זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד

תרבות ומשבר

פתיחה: ינואר 01, 2002

אוצר/ת התערוכה: שרה הראל חושן

התערוכה "זיגמונד פרויד: תרבות וקונפליקט" שהוצגה בבית התפוצות בשנת 2002 היא תערוכה ביוגרפית-היסטורית על מייסד הפסיכואנליזה וגיבור תרבות של המאה ה-20. התערוכה כללה מוצגים תצלומים, הדפסים, כתבי-יד והוצאות ראשונות של כתבי פרויד. כמו כן נכללו בתערוכה קטעי סרטים ביתיים וכן קטעים מתוך סרטי קולנוע וכתבות טלביזיה המציגים את ההשפעה המקיפה והמעמיקה של הפסיכואנליזה על תרבות המאה ה-20.


המוצגים שנכללו בתערוכה נבחרו בעיקר מתוך האוספים של ספריית הקונגרס בוושינגטון ואליהם נוספו חפצים שהושאלו מאוספים חשובים אחרים, בראש וראשונה מוזיאון פרויד בווינה ומוזיאון פרויד בלונדון.  

על התערוכה
מעטות הן הדמויות שהשפעתן על מהלך ההיסטוריה של התרבות הייתה עמוקה ומכרעת כמו זו של זיגמונד פרויד. עם זאת, מעטות הדמויות שעוררו מחלוקת וויכוחים ממושכים כפי שעורר הוא. מורשת פרויד שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה, ועל כך יעידו הוויכוחים הנוקבים שתערוכה זו עוררה עוד לפני שנפתחה. המושגים שלנו על זהות, זיכרון, ילדות, מיניות ועל משמעות בכלל, עוצבו בהתייחסות לעבודתו של פרויד ולעיתים מתוך התנגדות אליה. התערוכה בוחנת את חייו של פרויד, את רעיונותיו העיקריים ואת השפעתם על המאה ה-20.

לתערוכה "זיגמונד פרויד: תרבות וקונפליקט" שלושה פרקים:
פרק א: השנים המעצבות
פרק זה מתחיל בווינה של סוף המאה ה-19,  הסביבה שבה התרחשה ההתפתחות המקצועית המוקדמת של פרויד. התסיסה התרבותית, המתחים האתניים והמאבקים המעמדיים שאפיינו את וינה של שלהי המאה ה-19 היו חלק מחיי היומיום של פרויד. וינה של אותם ימים נודעה כחממה לחידושים רדיקליים רבים בתחומי הפוליטיקה, הפילוסופיה, האמנויות והמדעים. בשלב מוקדם בחייו המקצועיים בחר פרויד להתמקד במחקר נוירולוגי, תחום-ידע שגבולותיו עמדו גם הם בסימן של שינויים מפליגים. אך משיקולים כלכליים, פנה בסופו של דבר לעסוק בעבודה קלינית עם חולים. האנליזות שעשה, הן לחולים והן לעצמו, היו למקורות העיקריים של כתביו המקצועיים.
 
פרק ב: היחיד: תרפיה ותיאוריה
פרק זה בוחן את מושגי היסוד הפסיכואנליטיים ואת האופן שהשתמש בהם פרויד בכמה מן המקרים היותר מפורסמים שלו. בדומה לרופאים, סופרים ופילוסופים רבים שפעלו בשלהי המאה ה-19 החל פרויד לגלות עניין גדל והולך בלא-מודע. הוא ראה בלא-מודע ממד של חיי האדם שהוא בלתי נגיש ועם זאת, בעל חשיבות --  כמקור של מחשבות ומעשים. במאמציו לפענח את המשמעות של סימפטומים היסטריים ושל תופעות נפשיות אחרות שהוזנחו, תופעות שנתפסו כמצויות מחוץ לשליטה המודעת של האדם (כמו חלומות ופליטות פה), פרויד התרחק יותר ויותר מן ההכשרה הנוירולוגית שלו. על יסוד הרעיון שהתנהגויות חסרות משמעות, כביכול, מבטאות למעשה קונפליקטים לא-מודעים, הוא פיתח טכניקות שבאמצעותן, כך סבר, ניתן לקבוע מהי משמעותן. פרק זה מחולק לשישה תת-פרקים ומציג כמה מן החולים המפורסמים ביותר של פרויד וכן את רעיונות-המפתח שסייעו לו להעניק משמעות לסימפטומים שלהם וגם לחייהם.

פרק ג: מן היחיד אל החברה
הפרק סוקר את התפשטות הרעיונות הפסיכואנליטיים ואת מחשבותיו של פרויד על מקורותיה של החברה והתפקודים החברתיים של הדת והאמנות ועל האופן שבו משברים חושפים את הצדדים המהותיים של הטבע האנושי. ככל שפרויד הרחיב את תחום חקירתו כדי לכלול שאלות יסוד של חיי המוסר והפוליטיקה, הוא נתן השראה לאינטלקטואלים ולאמנים ליישם את התיאוריות שלו על הקונפליקט, התשוקה והלא-מודע בתחומים חדשים. בעיני רבים פתחו התיאוריות הללו דרכים חדשות להבנת ההצלחות והכישלונות של החברה המודרנית. אחרים סברו כי הן מוליכות הישר לתרמית --  או לגרוע מכך. החלק הראשון של הפרק דן בהתפשטות המקצועית של הפסיכואנליזה ובתגובה הביקורתית להתפשטות זו. לאחר מכן התערוכה בוחנת את התיאוריות של פרויד על החברה, החל ממחשבותיו על מקורותיה וכלה בהשקפותיו על העולם של ימינו. המשברים הנוראים שזעזעו את העולם בסוף חייו של פרויד הם נושא החלק האחרון של פרק זה.

בתערוכה מובאים מילים ודימויים -- לפעמים מעוררי-מחלוקת ולפעמים הומוריסטיים -- המעידים על השפעת הרעיונות של פרויד על המאה ה-20. מחשבתו של פרויד צמחה בעקבות מרקס ודרווין, ששניהם הדגישו את חשיבות המאבק כמנוע לשינוי. מחשבתו של פרויד התפתחה במאה שבה הגיעו הקונפליקטים האלימים לממדים שלא היו כמותם מעולם. הקונפליקטים שפרויד עמד עליהם הם הקונפליקטים הקיימים בתוך הנפש: אנשים הנלחמים עם עצמם ולפעמים עם הסמכות התרבותית שהפנימו. לדעתו, האופן ששבו האנושות מתמודדת (או אינה מתמודדת) עם הקונפליקטים הללו קשור קשר אמיץ להתפרצויות האלימות המאפיינות את העולם המודרני.

הגם שדברים רבים השתנו מאז שפרויד גיבש את התיאוריות שלו, הרי הדאגה השוררת בימינו באשר לכוחה ההרסני של המיניות והתוקפנות רק גברה. פרויד אינו מציע פתרונות כיצד למנוע את האלימות הזאת. כתביו על אודות הזיקה בין התרבות לבין הקונפליקט זיהו בעיות יסוד במאה ה-20 -- בעיות שאינן מראות כל סימנים שהן עומדות להיעלם במעבר אל המאה ה-21.