גיבורי תרבות יהודים

אלברט איינשטיין. מאת אנדי וורהול

גיבורי תרבות יהודים

אנדי וורהול ואמנים ישראלים [נעילה: נוב' 2010]

פתיחה: ספטמבר 20, 2010

אוצר/ת התערוכה: גאולה גולדברג | אירנה גורדון

אנדי וורהול ואמנים ישראלים מציגים:  גיבורי תרבות יהודים

 

עשרה דיוקנאות של אישים יהודים במאה העשרים, סדרה של הדפסי-הרשת של אמן הפופ האמריקאי החשוב אנדי וורהול משנת 1980, אשר נתרמה לאחרונה לבית התפוצות מהעיזבון של אלן ס' בירד, ארה"ב. בסדרה מופיעות דמויותיהם של הפילוסוף והמחנך מרטין בובר; של הפיזיקאי אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות; של זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה; של המלחין ג'ורג' גרשווין; של שחקנית התיאטרון שרה ברנהארד; של שלושת האחים הקומיקאים צ'יקו, גראוצ'ו והרפו מרקס בדיוקן משותף; של הסופר פרנץ קפקא; של הסופרת גרטרוד שטיין; של ראש הממשלה הרביעי של ישראל, גולדה מאיר; ושל לואיס ברנדיס, היהודי הראשון שנתמנה לשופט בית המשפט העליון בארה"ב. (על כל הדמויות בתערוכה).

 

אנדי וורהול (1928–1987) – צייר, קולנוען ואייקון תרבות – יצר מאז שנות השישים של המאה העשרים דיוקנאות רבים של גיבורי תרבות, בעיקר אמריקאים, ובהם מרילין מונרו, אלביס פרסלי ואליזבת טיילור. תהליך העבודה שלו על סדרה זו, שאותה כינה "הגאונים היהודים", היה דומה לזה שאפיין רבים מן הדיוקנאות האחרים שיצר בהתבסס על תצלומים מפורסמים של הדמויות, שאותם חתך בחיתוך גס, הדפיס בשחור-לבן על נייר או על בד ולאחר מכן ביצע כהדפס-רשת של קווי מתאר בעלי אופי רישומי וחופשי – ושל משטחים גיאומטריים דמויי קולאז' בצבעי אקריליק. הדפסי הדיוקנאות מתאפיינים לא בהתמקדות בדמות ובפענוחה, כי אם בהתחקות אחר קיומה ומעמדה כדימוי תקשורתי ופופולרי. לצד זאת משמשים ההדפסים מצע למשחק בין מדיום הציור, הצילום וההדפס. הסדרה היא ביטוי נוסף לפעולתו של וורהול לטשטוש הגבולות בין אמנות גבוהה לתרבות ההמונים וליצירת דיון מתריס בגיבורי תרבות כאובייקטים של צריכה ופרסום. הסדרה עוררה מחלוקת וביקורת כשהוצגה לראשונה בשנת 1980, ראשית במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת מיאמי ואז במוזיאון היהודי בניו-יורק. מאז נדדה ברחבי ארה"ב והעולם.

 

 

הצגתה של הסדרה בבית התפוצות כעת מאפשרת לבחון אותה בפרספקטיבה של זמן ומקום. במקביל היא מזמנת לנו התבוננות בגופי יצירה של אמנים ישראלים העוסקים בגיבורי תרבות מקומיים לצד גיבורי תרבות יהודים אחרים מן המאה העשרים. עבודותיהם של אליהו אריק בוקובזה, דוד טרטקובר, שי עבאדי, חנוך פיבן, הדס רשף, עידו שמי ויגאל תומרקין משלבות כמה אמצעי ביטוי, ובהם ציור, צילום, רישום, קולאז', עיצוב גרפי ומדיה דיגיטלית. רבות מן היצירות מושפעות באופן ישיר או עקיף מאמנות הפופ ומז'אנר הדיוקן של וורהול, וכולן בוחנות את המשמעות הרעיונית והחזותית של "גיבור התרבות" היהודי והישראלי. הבעייתיות הנעוצה בעצם הבחירה בגיבור התרבות היהודי ובאופן הצגתו, כפי שהיא עולה מתוך סדרת "האישים היהודים" של וורהול, מלווה גם את יצירותיהם של האמנים הישראלים העכשוויים, ומתרחבת לשאלה מה בין גיבור התרבות היהודי לזה הישראלי ומה מקומו בחיי היומיום של כולנו.

 

 

גאולה גולדברג ואירנה גורדון, אוצרות

 


 

 

התערוכה תוצג עד 26 בנובמבר 2010, באולם התערוכות ע"ש ליידי שרה כהן

 

 מחיר כניסה: 15 ש"ח.

 

 

 

                                                     - 28 באוקטובר - הפתיחה החגיגית -

 

 

 

 

 

על האמנים המשתתפים בתערוכה: 

 

אנדי וורהול (1928 - 1987)

"אם ברצונכם לדעת כל מה שיש לדעת על אנדי וורהול, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתבונן בפני השטח של הציורים שלי, של הסרטים שלי, ואפילו שלי עצמי – כזה אני. אין שום דבר מעבר לזה", כך הצהיר בהפגנתיות אנדי וורהול, מנציגיה הבולטים של אמנות הפופ במאה העשרים, שהחל את דרכו כמאייר, אמן גרפי, צייר קומיקס ומעצב חלונות ראווה.


אמנות הפופ – המשך לאמנות הדאדא של תחילת המאה העשרים – ביקשה לשקף את חוויית החיים המודרניים של צריכה וקפיטליזם, של הצפה של דימויים תקשורתיים ופרסומיים, של ייצור מתועש ושל תרבות חדשה, היא התרבות הפופולרית, הניצבת מול האמנות ה"גבוהה". באמנות הזו, הצהירו אמני הפופ, האמן אינו נותן ביטוי להווייתו האינדיבידואלית הפנימית והרוחנית, אלא משקף את ההוויה החיצונית הקולקטיבית, ההמונית.

 

הן באמנותו והן בחייו האישיים, וורהול עסק בפרסום ובתהילה כמהות החיים המודרניים, וביקש לטשטש את הגבולות שבין אמנות למסחר, בין אוונגרד לקיטש ובין ייצוג מתוחכם, ייחודי ומעודן לבין וולגריות וטעם רע. ההשטחה והראווה תפסו ביצירותיו את מקומו של הביטוי האישי המורכב, ונסיונותיו לחקות ביצירה את מלאכתה של מכונה היו לא רק הצהרה על מקומה של הטכנולוגיה בחיי כולנו ותולדה של התופעה המודרנית הזו, כי אם גם כלי שבאמצעותו יכול וורהול להנכיח ולייצג תימות של ניכור, של חוסר פרטיות, של טשטוש הפער שבין הייצוג למהות. טכניקת הדפס-הרשת – המאפשרת שכפול והכפלה, אך לצד זאת גם שבירה של המכניות – מבוססת על הפרדת הדימוי לרשתות והדפסת כל צבע בנפרד. ההצטברות של שכבות הצבע המתייחסות לאותו משטח היא היוצרת את ההדפס הסופי. הטכניקה מאפשרת העברה צילומית ושכפול מהיר של הדימוי, ושימשה את וורהול כאמצעי להעלים את מגע היד האישי של האמן וליצור, בשילוב עם הצילום, שורה אינסופית של דימויים שנעשים כולם ריקניים, מושטחים ומנוכרים – ואחת היא אם מדובר בתאונות טרגיות, באסונות, בהוצאות להורג ובדיוקנאות של גיבורי תרבות פופולריים או בקופסאות של מרק "קמפבל" ובבקבוקי "קוקה קולה". מעת לעת הכניס וורהול שיבושים מכוונים בהדפסים האלה, כהפרעה בתהליך הייצור, ורובם נוצרו יחד עם עוזרים ואמנים אחרים בסטודיו שלו, שנקרא "הפקטורי", בית החרושת.

 

עשרת הדפסי-הרשת על נייר שבתיק "עשרה דיוקנאות של אישים יהודים במאה העשרים" הם חלק ממאות דיוקנאות של גיבורי תרבות אמריקאים ואחרים – בעיקר שחקנים וזמרים, אך גם מנהיגים, אנשי רוח, אנשי ציבור ועוד – שיצר וורהול ב"פקטורי". הסדרה, כמו עבודות רבות אחרות שלו, נוצרה בהזמנה. במקרה זה, המזמינים היו רונלד פלדמן, בעל גלריה ניו-יורקי, ואלכסנדר הררי, אספן אמנות ישראלי. למעט גולדה מאיר, שאת דיוקנה הדפיס וצייר על בד כמה פעמים קודם לכן במהלך שנות השבעים, איש מן המופיעים בסדרה לא הוצג קודם בעבודתו של וורהול. יתר על כן, אף שנהג ליצור דיוקנאות של דמויות חיות בלבד, כל גיבורי סדרת "האישים היהודים" לא היו בין החיים כשיצר את הסדרה. כשנשאל על פי מה בחר את עשר הדמויות הסופיות מתוך רשימה של כמאה דמויות שהרכיב עבורו בעל הגלריה, השיב וורהול בהתרסה שמראה פניהן מצא חן בעיניו.


כאשר הוצגה לראשונה ב-1980, הסדרה עוררה התפעלות בקרב הקהילות היהודיות בארה"ב, אך ספגה ביקורת מפי מבקרי האמנות על רקע הבחירה באישים שהמשותף להם הוא רק יהדותם, ולכאורה אין להם שום קשר לעולמו או לתחום עניינו של וורהול עד אז. יעודה של הסדרה, טענו המבקרים, מסחרי גרידא, והיא אינה מוצדקת די הצורך מבחינה אמנותית. עם זאת, כשראה וורהול שהסדרה זוכה להצלחה מסחרית, יצר אותה שוב, הפעם כהדפסי-רשת על בד. תיק "האישים היהודים", בגרסאותיו השונות, הוצג מאז אינספור פעמים במוזיאונים וגלריות בארה"ב ובעולם, ובכלל זה בישראל.

 

בפרספקטיבה של זמן, הדפסי-הרשת שבסדרה מייצגים נאמנה את יצירתו של וורהול: הם מלאי חיות בשילוב שהם מציגים בין צילום להדפס, כמו גם במשחק שבין הרישום החופשי לבין משטחי הצבע העזים והזוהרים, שמתכתב עם תולדות האמנות במאה העשרים. האישים היהודים שנבחרו הם אמנם בין הדמויות הבולטות ובעלות ההישגים הגדולים ביותר בתקופתנו, אך רובם אינם מוכרים כגיבורי תרבות פופולריים, והסדרה תורמת במידה מסוימת להחדרתם אל הזיכרון החזותי הקולקטיבי. הצגתה של הסדרה בישראל היום מביאה אותנו להרהר הן במעמדן של דמויות מופת בכלל והן בכוחה ובתפקידה של האמנות להביא אותן אל השיח הציבורי. יתרה מזאת, היא יוצרת קרקע פורייה לדיון בטיבם ובמעמדם של גיבורי התרבות היהודים והישראלים בחברה הישראלית של זמננו, ומזמנת גם התבוננות בדיאלוג של אמנים עם דמויות מופת בהווה ובעבר.  [בחזרה]
 

 

דוד טרטקובר (נ. 1944), מעצב גרפי ואמן, עוסק לאורך כל שנות יצירתו בבדיקת תפקידה של הגרפיקה השימושית ובגבולות השפעתה. אחד ממוקדי העניין המרכזיים שלו הוא הכרזה: טרטקובר מתחקה אחר האופן שבו היא מעצבת את תודעת החברה בארץ ובעולם, ובודק כיצד היא משמשת כלי מרכזי לחופש הדיבור ולהבעת עמדה אישית, אקטיביסטית וביקורתית. בד בבד הוא מבקש לבחון את המורשת הישראלית, את ההיסטוריה ואת הזיכרון שלה, וזאת באמצעות מחקר, שימור והחייאה של אינדקס הדימויים שלה.

 

בתערוכה הנוכחית מוצגת הסדרה "אנשי תל-אביב" – חלק מן הסדרה "תוצרת הארץ", שהוצגה לראשונה בשנת 1985, במוזיאון ישראל. הסדרה מספרת את סיפורה של העיר תל-אביב בעשורים הראשונים להיווסדה, ועושה זאת באמצעות דמויותיהם של מקימי העיר ומנהיגיה, משוררים, סופרים, זמרים ושחקנים שהטביעו את חותמם עליה. הסדרה מציגה את גיבורי התרבות המקומיים הללו ואת המילייה החברתי והרוחני שלהם, ולצדם שלל דימויים גרפיים, מסחריים ואידיאולוגיים המעלים לא רק את ההיסטוריה המקומית, אלא גם את רוח התקופה ואת הנוסטלגיה אליה: השחקנית חנה רובינא וברקע מבנה תיאטרון הבימה ודמותו של קונסטנטין סטניסלבסקי, מייסד שיטת סטניסלבסקי למשחק, אשר בה התמחתה; דיוקן המשורר אורי צבי גרינברג בהשראת ציורו של ראובן רובין, כשכותרת מחזור שיריו "אימה גדולה וירח" מופיעה בסגנון אקספרסיוניסטי, ברוח השירה עצמה; תפוזי יפו; צמח הצבר; ועוד.

 

טרטקובר מושפע בעבודתו גם מאמנות הפופ, ובעקבותיה הוא שואב את השראתו מעולם הפרסום והתקשורת, כמו גם מעולם הקומיקס והאנימציה, ומשתמש בתצלומים ובצבעוניות העזה האופיינית ליצירות פופ מרכזיות. בסדרה שלפנינו ניתן למצוא הד לסגנונות אמנותיים רבים ומנוגדים, שהחיבור ביניהם אפיין את מראה תל-אביב של אותם זמנים: הסגנון האורנמנטלי המזרחי והתרבות הפלסטינית המקומית לצד השפה המודרניסטית של הבאוהאוס והסגנון הבינלאומי, אמנות בצלאל והשפעות של ארט-נובו וארט-דקו. [בחזרה]