הקהילה היהודית בטביליסי, גאורגיה

 

ראשיתה של יהדות גאורגיה
מניחים כי ראשוני היהודים הגיעו למערב גאורגיה במאה ה-6. האזור היה באותה תקופה תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שיחסה ליהודים היה קשה ומפלה. חלק מהיהודים עבר לאזורים המזרחיים, שנשלטו על ידי הפרסים, שיחסם ליהודים היה סובלני יותר.

 

מימי הביניים ועד למחצית הראשונה של המאה ה-19, התבססה הכלכלה בגאורגיה על השיטה הפיאודלית, במסגרתה השתייכו היהודים למעמד הצמיתים, ובתור שכאלה, לא אולצו להתנצר. במאות ה-18 וה-19, הייתה גאורגיה זירה למלחמות רבות, והיהודים נושלו מרכושם. אף שבתחילה קיבלו היהודים את חסותם והגנתם של האצילים הפיאודלים בעת צרה, הרי שבשלב מאוחר יותר, דיכאו אותם אצילים את היהודים ורדפום.

 


 

הרובע העתיק בטביליסי, 1987. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי.
באדיבות אוטאר קובליאני, גאורגיה
 

  
  

 

לשונם של היהודים בגאורגיה/גרוזיה היא ניב גרוזיני בתוספת מלים עבריות, ונקראת לעתים "גרוזינית-יהודית".

 

ב-1801 סופחה גאורגיה לאימפריה הרוסית. עד אז, היה יחסו של העם הגרוזיני כלפי היהודים סובלני בדרך כלל. אולם באותה תקופה הפיצו השלטונות הצאריים והכנסייה הרוסית האורתודוקסית להפיץ אנטישמיות קשה. בשנים 1850-1884 אירעו כמה עלילות דם. בעשור הראשון של המאה ה-19, בעקבות הסיפוח, התיישבו בגאורגיה בהוראת הממשל הרוסי יהודים רוסים אשכנזים, אשר נבדלו מאד באורח חייהם מהיהודים הגרוזינים המקומיים. כשהחלה בגאורגיה פעילות ציונית, היו רוב חסידי הציונות מקרב היהודים האשכנזים, בעוד הגרוזינים המשיכו באורח החיים הקהילתי המסורתי. עם זאת היה שיתוף פעולה מסוים בין הקבוצות, בעיקר בפעילות הציונית. הארגון הציוני הראשון בגאורגיה נוסד בטביליסי ב-1897. ציון דרך חשוב בתולדות הציונות היה קונגרס הציונים הקווקזים הראשון, שנערך ב טביליסי ב-20 באוגוסט 1901. הרב דוד באזוב מטביליסי היה אחד הציונים הבולטים בתחילת המאה ה-20. הוא השתתף בקונגרס הציוני בבאזל ב-1917. ב-1918, התקיים בטביליסי קונגרס כלל יהודי, בו השתתפו נציגי כל הקהילות היהודיות בגאורגיה, הגרוזיניות והאשכנזיות.

 

יהדות גאורגיה במאה העשרים
בתחילת המאה העמיק הניכור בין הרבנים האשכנזים לבין הרבנים הגרוזינים. אחרי דיכוי מהפכת 1905, נהגו השלטונות הרוסים ביד קשה ביהודים. היהודים הגרוזינים ביקשו להדגיש את נאמנותם לשלטון, והתרחקו מהיהודים הרוסים.


 

   
 
 
ליל הסדר, משפחת חננשווילי. טביליסי 1924. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי.
באדיבות לובה דניאלוב, ישראל

 

 

בעקבות הכרזת העצמאות של הרפובליקה הגרוזינית (ב-26 במאי 1918), עברו הקהילות היהודיות שינוי קיצוני. חופש הדיבור והעיתונות וזכות ההתאגדות, שלא היו קיימים קודם לכן, הובילו לחידוש מעורבותם של היהודים בחיי הציבור. באותה תקופה חלה התקרבות בין הציונים לבין מתנגדיהם. ב-1917 ייסדו הציונים בית ספר עברי ציוני, מה שסימל את התרופפות ההתנגדות לפעילות הציונית בעיר.

 

גאורגיה נכבשה על ידי הצבא האדום ב-1921. הייתה זו מכה קשה לתקוותיהם של היהודים, הן ציונים הן מתנגדיהם. בתחילה, הנהיג השלטון החדש מדיניות של כבוד לאמונות דתיות מקומיות. הפעילות הציונית לא נאסרה. אולם מ-1924, אחרי דיכוין של מרידות אנטי רוסיות ואנטי סובייטיות, השתנה המצב. בשל כך, ובשל עוינותם של היהודים הגרוזינים, והמצב הכלכלי הקשה, החלה ההנהגה הציונית להקדיש את כל מאמציה לעלייה לישראל. השלטונות הסובייטים הערימו קשיים רבים בדרכם.

 

בשנות ה-30 המצב הכלכלי והפוליטי הורע. השלטונות הסובייטים דיכאו ואסרו כל פעילות ציונית. פעילים רבים נעצרו או נרצחו.

 

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), שירתו אלפי יהודים גרוזינים בשורות הצבא האדום במלחמה נגד הנאצים, ורבים נפלו בקרבות.

 

אחרי המלחמה המשיכו הסובייטים ברדיפת היהודים בכל עוז. יהודים רבים נעצרו, בתי כנסת נסגרו ונהרסו, והיו מספר אירועים אלימים.

 

באותה תקופה, המוסד התרבותי היהודי היחידי שהוסיף לפעול היה המוזיאון ההיסטורי-אתנוגראפי בטביליסי (נוסד ב-1933). במוזיאון הוצגו כ-60 תמונות של הצייר שלום קובושווילי, בהם היו מתוארים חיי היומיום של יהודים בגאורגיה. בשנת 1948 נעצר מנהל המוזיאון, אהרון קריקלי, וב-1951 המוזיאון נסגר. חלק מהמוצגים הועבר למוזיאון ההיסטורי-אתנוגראפי של גאורגיה, ברחוב רוסטווילי בטביליסי , ולמוזיאונים ולאוספים אחרים. חלק מתמונותיו של קובושווילי אבדו ונעלמו.


 

  
 
 
ילדה עם חלות, טביליסי, 1990. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי.
באדיבות ייל קנטר, ארה"ב
 

 

הזדהותם של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיא אחרי מלחמת ששת הימים (1967). השלטונות הסובייטים דחו בקשות לעלייה. באוגוסט 1969, שלחו שבע-עשרה משפחות יהודיות מכתב אל הועדה לזכויות האדם של האו"ם, ודרשו שיאפשרו להם לעלות לישראל. הייתה זו הדרישה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעלייה לישראל. ממשלת ישראל ויהדות התפוצות התגייסו למאבק למען עלייתם של יהודי גאורגיה. בנובמבר 1969 נשלח מכתב שני, לאו טאנט, אז מזכיר האו"ם, בתיווכה של גולדה מאיר, אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971 פתחה קבוצת יהודים גרוזינים בשביתת רעב מול בית הדואר המרכזי במוסקבה. המאבק הוביל לשינוי היסטורי בגישתם של השלטונות הסובייטים לנושא.

 

בשנות ה-70 התחולל גל העלייה הגדול מגאורגיה לישראל. כ-30,000 יהודים עלו לישראל, וכמה היגרו לארצות אחרות. מתוך כלל המהגרים היהודים הסובייטים, היוו היהודים הגרוזינים כ-17 אחוזים.

 

בשנת 1979 חיו בגאורגיה כולה 28,300 יהודים. עד שנת 1989 ירד מספרם ל-24,800.

 

בשנת 1991 הכריזה גאורגיה על עצמאותה. כמה אלפי יהודים עלו לישראל מאז.

 

ב-1993 מספר היהודים בגאורגיה היה כ-14,500.

 

הקהילה היהודית בטביליסי
בתחילת שנות ה-2000 חיים בטביליסי כ-10,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כמיליון וחצי תושבים. ב-1990 נוסדה בעיר אגודת "רחמים", המעניקה תמיכה רפואית וכספית ליהודים נזקקים, מחלקת דלק לחימום, וארוחות חמות כשרות. האגודה משמשת גם כחברת קבורה יהודית.

 

ב-1993 נתמנה הרב אריאל לוין לרב ראשי וראש כל המוסדות היהודיים בטביליסי. הוא הוסמך לרבנות ב-1991, על ידי הרבנות הראשית בישראל.

 

ב-1998 נוסדה בטביליסי אקדמיה ללימודים יהודים. בעיר יש גם בית ספר יסודי יהודי, תיכון (נוסד 1990) ובית מדרש למבוגרים.

 

הקהילה היהודית מקיימת אירועים בחגים, קונצרטים והרצאות. היהודים מתפללים בבית הכנסת הגרוזיני, או באחד משני בתי כנסת אשכנזים ברחוב קוזווני. יש גם מקווה, שחיטה כשרה, מאפיית מצות וחנות למזון כשר.
 

 

ב-1997 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית לעירית טביליסי, בעניין הבעלות על בית הכנסת. הבניין, שהוחרם על ידי הסובייטים ב-1923, הוחזר לידי הקהילה היהודית ב-1994. אך ב-1997 החליט ראש עיריית טביליסי ב. שושיטאישווילי לבטל החלטה זו. הנושא עורר בקרב הציבור ובכלי התקשורת אווירה אנטישמית, שהתגברה במיוחד אחרי שבית המשפט פסק לטובת הקהילה היהודית.

 

ב-31 בינואר 2001 נחתם בין הכנסייה הגרוזינית האורתודוקסית לבין הקהילה היהודית בגרוזיה הסכם, שעיקרו מתן כבוד ותמיכה הדדיים בין שתי הקהילות, והתחייבות לשיתוף פעולה לקידום דמוקרטיזציה, שלום ויציבות באזור.

 

המאמר נכתב בסיועו של פרופ' קונסטנטין לרנר מהאונ' העברית ירושלים.

 

מוסדות קהילה ובתי כנסת בטביליסי

The Georgian Synagogue
45-47 Leselidze Street
Tbilisi
Georgia
 
The Ashkenazi Synagogue
13 Kozeveny Street
Tbilisi
Georgia
 
Ashkenazi Synagogue
65 Kozeveny Lane
Tbilisi
Georgia The Federation of Jewish Communities
Email: georgia@fjc.ru
 
 
Hillel House
Tbilisi Hillel
C/o JDC Office
Galaktion Tabidze st. 5/3 Rm. 48
Tbilisi
Georgia
Tel +9-958-832-517-7185
 

Hebrew Book Club
Digomcky Massiv
4th Kvartal, 12th Korpus, Apt. 40
Tbilisi
Georgia
Tel +9-958-832-720-049
 
Cemeteries
The old cemetery of the Georgian Jews; the new cemetery of the Georgian Jews; and the Ashkenazi cemetery.
 


The Jewish Agency for Israel
Galaktion Tabidze, 4
Municipality Building
Tbilisi, Georgia
Tel: +9-958-832-987-091
Fax: +9-958-832-987-092
 

 

מקורות וקישורים

 

 

 

 Rachel Arbel, Lily Magal (eds), In the Land of the Golden Fleece - The Jews of Georgia - History and Culture, Beth Hatefutsoth/The Ministry of Defence Publishing House, 1992.

Avi Beker (editor), Jewish Communities of the World, Institute of the World Jewish Congress, 1998-1999 edition

Georgy Khutsishvili, Tbilisi, A Guide, Planeta Publishers, Moscow, 1989

Konstantine Lerner, The Biblical Institution of "Newcomers" in Ancient Georgia, in "The Annual of the Society for the Study of Caucasia" Vol. 4, pp. 52-62, 1993

Konstantine Lerner, Georgian Jewry: Strategy of Survival, in "Pe'amim", Vol. 52, pp. 145-147, 1992

Konstantine Lerner, Judaeo-Christians in the Ancient Georgian Capital Mtzkheta, 1991

Eldar Mamivhalov, The History of the Georgian Jews, Tbilisi, 1989 (in Georg

Yaacov Roi (editor), Jews and Jewish Life in Russia and the Soviet Union, The Cummings Center for Russian and East European Studies, Tel Aviv University.

 

Union of Councils for Soviet Jews

The Georgian Jews