הקהילה היהודית באוראן, אלג'יריה

מאת חיים גיוזלי

עברית: דנה פז פרינס

 

אוראן, עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. אוראן נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.

 

גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו יהודים להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה-14, אע"פ שהאזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרוואס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לעיר אלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה-15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.

 


 
חזית בית הכנסת הגדול באוראן, 1957. צילום: נח עמינח
בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות ד"ר נח עמינח, ישראל
 

 

ב-1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1517-1436), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהרה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. עד למאה ה- 19 נשארה אוראן לרוב תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה-16 וה-17 היו הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן והנמל הסמוך מרס-אל-כביר נותרו המקומות היחידים שבהם נמשך במשך כמאה וחמישים שנים דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים ספרדים.

 

ברשימה משנת 1530 נמנים כ-125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנתו של מלך ספרד ו-72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ-1591 ומ-1613) נמנים כ-125 יהודים על המעמד האחד, וכ-277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה-17, והיא כללה כמה יהודים "זרים" שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב-1509, ומשפחת ששפורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וששספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.

 

בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ-450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה היהודית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708, כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם בשם בו-שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר. הספרדים שבו לשלוט בעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה-9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה מחדש, ושנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה נספו כעשרה אחוזים מהתושבים.

 

כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב באוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס-אל-עיין וקיבלה קרקע עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם ("נגיד") של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (המושל הטורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את את ספר הפרשנות לכתבי הקודש "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב-1787. בתחילת המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.

 

בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם, וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שיך, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי (השופט המוסלמי).

 

שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב-1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב-1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה בעד צרפת. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב-1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני ט' באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.

 

ב-1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ-2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס-אל-כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב. המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב-1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. רבי מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. בלקהילה היהודית של אוראן מסורת משלה הבאה לידי ביטוי ב"מחזור אוראן".

 

מ-1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד-מרוקו (1860-1859). עד אמצע המאה ה-19 היו באוראן כ-5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה-19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ-550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון "מגיד מישרים" שיצאה לאור בשפה הערבית-יהודית. משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.

 


 

סדר פסח במשפחת רואש. אוראן, 1930
בית התפוצות,  המרכז לתיעוד חזותי
באדיבות ז'אק אסולין, ישראל
 

 


 
מורים ורבנים מבית הספר "עץ חיים". אוראן, 1927
בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי
באדיבות ז'אק אסולין, ישראל
 

 

שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה", על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפתי-יהודי. צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגני, לפי הנחיית המנהיגים. למשל, שמעון קנאווי, (נפטר ב-1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.

 

במחצית השנייה של המאה ה-19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן".

 

המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'ירי המשיכו לדבר בניב המקומי של ערבית-יהודית. יוצאי טטואן דיברו "טטואנית", שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית. בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ז'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב-1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם הוא נחנך רק ב-1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1947-1861), ורבנים רבים באוראן למדו בה.

 

מסוף המאה ה-19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית כתופרות, עובדות משק בית וקלדניות. יש לציין שהכרמים הראשונים בסביבת אוראן היו פרי יוזמתם של יהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, וסחרו במגוון גדול של מוצרים. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו לקיים את הקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות שנים עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתחנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.

 

כבר באמצע המאה ה-19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הרבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העוינות שחשו רבים מהאירופיים תושבי אלג'יריה. ב-1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפאליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העוינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה-20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, רוקחים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.

 

ב-1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל-150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן  - אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה - בנובמבר 1942 שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון, לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב-1940, כמושל אלג'יריה עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרמייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שארל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של הממשל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בעיקר בטולון, ובאיטליה.

 


 
הרב דוד אשכנזי (1898-1983) נושא דרשה בבית הכנסת הגדול, אוראן, 1957
בית התפוצות,  המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות ד"ר נח עמינח, ישראל
 

 


 
חברי תנועת הנוער "הבונים" בתהלוכת  יום העצמאות של ישראל
אוראן, 1959. בית התפוצות,  המרכז לתיעוד חזותי
באדיבות אמנון חביב, ישראל

 

 

אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'ירי לעצמאות. מ-1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יריים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה-50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ-30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הביטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנת 1960, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה-60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'ירית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב-1963, שנה אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ-400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975. בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.

 

 

ח"ג

עברית: דפ"פ

 

היהודים של מלך ספרד (אוראן 1509 - 1669) (רות אלמוג, "הארץ")

 

ביבליוגרפיה

AYOUN, Richard. Problématique des conflits internes de la communauté juive; Simon Kanouï, président du Consistoire Israélite d'Oran. World Congress of Jewish Studies. Jerusalem, 9,B3(1986):75-82

ISRAEL, Jonathan Irvine. The Jews of Spanish Oran and their expulsion in 1669. Mediterranean Historical Review, 9,2(1994):235-255

NAHON, Gérard. Le Consistoire Israélite d'Oran et le décret du 16 septembre 1867; documents et correspondances. Michael, 5(1978):98-129

SCHAUB, Jean-Frederic. Les Juifs du Roi d'Espagne. Pp. 240. Paris: Hachette, 1999

SCHWARZFUCHS, Simon. Les Juifs d'Algérie et la France (1830-1855). Pp. lv, 400. Jérusalem: Institut Ben Zvi, 1981