בית הכנסת העתיק בסָרדיס

חיים גיוזלי

שרידי בית הכנסת בסָרדיס (סָרדֶס) נמצאים בסמוך לכפר סארט (שנקרא גם סארטמחמוט), כעשרה קילומטרים ממערב לעיר המודרנית סאחליחי, וכשבעים קילומטרים ממזרח לאיזמיר (בעבר סמירנה), במערב אנטוליה (אסיה הקטנה), כיום בטורקיה.

 

סרדיס הייתה בירת הממלכה העתיקה לידיה במאה השביעית לפנה"ס. כיום היא ידועה כעיר שבה טבעו לראשונה מטבעות כסף וזהב, וגם כעירו של המלך קרסוס (560 - 546 לפנה"ס) בעל העושר האגדי. בתולדותיה הארוכות עברה העיר סרדיס תחת שליטים רבים, עד אשר צורפה אל האימפריה הרומית בשנת 133 לפנה"ס. באותה תקופה שימשה כמרכז מינהלי לפרובינקיה הרומית לידיה. אחרי רעידת האדמה החזקה של שנת 17 לספירה, אשר גרמה לחורבן באזור, נבנתה סרדיס מחדש, ונהנתה מתקופת שגשוג ארוכה תחת השליטים הרומאים ואחר גם באימפריה הביזנטית, עד שנחרבה סופית על ידי המונגולים בשנת 1402.

 

שרידי בית הכנסת בסרדיס
צילום: סם לוי
המרכז לתיעוד חזותי של בית התפוצות
באדיבות סם לוי, פורטוגל  

 

 

חצר בית הכנסת בסרדיס
המרכז לתיעוד חזותי של בית התפוצות 

 

מניחים שראשיתה של ההתיישבות היהודית בסרדיס במאה השלישית לפנה"ס, אז המלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי (223 - 187 לפנה"ס) המריץ יהודים מבבל וממקומות אחרים להתיישב בעיר. יהודי סרדיס מוזכרים אצל יוספוס פלאביוס במאה הראשונה, הוא מספר על צו של המגיסטראט הרומי לוקיוס אנטוניוס משנת 50 - 49 לפנה"ס: " לוקיוס אנטוניוס, בן מרקוס, משנה לפקיד בכיר, שולח ברכותיו אל המחוקקים, הסנאט ובני העיר סארדינאס. יהודים אלה, אחינו אזרחי רומא, באו אלי וטענו כי להם קהילה משלהם על פי חוקי אבותיהם מימי קדם, ולהם גם מקום משלהם שבו הם עוסקים במנהגים ובבוררות של מחלוקות בתוך עצמם. מאחר ופנו אלי בבקשה להכיר במוסדות אלה, נתתי פקודה לשמר את זכויותיהם ולאפשר להם לנהוג כך". (קדמוניות היהודים, XIV 17, 10). מניחים כי ב"מקום משלהם" הכוונה לבית כנסת ששימש את קהילת יהודי סרדיס. יוספוס פלאביוס מזכיר גם צו מאת גאיוס נורבאנוס פלאקוס, מגיסטראט רומי בתקופת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס בסוף המאה הראשונה לפנה"ס, שמאשר את זכויותיהם הדתיות של יהודי סרדיס, כולל הזכות לשלוח תרומות למקדש בירושלים (שם, XVI 6,6).

 

שרידי בית הכנסת נתגלו בשנת 1962 במהלך חפירות ארכיאולוגיות שביצעה משלחת מאוניברסיטאות הארווארד וקורנל. עבודות החשיפה נמשכו תשע שנים, בפיקוחם של ארכיאולוגים אמריקנים. לאתר יצאו מוניטין נרחבים, בשל ממדי המבנה, קישוטיו הרבים, פסיפסי הרצפה, קירות מחופי שיש, תשמישי קדושה שונים ובייחוד כתובות - יותר משמונים במספר, רובן ביוונית ושש בעברית. מאז גילויו נחשב בית הכנסת של סרדיס למונומנט היהודי המרשים ביותר מן העת העתיקה בכל אזור אסיה הקטנה והים האגאי.

 

הקצה המערבי של האולם הפנימי. בית הכנסת בסרדיס
דגם - בית התפוצות, תצוגת הקבע
המרכז לתיעוד חזותי של בית התפוצות
  

 

רצפת פסיפס בבית הכנסת בסרדיס.
דגם - בית התפוצות, תצוגת הקבע
המרכז לתיעוד חזותי של בית התפוצות 

 

בית הכנסת נבנה במיקום מרכזי בעיר, וכפי הנראה היה חלק בלתי נפרד ממתחם שהיו בו גם גימנזיום, חנויות ובית מרחץ. סמיכותו של בית הכנסת למבנים אלה הולידה שתי דעות על אופייה של הקהילה היהודית. יש הסבורים, מצד אחד, כי המבנה הוסב לבית כנסת בתקופה מאוחרת יותר, אחרי שנרכש על ידי הקהילה היהודית, ואחרים טוענים שהיות בית הכנסת (אשר נמצא מחוץ לרובע היהודי בעיר, על הרחוב הראשי, שהיה מרכז מסחרי) חלק ממתחם ציבורי שבו כתובות יווניות רבות, הוא ביטוי לאופיה ההלניסטי של הקהילה היהודית.

 

מאז גילויו, בתחילת שנות הששים של המאה העשרים, התיארוך המקובל בקרב חוקרים היה המאה הרביעית, בעיקר לפי מטבעות מהמאה השלישית והרביעית שהתגלו מתחת לרצפת הפסיפס. אבל לפי מחקר עדכני יותר (מגנס 2005), שמבוסס על בחינה וניתוח מחודשים של הממצאים המקוריים מתחת לרצפה, ועל מטבעות מהתקופה הביזנטית המוקדמת שנתגלו, בית הכנסת מתוארך ככל הנראה למאה השישית. ישנה גם הנחה נוספת: המבנה שימש כבית תפילה ליהודים כבר במאה השלישית או הרביעית, אך את רצפות הפסיפס הוסיפו רק במאה השישית, כשנערכו במקום שינויים ושיפוצים.

 

בית הכנסת מזכיר במראהו בזיליקה רומית טיפוסית, מבנה מלבני מרשים מאד באורך 120 מטרים וברוחב 18 מטרים ממזרח למערב, בין זירת הגימנזיום לבין הרחוב. יש בו מקום לאלף איש בקירוב, ללמדך הן על מספר היהודים בעיר והן על מעמדם הכלכלי והפוליטי המבוסס.

 

לבית הכנסת אולם מרכזי ארוך, ומשני צדיו שורות עמודים. עדויות ארכיאולוגיות מלמדות כי האולם נוצר מאוחר יותר על ידי איחוד שלושה חדרים יותר קטנים, שהיו קודם לכן חלק ממתחם המרחץ והגימנזיום שהוקם עוד במאה הראשונה, בתקופת הבנייה שאחרי רעידת האדמה של שנת 17 לספירה. בשלהי המאה הראשונה, ותחילת המאה השנייה נערכו שינויים במתחם (ואז נוצר האולם הגדול), כנראה על מנת להסב אותו לצרכי מרכז עירוני. רק לקראת סוף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית נכנסה למקום הקהילה היהודית והסבה את הבניין לבית כנסת. לצורך זה נערכו שינויים בתכנון המקורי, כמו חסימת דלת הכניסה היחידה שנותרה בין האולם לבין הגימנזיום, במטרה להבטיח הפרדה מוחלטת בין הפעילויות הדתיות של היהודים לבין הפולחן האלילי במבנים האחרים במתחם.

 

הכניסה הייתה מצד מזרח של האולם. בקצה המערבי אכסדרה מקושתת ושלוש שורות ספסלים מעוגלות ומדורגות. מושבים אלה היו כנראה שמורים לזקני הקהילה. בחזית האכסדרה שולחן שיש (אשר שימש כנראה כבימה), שעל רגליו, בצד החיצון, שני תבליטי נשרים, ומשני צדיו פסלי אריות. לאריות ולנשרים שתי משמעויות סמליות: מחד, הנשר ידוע כסמל רומי, והאריות הם מוטיב קבוע באמנות של אזור לידיה, שבעת העתיקה נודע באריות הפרא שעדיין הילכו בו. מאידך טמון בהם, בנשר ובאריה, גם סימבוליזם יהודי חזק, בעיקר האריה הוא מוטיב המופיע באמנות יהודית של העידן ההלניסטי, משום שהוא מסמל את שבט יהודה ואת ירושלים. בשלב מאוחר כלשהו התקצר האולם הפנימי, בחלק המזרחי נערכו שינויים, ונוספו לו שתי גומחות משני צדי הדלת המרכזית, אחת בסגנון דורי והאחרת בסגנון קורינתי מאוחר, אשר שימשו כנראה כמין ארונות קודש לספרי תורה, בדומה למנהג בבית הכנסת באוסטיה (עיר נמל על יד רומא) ובבתי כנסת עתיקים אחרים. בצד המזרח נבנתה גם חצר קדמית ובה אגן מים. בין החצר לאולם המרכזי היו שלושה פתחי כניסה.

 

מראה מהקצה המזרחי של האולם הפנימי בואך לחצר בית הכנסת בסרדיס.
דגם - בית התפוצות, תצוגת הקבע
המרכז לתיעוד חזותי של בית התפוצות


   

שולחן ופסלי אריות בקצה המערבי של האולם הפנימי, בית הכנסת בסרדיס.
דגם - בית התפוצות, תצוגת הקבע
המרכז לתיעוד חזותי של בית התפוצות 

 

את רצפות האולם הראשי והחצר הקדמית מכסה פסיפס גדול, עשיר בצורות גיאומטריות, בקישוטי פרחים ובעלי חיים. שרידי הקירות מחופים שיש צבעוני. בכתובות היווניות מוזכרים חברי קהילה ותורמים יהודים, וגם נדבנים יראי שמים לא יהודים שתמכו בבית הכנסת, ורעיותיהם. מוזכרים גם צורפים ובעלי תפקידים במינהל הרומי של העיר. בין התורמים מוזכר מגיסטראט לשעבר. כתובת אחת מדברת על שבועתו של אדם ששמו סמואֶה, שהיה "כהן ומורה דעת".

 

בתקופה הביזנטית, הייתה שורת חנויות ארוכה צמודה לקיר הדרומי של בית הכנסת, חלקן בבעלות סוחרים יהודים ואחרות של נוצרים, כך על פי צלבים שנמצאו בשרידים.

 

בית הכנסת בסרדיס נהרס בשנת 616, כשכבשו הפרסים את העיר. הוא מעולם לא נבנה מחדש, והקהילה היהודית חדלה להתקיים. שיקום אתר בית הכנסת החל בשנת 1965. מראה השרידים כיום מנסה לשקף כיצד נראה בית הכנסת בשנים האחרונות לפני שנהרס.

 

דגם של בית הכנסת מוצג בתצוגת הקבע של בית התפוצות, בשער האמונה.

 

עברית: דפ"פ

 

הערות

1. Josephus Flavius. Antiquities of the Jews. English Translation by William Whiston.

ביבליוגרפיה
 

GOODMAN, Esther W. Samuel Halevi Abulafia's synagogue (El Transito) in Toledo. Jewish Art, 18(1992):58-69

PALOMERO PLAZA, Santiago. Excavations around the Samuel Halevi synagogue (Del Transito) in Toledo. Jewish Art, 18(1992):48-57

RALLO GRUSS, Maria Carmen. Restauración de las yeserias de la Sala de Mujeres de la sinagoga de El Transito (Toledo). Sefarad, 49:2(1989):397-406