מעולם לא נראינו טוב יותר

אוסף לני והרברט זוננפלד, המרכז לתיעוד חזותי בבית התפוצות

מעולם לא נראינו טוב יותר

ישראל והתפוצות מבעד לעדשותיהם של הרברט ולני זוננפלד

פתיחה: נובמבר 27, 2008

אוצר/ת התערוכה: גלית אילת ואייל דנון

[נעילה: אוגוסט 2009]

 

אמנים עכשוויים מגיבים לאוסף הצילומים של לני והרברט זוננפלד, ומציעים התבוננות חדשה במציאות הישראלית מנקודות מבט אנתרופולוגית, פוליטית והיסטורית.

התערוכה "מעולם לא נראינו טוב יותר" מציגה את אוסף התצלומים של הזוג המנוח לני והרברט זוננפלד שברחו מגרמניה ומצאו מקלט בארצות הברית. האוסף מתעד את ההתיישבות היהודית המוקדמת בארץ ישראל ואת הקהילות היהודית ברחבי העולם החל משנות ה-30 ועד לשנות ה-80 של המאה שעברה -  עדות חיה למאורעות החשובים בהיסטוריה היהודית של המאה העשרים. התמונות המוצגות בבית התפוצות מלוות בפרשנות של אמנים עכשוויים ידועים מישראל ומחו"ל וביניהם: יעל ברתנא, מייקל בלום, איליה רבינוביץ, יוחאי אברהמי, יוסי עטיה ואיתמר רוז.  מעצבי התערוכה: גלית אילת ואיל דנון.

אוסף זוננפלד כולל כ-100,000 תשלילים, שקפים, שקופיות והדפסות המנציחים את המאורעות המעצבים בהיסטוריה היהודית של זמננו.

חלל תצוגה חדש שנפתח לאחרונה בקומת הכניסה של בית התפוצות מאפשר לחשוף את  אוסף זוננפלד לקהל הרחב ולהציע דרכי קריאה חדשות מפרספקטיבות היסטורית, אנתרופולוגית ופוליטית.  הדבר נעשה באמצעות עבודתם של אמנים עכשוויים שהוזמנו ליצור עבודות חדשות בתגובה לאוסף ולנרטיבים שהוא מזמן.

אוסף זוננפלד אינו אוסף שהיה עלום ונחשף במפתיע. האסתטיקה הצילומית של הזוג אינה זרה לקהל בישראל ובעולם. הדימויים החזותיים שיצרו תרמו תרומה של ממש לעיצוב הזיכרון הוויזואלי ולתודעה הקולקטיבית הישראלית, בעיקר בשנים 1933 -  1948. הרברט זוננפלד צילם עבור קרן היסוד, קק"ל והסוכנות היהודית וצילומיו פורסמו במגזינים ועיתונים וביניהם ה"ניו יורק טיימס","לייף", "דיילי ניוז", וה"ג'ואיש וויק".  תצלומיו גם הוצגו בתערוכות ברחבי העולם. לני זוננפלד שהלכה לעולמה בנובמבר 2004, בגיל 96, הייתה עסוקה בצילום עד ליומה האחרון. (להוסיף לאנגלית – י.א.)
 
בתערוכה מוצגות העבודות החדשות לצד פריטים מקוטלגים של האוסף, והיא מציעה דרכים חדשות לקריאת הצילומים. כך מתאפשרים בחינה מחדש של קטגוריות ואוספים קיימים, וראייה שונה של מכלול עבודתם הצילומית של בני הזוג, ששיתפו פעולה לאורך זמן עם מנגנון התעמולה הציונית, דבר שבא לידי ביטוי במכלול עבודתם.

מייקל בלום מציג בתערוכה לוח שנה שבו שולבו צילומים שבחר מתוך האוסף. מקובל להשתמש בפורמט של לוח שנה מצולם הן כמתנה והן כאמצעי לפרסום; מוזיאונים משתמשים בו כמזכרות לתערוכות וחברות מסחריות עושות בו שימוש לקידום מכירות. הפורמט המקובל הוא של לוח המחולק לחודשים, כשכל חודש מלווה בצילום. מייקל בלום אימץ פורמט זה והוא מציג סדרה של שנים-עשר צילומים, צילום לכל חודש, היוצרים יחדיו סיפור הנקרא בהמשכים, דף אחרי דף.
 
יעל ברתנא ערכה שיחזור של צילומים מתוך האוסף שבהם מוצגים לרוב פועלים, חקלאים וחיילים. היא צילמה צעירים לבושים ומאובזרים כיאות, בניסיון לשחזר את תהליך יצירת הדימוי של היהודי החדש, הציוני, המתגלה בעבודות של הזוג זוננפלד. הצילומים של ברתנא מהווים גילום מחדש של דימויים שנחרטו בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
 
איליה רבינוביץ' מתמחה בצילומים של מרחבים המשדרים סמכות ועוצמה, כמו אלה של מוזיאונים, בתי חולים ובתי ספר. לתערוכה זו בחר לצלם את המבנים ששימשו אתרים זמניים לכנסת ישראל -  בית האופרה בתל-אביב ובית "פרומין" בירושלים -  לפני שעברה הכנסת למשכנה הקבוע בירושלים. את השראתו קיבל מהצילומים של אתרים אלה באוסף זוננפלד.
 
יוסי עטיה ואיתמר רוז, זוג יוצרים דוקומנטריים, יצאו במסע סיזיפי לגילוי הסיפור האמיתי של האנשים שמאחורי חמש תמונות באוסף זוננפלד. לאחר שלא הצליחו במשימתם, ביקשו מאנשים שיתחזו וישחקו כאילו הם אלה המופיעים בתמונות.
 
העבודה של יוחאי אברהמי מפגישה בין שני סיפורי חיים שחלקים משמעותיים מהם נמצאים, באופן לא מודע, באוסף התצלומים של לני והרברט זוננפלד. העבודה כוללת את עדותו של אהרון (ארווין) דורון, (שהגיע מגרמניה כנער במסגרת "עליית הנוער" לבית הספר המקצועי ע"ש לודוויג טיץ, התגייס להגנה, היה אלוף בצה"ל, כיהן כמנכ"ל בית התפוצות ושימש בתפקידים שונים באוניברסיטת תל-אביב, במגבית ובסוכנות היהודית), ואת עדותו של עידו גל (בנו של ממציא תת-המקלע המפורסם "עוזי", ונכדו של אריך גלאס, שהיה טייס וצלם אווירי במלחמת העולם הראשונה, סטודנט לאמנות בבאוהאוס, צלם עיתונות, אמן ומורה לאמנות), וכן עדויות של דמויות נוספות השזורות בביוגרפיות של השניים, שחייהם הצטלבו בקיבוץ יגור בשנות ה-30 של המאה העשרים. דימויים מופשטים של אדריכלות, שלוקטו באתרי העדויות ובזירות אירועי העבר, מטשטשים את המחוות הדוקומנטריות ומערערים את לכידות הנרטיב. העבודה מוצגת כחיזיון אור-קולי: הקרנת וידאו בגדלים משתנים המפעילה תאורה מתחלפת על מוצגים: תצלומיהם של הזוג זוננפלד, תצלומיו ועבודותיו של אריך גלאס, ועוד.