל. ב-2001 כמעט ואין בבית הספר תלמידים יהודים.

בבומביי פועלים שני בתי ספר של אורט - בית הספר לנערים נוסד ב-1962, ולנערות ב-1970. ב-2001 עדיין לומדים בהם מעט תלמידים יהודים ורוכשים מיומנות טכנית ומקצועית. רבים מבוגריהם מגיעים אחר כך לישראל והשפה העברית שגורה בפיהם.
 

חיי הקהילה

את חיי הקהילה היהודית בהודו מאפיין מספרם הרב של ארגוני חברה ורווחה. ארגון הנשים "סטרי מנדל" נוסד ב-1913 והוא עדיין פעיל. המעון לנטושים וליתומים נוסד ב-1934 במתכונתו הנוכחית ומטפל גם כיום בקומץ קשישים. במשך השנים פעלו בקרב בני ישראל גופים שונים - מועדוני ספורט, ארגונים ציוניים ואגודות צדקה וגמילות חסדים.

קהילת בני ישראל בהודו היא כיום קהילה קטנה, הנאבקת על קיומה ושורדת בזכות מאמציהם של ארגונים יהודיים, וביניהם הג'וינט, שארגן לקראת חג הפסח השנה (2001) את אפיית המצות בשביל כל הקהילה היהודית בהודו. בעקבות ההגירה גדולת ההיקף, הפעילות הקהילתית הצטמצמה. עיתונים וכתבי-עת של בני ישראל, שנשאו בעבר רווחים, מופיעים כעת באופן לא תדיר. בכל זאת, בקרב קהילות היהודים בהודו מתרחש תהליך של התלכדות, ונוצרו קשרים בינן לבין קבוצות שונות בישראל ובארצות הברית.
 

העתיד


בני ישראל הנותרים בהודו נחלקים לשתי תת קבוצות: אלה הנשארים בגלל קשריהם להודו המכריעים, ואלה שיעלו לישראל ויתאחדו עם בני משפחותיהם ועם רובה של קהילתם. הקבוצה האחת כוללת לאומנים הודים, לא-ציונים, ואנשים שגילם מופלג. עם הקבוצה האחרת נמנים ציונים הרואים את עתידה של הקהילה היהודית ההודית בישראל, על אף מאות השנים של דו-קיום הרמוני עם אוכלוסיית הודו הלא-יהודית.
 

 

 

 


ד"ר שלווה וייל היא אנתרופולוגית וחוקרת באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע ומתמחה ביהדות הודו. ד"ר וייל היא יו"ר מייסד של אגודת תרבות ישראל-הודו.