דרך החסד [ננעלה]

קטיה גוטקובה מרוסטווי, מחכה לכניסת המורה. צלם: תלי עידן

דרך החסד [ננעלה]

היהודים בגיאורגיה, תצלומים

פתיחה: מרץ 20, 2012

אוצר/ת התערוכה: אלי אטיאס

 

[נעילה: מאי 2012] 

 

דרך החסד - מסע אל הקהילה היהודית בגיאורגיה, קיץ 2011 

 

צילם: יוסי ביינארט

 

צילם: אלי אטיאס

 

צילם: תלי עידן

 

צילם: אלי אטיאס

 

צילם: בני לוין 

 

תערוכה תצלומים בשיתוף הג'וינט, JFN וביוזמת קבוצת Jdocu


"דרך החסד" הוא סיפור ייחודי של מסע: מסע אל מה שנותר בגיאורגיה היהודית אחרי שמרבית היהודים עלו לישראל או נפוצו ברחבי העולם, ומסע של חבורת אנשי היי-טק ישראלים אל שורשיהם היהודים, לאחריות האישית ולתרומה לקהילה.

 

בעין רגישה ובוחנת משקפת התערוכה כיצד קהילה משגשגת בעבר, מתמודדת עם השינויים ומנסה להסתגל למציאות חדשה, שבה קהילות קטנות ומפוזרות איבדו את יכולתן לשרוד. הקהילה היהודית בגיאורגיה נמצאת על סף משבר הומניטרי וארגון הג'וינט, המציין בתקופה זאת מאה שנים להיווסדו, פרש במדינה את רשת "מוסדות החסד" המטפלים בקשישים ובנזקקים שנשארו בקהילות המרוחקות בגיאורגיה. בכל רחבי ברית המועצות לשעבר מטפל הג'וינט ב- 165,000 איש בערך.

 

התצלומים בתערוכה משקפים את החסד, את הכרת התודה ואת התקווה.

 

"דרך החסד" הוא פרויקט ראשון של קבוצה הנקראת Jdocu – קבוצת צלמים חובבים, רובם מתחום ההיי-טק, ששמה לה למטרה לתעד את קהילות ישראל בעולם ולפתח את הנתינה (פילנתרופיה) בדרך ייחודית. הקבוצה מבקשת למכור את התמונות שחבריה מפיקים, ולהעביר את התמורה לקהילות נזקקות. בכך מבקשים חברי הקבוצה ליצור תחום חדש של נתינה, ברוח הצדקה היהודית לדורותיה. את הקבוצה יזם בני לוין, מבכירי ענף ההיי-טק בישראל, שהוא גם יזם חברתי ופעיל בהנהגת JFN . המדריך המקצועי של הקבוצה הוא אלי אטיאס, צלם וותיק בתחומי העיתונות והמסע ואוצר התערוכה.

 

התערוכה " דרך החסד" התאפשרה הודות לשותפות בין ארגון הג'וינט,JFN (רשת בינלאומית של פילנטרופים יהודים) ובית התפוצות, וקבוצת Jdocu.  התערוכה תוצג עד 30 במאי 2012.

 

את המסע לגיאורגיה תיעד הסופר אליעזר יערי - לחצו כאן   

 

 

 

 

 

 


על הצלמים: 

 

בני לוין
יו"ר בפועל של דירקטוריון dbMOTION . לפני כן ממקימי ומנהלי NICE Systems, מובילה עולמית של פתרונות מולטימדיה דיגיטליים לתקשורת ניהולית. מר לוין מכהן גם כסגן יו"ר רשת הון סיכוי לישראל (IVN), לקידומו של שינוי חברתי בר קיימא בישראל.  benny@dbmotion.com


עתליה כץ
צלמת ועתונאית עצמאית מתל אביב. ב- 2008 הקימה את "המקום" לרפואה אלטרנטיבית בתל אביב. למדה צילום בקאמרה אובסקורה. עתליה רואה בצילום "ממד אחר לצד הכתיבה" שמעניק לה כלים ראשוניים לבטא את העצמי הפנימי, ההתרגשות, שמחת היצירה בכל רגע. ataliakatz@gmail.com

 

נפתלי (תלי) עידן
יועץ פיננסי ו CFO  ותיק. מכהן כעת כמנהל בלומניס בע"מ. שימש במגוון תפקידים כלכליים בארה"ב ובישראל. בעל תואר ראשון בהנהלת חשבונות ובכלכלה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני מאוניברסיטת דה פול בשיקגו. רואה חשבון מוסמך בישראל.  taliidan1@gmail.com

 

אמיר הלוי
שותף בכיר במשרד עו"ד גרוס, קליינהנדלר, הודק, הלוי, גרינברג ושות'.  מנוסה בתחום טכנולוגיה והון סיכון. פעילותו הקהילתי מגוונת: ראש הוועדה לאתיקה של איגוד תעשיית ההיי-טק, חבר ברשת הון סיכוי לישראל (IVN), יושב בדירקטוריון JFN, ממקימי "והדרת" – מועצה לאומית לקידום מעמד הזקן. הוא דור 11 בירושלים, ושורשיו בעיר מגיעים עד 1732. Amir@gkh-law.com

 

יוסי ביינרט
נשיא ומנכ"ל Nadex בשיקגו. כבר עשרים שנים מנהל ומפתח מנוסה בתחום השירותים הפיננסיים ובחברות טכנולוגיה. חבר בדירקטוריון של רשת הון סיכוי לישראל ועד לאחרונה חבר בדירקטוריון של הקרן החדשה לישראל. בוגר במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ירושלים. ybeinart@gmail.com

 

אלי אטיאס
צלם ישראלי, המנהל המקצועי ומדריך הצילום של המסע לגיאורגיה. מתמחה בצילום עתונאי וצילומי מערכת. עובד כצלם במגזינים ועתונים ישראלים, ביניהם ידיעות אחרונות ומסע אחר. חי ברמת גן.  eliati1@netvision.net.il

 

אליעזר יערי
יו"ר הוועד המייעץ של  give2gether Inc. יועץ למלכ"רים בישראל. עד 2010 כיהן כמנהל בישראל של הקרן החדשה לישראל. סופר ועתונאי ("בחזרה לטיטאניק", סיפורים קצרים; "הצטלבויות"), היה חבר שנים רבות ברשות השידור.  תיעד את המסע לגיאורגיה בכתב.  ezryaari@gmail.com

 

[חזרה]

 

יומן המסע של אליעזר יערי:

 

לפני ארבעים שנה בדיוק, בחודש יולי 1971, קבוצה של יהודים מגיאורגיה, כשזו הייתה עדיין חלק מברית המועצות, הגיעה בחשאי למוסקבה כשמטרתם אחת: להמשיך ולעורר את תשומת ליבו של העולם למצוקתם ושאיפותיהם של היהודים בגיאורגיה, וברחבי ברית המועצות כולה, לפתוח את השערים בפני יהדות ברית המועצות, ולהניח לעם היהודי לשוב לארצו, לישראל.


אנשי הקבוצה, בראשותו של שבתי אלהשווילי,( Shabtai Alhashvilli ) התיישבו בחזית בית הדואר המרכזי במוסקבה והכריזו על שביתת רעב. פירושו של הצעד הזה, על פי חוקי ברית המועצות באותה עת, היה בגידה, והאנשים שעשו זאת לקחו על עצמם סיכון גדול של מאסר ועינויים. הקהל ואנשי הביטחון התגודדו סביב האנשים השובתים האמיצים, שאמרו למצלמות הטלביזיה את מה שכתבו שנתיים קודם לכן למזכיר האו"ם: "אנו מאמינים כי תפילותינו הגיעו עד השמים. אנו יודעים: קריאותינו יגיעו ללב האנשים, שהרי אנו מבקשים כה מעט – שחררו אותנו ללכת לאדמת אבותינו".

 

זה היה האות ליציאת מצרים הגדולה של העידן החדש, שבה מיליונים מיהודי ברית המועצות לשעבר ארזו את מיטלטליהם המועטים ויצאו למסע אל הלא נודע. זה היה האות לחידוש הברית בין מדינת ישראל ליהודים המידפקים על דלתה להקים בה את ביתם, וזה היה השינוי ההיסטורי שהחל הודות לנחישותם ואומץ ליבם של בני השבט ההררי בקווקז, בני יהדות גיאורגיה, שאחרי 2500 שנים של ישוב יהודי במקום, יצאו לדרך. מתוך מאה אלף יהודים שחיו בגיאורגיה ב 1971, ארבעים שנה אחר כך יש בה רק כ 8,000, שריד אחרון לקהילה גדולה ונדירה.

*
הרעיון היה מקסים בתמימותו: קבוצת צלמים חובבים, רובם ידידים מענף ההיי-טק בישראל, וכולם בעלי מודעות עמוקה לשורשיהם ולמחויבותם לחברה בישראל ולעם היהודי, תצא לגיא ורגיה למסע של שורשים והיכרות. הרעיון היה לתעד את המסע בצילום של כמה צלמים, ואחר כך לבנות תערוכה שהכנסותיה ישובו אל הקהילה. בדרך זאת הם ביקשו לגייס אנשים נוספים ומשאבים לטובת בני הקהילה שנותרו אחרונים על אדמת גיאורגיה. בראש הקבוצה, עומד בני לוין, איש היי- טק מצליח (היה ממיסדי NICE, ויוזמות היי טק נוספות) שבשנים האחרונות מקדיש עצמו לטובת הקהילה: משותפות בהקמת IVN, יוזמות חינוך וקליטת עליה, כשהוא לא רק תורם ברוחב לב אלא גם מעורב בניהול היזמויות. הוא פנה להנהלת הג'וינט והתקבל בזרועות פתוחות, וכך נוצר שיתוף הפעולה שאיפשר את קיום המסע.


בני לוין צירף אליו קבוצת חברים שהתאימו להגדרות הבאות: חובבי צילום ברמה גבוהה, נכונות לתרום (הנסיעה מומנה כמובן על ידי הצלמים עצמם) ומחויבות לעניין היהודי. כך מצטרפים אליו אמיר הלוי, מייסד ושותף בכיר באחת מ12 חברות עורכי הדין הגדולות בארץ, עתליה כ"ץ, אשת עסקים ויזמת, תלי עידן, מנהל עסקי בכמה חברות ויזם, ואת יוסי ביינארט, ישראלי החי בשיקגו, מתמטיקאי ויזם גם הוא. הם מצרפים אליהם את אלי אטיאס – מדריך צילום וותיק, ואת אליעזר יערי, עיתונאי ולשעבר מנהל הקרן החדשה לישראל. אחרי סידרת הכנות, כולל היכרות וצילומים אצל יוצאי גיאורגיה בישראל, בחודש יוני האחרון הם יוצאים לגיאורגיה. 
*
הנסיעה לגיאורגיה ולקווקז כמוה כנסיעה לתוך ליבה של ההיסטוריה: לסיפורים המסתוריים על מלכות גיאורגיה העתיקה, למבצרים המשקיפים על דרך המשי מן הים השחור אל הים הכספי ומשם לתוך אסיה. זאת נסיעה אל הרי הקווקז הגבוהים, אל הרמה הנישאה בואכה ארמניה, אל הד שירתו של רוסטוולי, אל האגדות על אדרתו של הצלוב שהגיעה מירושלים אל גיאורגיה שלפני אלפיים שנה, ואל סיפור השתלבותם המופלא של היהודים בחיי הארץ שבה גרו: במלאכה, בתעשייה, בתרבות הארץ, והכל תוך שמירה על ייחודם ודתם. זה מסע אל ההרים הגבוהים המשקיפים אל העמקים הפוריים שכל טוב הארץ גדל בהם, והנהרות השוצפים המשקים את שדותיה. זה גם מסע אל שרידי מאות שנים של מלחמות וסכסוכים, על כוח ועל שליטה, אל היחסים עם הדוב הרוסי מצפון, אל שרידי הקומוניזם הסובייטי, שהשליט האכזר והנערץ ביותר שלו, יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטלין, גדל דווקא בגיאורגיה, בעיר גורי. זאת נסיעה אל מפעלי התעשייה הנטושים לאורך הדרכים, אל המראה המייאש של הארובות המרוסקות, המחסנים הריקים, ומסילות הברזל השוממות שהעשבים הגבוהים מכסים אותן. זה מסע לארץ הנתונה במאבק נואש על עתידה הכלכלי והפוליטי, בימים של אבטלה כבדה, כשהפירות נרקבים על העצים באין קוטף וקונה, כשמפעלי המזון נסגרים משום שהגבול לרוסיה סגור ליצוא המקומי. אלה ימים של מתח גובר אחרי שחלקי ארץ נקרעו מגיאורגיה באקט שציין סיומן של 20 שנה של מצוקה גדולה וחורבן כלכלי שממנו היא מנסה לצאת כיום עם תמיכה אמריקאית, ומתוך נחישות ותשוקה לעצמאות המדריכים אותה משחר ההיסטוריה. זאת נסיעה אל הזיכרון שעוד נותר מקהילה יהודית מפוארת, שהותירה מאחור בתי כנסת שאין להם עוד פוקד, הורים מבוגרים שילדיהם עזבו אותם והלכו לארץ אחרת, ובתי עלמין שאיש לא פוקד אותם, שריד לעולם שהולך ונמוג עם השנים. 

*
אבל, בסופו של דבר זאת נסיעה אל המפגש עם האנשים, עם אזרחי גיאורגיה ושרידי הקהילה היהודית שעדיין חיים בה. מפגש אחד שכזה קורה כבר בטיסה הקצרה מתל אביב, כאשר הם מגלים שהאיש היושב לצידם, עם הקסקט השמוט והשפם המסורק, הוא לא אחר מאשר Mikhail Khakhiashvili  גבאי בית הכנסת מן העיר אוני, שבצפון המדינה, עיר שפעם חיו בו 4500 יהודים, כמחצית מתושבי העיירה, וכיום נותרו בה שבעה בלבד. זהו Mikhail שפעם בחודש עולה על האוטובוס הרעוע בעיר אוני, משלם 23 לארי לנסיעה לכיוון אחד, (הפנסיה החודשית בגיאורגיה אינה גבוהה מ 80 לארי בכל חודש)  ושם את פניו לטביליסי ששם חי Sasson Kakiashvilly, המוכר בשר כשר ליהודים שעוד נותרו בגיאורגיה. ימים אחדים אחר כך הם ישתו תה עם ששון בדירה שאותה הוא חולק עם בתו, שפתחה שירות קייטרינג כַּשֵר בטביליסי ומבשלת אוכל כשר למי שרוצה בכך. הוא יקנה את הבשר הכשר  וישוב על עקבותיו באוטובוס לאוני, ולשבע המשפחות היהודיות האחרונות שעדיין נותרו בה. הוא יעשה את זה כל עוד הוא יכול, שומר אחרון של המשפחות שעל קיומן הפיסי והנפשי הוא מרגיש שהוא מופקד, עליהן ועל שרידי הקהילה המפוארת שהייתה שם, ואשר ככל שהימים חולפים היא הולכת ונעלמת לגמרי. האוכל הכשר היה לסמל של קיום עצמאי, לסמל של שמירת הייחוד היהודי, לרמץ אחרון שנותר מקהילה גדולה ששמרה על המסורת בקנאות ובאדיקות.


סיפורו של Mikhail  אינו שונה מסיפורים שעוד נשמע בהמשך, לכל אורך הדרך: סיפור אישי נוגע ללב על משפחה שהתפרקה, על הילדים והנכדים שעלו לישראל או שהם גרים באנטוורפן, ניו יורק או סן-פטרסבורג, ואילו הוריהם עדיין גרים בגיאורגיה, או גרוזיה, כפי שקראו לה הסובייטים. אלה בדרך כלל סיפורים אישיים כואבים הטבולים בסיפורים על האחריות כלפי הקהילה, על עסקים שהיו או עסקים קיימים, כל מה שאפשר לתאר במילה אחת – החיים, עם ההתפצלויות וההפתעות שהם מזמנים.
*
מילה על מוסדות החסד:
התמוטטות ברית המועצות לוותה בנדידת עמים עצומה שבמרכזה העם היהודי שבשטחי ברית המועצות לשעבר: יותר ממיליון עלו לישראל ומאות אלפים נוספים נדדו בתוך שטחי ברית המועצות לשעבר ולארצות אחרות, מארצות הברית ועד אוסטרליה. נדידת העמים הזאת הותירה מאחור את מי שכבר לא יכול היה לנוע, את החלשים, המבוגרים, אלה שנפשם לא עמדה במסע נוסף.


מי שנשאר מאחור גילה עד מהרה ששירותי הבריאות והרווחה שסופקו באופן סדיר על ידי המדינה – נעלמו כלא היו, ובפנסיה הממלכתית שנותרה בידיהם הם אינם יכולים לרכוש את המוצרים החיוניים והבסיסיים ביותר שלא לדבר על תרופות ושירותים אחרים. מאות אלפי אנשים שנשארו מאחור, מאזרביז'אן ועד אוקראינה, מוולדי וסטוק ועד אודסה, נותרו בחוסר כל, ונוצר משבר הומניטארי חמור שחייב היערכות מיוחדת של הצלה ממש. מי שנכנס לתמונה זה ארגון הג'וינט, ששב למקורות העומדים בבסיס הקמתו לפני כמעט מאה שנים, בימי מלחמת העולם הראשונה. כך נוצר "חסד", הפועל בכמה מרכזים אזוריים בדרך של הגשת שירותי סעד בסיסיים – מזון, סיוע רפואי בסיסי, טיפולי בית, ארוחות חמות, דלק, שמיכות וגם אמבטיה חמה, תוכניות הגנה תזונתית לילדים ומועדונים לילדים ולנוער. הם עושים את זה באמצעות מתנדבים רבים, כמה עובדים בשכר מינימאלי, והם נתמכים על ידי קהילות ויחידים בעיקר בארצות הברית אך גם ממדינות אחרות כולל ישראל.


מאה שישים וחמישה אלף איש מקבלים סיוע במסגרת חסד. ארוחה חמה. מקלחת. תרופה נגד לחץ דם. ביקור בית. תקווה.
מאה שישים וחמישה אלף.
*
מהו חסד?

רחוב אטולני מספר 6 בליבה של טיביליסי. סדקים לאורך הקירות, גרם מדרגות רעוע ומסוכן, דלת.


במרפסת הצרה יושבת טוניה סמסובנה. שערה לבן. חיוך גדול. לשולחן מחוברת מטחנת בשר ישנה, כזאת שפעם היתה בכל בית. על פניה של טוניה פרוס חיוך גדול, שמחה על האנשים שבאו לבקר, הבעת תודה על החיים שפלשו לפתע אל הבית שבו היא חיה לבד, מול החלון הגדול שמקיף את המרפסת.


לצידה של טניה יושבת אירינה צחקזוודזה מרזובסקה, העובדת המקומית של הג'וינט המטפלת בטניה. היא מושיטה יד ומחבקת אותה, ושתיהן מתבוננות במצלמה. אני טובל את אצבעי ברוטב הסמיך שהן הכינו, טעם של שמיר, שום, שעועית, פלפל חריף. הן נכנסות פנימה, הארון פתוח, שמלה אחת נקייה, בגדים חמים, סדין, שמיכה.


טוניה סמסנובה מנהלת לבדה את המאבק הנואש לשמור על כבודה כאדם זקן. לנהל את המאבק הזה לבד, בבית המט לנפול, ללא המשפחה והיד התומכת זה דבר בלתי אפשרי.


שם, בטביליסי, מבינית הצלמים לראשונה, ובצלילות רבה, את מהות החסד הזה: זאת היד המחבקת של הגברת מרזובסקה, החולצה הצחורה, הצלחת עם המטבל הריחני, הרצפה הנקייה, והיד המנופפת בעייפות מהחלון אחרי שיצאו מן הבית בתום הביקור החטוף, שהרי לעולם לא יתראו עוד.

*
למערכת החסד יש קליינטים: יש לה מועדון למבוגרים, הגנה תזונתית כלומר ארוחת צהריים חמה לילדים, בטיביליסי יש גם שיעור במוסיקה או במחול, בית חם. יש אנשים שאפשר לחלוק עימם את הגעגועים ואת הבדידות.


למערכת החסד יש קליינטים: כך הם נקראים בעגה המקצועית, כדי להבדיל בינם ובין המתנדבים ואנשי הצוות.

 

הנה דיווח על ביקור בית בביתו של קליינט: סשה (אלכסנדר) דוורשווילי בטביליסי.

אבחון קצר:
סשה דוורשווילי הוא אדם נכה. נקודה.
עבר stroke. נקודה.
מתפקד בקושי. תרופות רבות על אדן החלון. מתנייד עצמאי. נקודה.
הבית במצב רע מאד. "שבור" כתבה נציגת הג'וינט בתיאור התמציתי שלה. שני חדרים קטנים ללא דלת, מיטת סוכנות אחת, טלביזיה קטנה נושנה, בקבוקי מים לרוב. יש טלפון חוגה ישן. 
ועוד: ההורים מתו. חצי אשכנזי חצי גיאורגי. עדיין יכול להתנייד לבדו.

שורה חדשה:
סשה דוורשווילי אדם בודד מאד. מדבר כל הזמן על הוריו הקבורים באבחזיה, ששם אי אפשר לבקר יותר, אחרי שאבחזיה סופחה לרוסיה. כן, יש לו אח ברוסיה, אבל אין לו שום קשר עם האח. אשתו של סשה לא חיה איתו, והיא כעת בישראל. הבת, ילידת 1983 נמצאת בגיאורגיה, נשואה, מתמודדת עם מצוקותיה ואינה יכולה לטפל באבא.
אומר: ניסיתי לעשות עסקים ונכשלתי. אני אדם דתי. בית הכנסת הוא המקום היחידי שבו אני רואה אנשים. מניח תפילין בכל יום.

ושורה אחרונה: מטפלת מגיעה אל הבית פעם בשבוע, מנקה ומכינה אוכל לימים הבאים. פעמיים בחודש מגיעה המכונית של הקהילה ולוקחת את סשה לרחצה, וזה במסגרת ה bath program שמפעיל מרכז החסד המקומי. 
אמבטיה ובגד נקי פעם בשבועיים - זה החסד. בלי לנהל חשבונות עם העבר, בלי להטיף, בלי להטיח את הכישלונות והברירות בפני מי שנמצא במצב שמה שהוא צריך זה התרופה והמקלחת. פעם בשבועיים עם בגד נקי ומישהו שישאל אם הוא עדיין חי.

זה הכל.
*
מילה על פוליטיקה: 
בבית המלון בטביליסי, כוס קפה מוקדם בבוקר, עם העיתון המקומי באנגלית. הכותרת אומרת: Farewell to Soviet Georgia , והידיעה עצמה מספרת על ה Charter of Freedom שהובא בפני הפרלמנט הגיאורגי, ועיקריו הם חשיפת כל מי שהיה להם קשר עם ה KGB בימים האפלים של העריצות הסובייטית, איסור על שימוש בסמלים קומוניסטיים או פשיסטיים, ומלחמה בטרור. זהו מסמך שבחמישה עשר סעיפיו יש ניסיון להילחם ברוחות האופל של העבר, העבר המונח בכל מקום, כמצבות גדולות שמספרות את סיפור הטרגדיה של גיאורגיה.

 

שעתיים אחר כך הצלמים מגיעים למבואות העיירה  Surami. המדריך יודע לספר כי בתקופה הסובייטית העיירה הזאת הייתה צומת דרכים מיושב ביהודים, היו בו שני בתי כנסת, חיי קהילה פורחים, והייתה תעשייה, הייתה עבודה, היה המפעל.

 

המפעל.

 

מבעד לחור בגדר הם נכנסים פנימה למפעל הזכוכית שהוקם ב 1962 (כך חרוט בבטון ליד סמלי המגל והפטיש) והוא עבד מסביב לשעון עד לסוף שנות השמונים וסיפק זכוכית לברית המועצות. ביום שברית המועצות התפרקה, התפרק גם המפעל, וכך הוא עומד בשיממונו, כמו עשרות ומאות מפעלים אחרים שננטשו על כל תכולתם, והם מתפרקים ומעלים חלודה בצידי הדרכים. צלקות הבטון האלה בוערות בגופה של גיאורגיה: הם שהביאו לפריחתה, והם שהיו אחראיים לאובדנה. כיום הגבול עם רוסיה סגור, ב 2008 היה גם פרץ של מלחמה בין גיאורגיה לרוסיה שבה הראתה המעצמה הגדולה את נחת זרועה למדינה הקטנה שהתגרתה בה. וגם אם יחליט הפרלמנט על מחיקתה של ברית המועצות מן ההיסטוריה, הרי שהיא רשומה על פניהם של האנשים, באבטלה, בתרבות, בתשתיות הפיסיות המתמוטטות, בעשרים השנים האחרונות שאחרי ברית המועצות שהיו שנים של אמברגו, רעב, מנהיגות פוליטית צינית, והתמוטטות. רק כשאתה רואה את מפעל הזכוכית העצום ליד סוראמי, את התנורים שעדיין פעורים אל אולמות הייצור, את קרון הרכבת הנטוש במחסנים שכאילו עצר שם לפני רגעים אחדים, הארובות העצומות והמגורים הפרוצים לרוח, אתה מבין קטע קטן מהסיפור, מהשנים של התעשייה והפריחה, אבל גם השנים של רמיסת האדם, איבוד זכויותיו וחירותו, שסופו שהכריע את ברית המועצות, אבל הותיר מיליונים בחרפת העוני בשיכוני החרושצ'ובה האיומים, בבתי הספר הדולפים, בארץ היפה והטובה שנרמסה עד דק.


ובתוך כל אלה – איש זקן שמבקש ארוחה חמה, ילד שמחפש בית חם ועתיד, אישה שפניה הזקינו תוך כמה שנים והעתיד חסום בפניה.
זאת פוליטיקה, וזאת מציאות.

*

בחצר של מפעל אחד שכזה, בעיר רוסטווי, גר Dmitri Chavchavadze . "גר" זאת מילה קצת גבוהה כדי לתאר את התנאים שבה גדל הילד בן השבע. הדיווח היבש של העובד המטפל אומר: דמיטרי גר עם אימו וסבתו, Anna Gerzenstein  , אלמנתו של המהנדס הנודע(כך היא אומרת)  זליג גרזנשטיין, שאיבדה את כל רכושה ועכשיו היא חיה עם ביתה, אימו של הילד, איפה האבא אין הם אומרים. האם חסרת השכלה ואין לה עבודה. לפעמים היא מוכרת תה בשוק. אוספת כמה פרוטות. כן, אומרת העובדת המטפלת, הם מקבלים מזון, יש לנו אפילו שיטה חדשה של חלוקת מזון באמצעות כרטיס אלקטרוני מיוחד, והילד מבלה בקייטנה של מרכז החסד ועובד סוציאלי מבקר לעיתים.


סיפור.


בחצר המפעל הנטוש "גר" דימיטרי עם שתי הנשים. ה"מגורים" הם צריף בגודל של 4 מטרים על שלושה מחולק במחיצת קרטון. סימני הדליפה של המים רשומים על הקיר בקווים ארוכים. מתרחצים בכיור בחצר. שירותים בבור שנחפר ליד עץ הרימון, אחד מסמליה של גיאורגיה. 


אחד הצלמים מתיישב ליד הסירים שבהם מבשלים את האוכל בחצר, ודימיטרי זורק אליו את הכדור האדום. אימו שמשקיפה מהצד נוזפת בו שלא יפריע לאורח. אחר כך הוא יושב ובודק את המצלמה, ולבסוף מתייצב לצילום, ילד אחד בחצר מפעל מלט נטוש בעיר רוסטווי. עכשיו חם, אין בוץ, לרגע יש אולי תחושה של תקווה, מישהו באמת ידאג לאמא ולסבתא, אבל הראש יודע שאין להן הרבה סיכוי בחצר האחורית הקרה והאכזרית של הארץ הזאת.


ומה שנשאר היא תמונה של ילד קטן בן שבע, כובע חיילים ישן וכדור אדום.

*
בסוף המסע הגענו לעיר אוני. Mikhail Khakhiashvili   , ההוא מהמטוס, מחכה בבית הכנסת שנבנה ב 1895 על ידי בנאים פורטוגזיים ועל פי תוכניות שיובאו משם. שנים עומד בית הכנסת בשיממונו, בינתיים צבאות עברו כאן בדרכים מרוסיה לתוך גיאורגיה ושוב נסעו צפונה, ועכשיו הגבול הסמוך סגור והעיר הקטנה אוני, שיכולה הייתה להיות עיר נופש לאוהבי הסקי בחורף, הולכת ושוקעת.
 

 

לא יכול היה להיות סיום מתאים יותר לסיור הצילום מאשר דמותו העקשנית של מיכאיל כשהוא פוסע בתוך בית הקברות היהודי שהמצבות הולכות ושוקעות בו, ועשב גבוה מסתיר את רובן.


התחושה מעורבת: קהילת יהודי גיאורגיה, בניגוד ליהדות אוקראינה, לטביה, ליטא, ורפובליקות אחרות – לא הושמדה בשואה. זאת קהילה שהתערתה בחיים בארץ היפה והקשה הזאת, אך הוסיפה לשמור על חיי הקהילה, על המסורת המשפחתית, על כשרות, שבת, ואהבה גדולה לארץ ישראל. הם התחילו לעלות ארצה עוד בסוף המאה ה - 19, אך היו הראשונים ליד הפשפש הקטן שנפתח במסך הברזל ועלו ארצה בהמוניהם ובנו כאן את ביתם. היום אתה מוצא את בני הקהילה במסחר, בתרבות, באומנות, בצבא ובתעשייה. דור שלישי נולד בה עכשיו.


ובכל אופן התחושה באוני היא של עצבות וכמעט אבל. אלה השנים האחרונות של הקהילה. בתוך האין הגדול מצאנו הצלמים את היש, את מידת החסד, זה האישי של המתנדבים המקומיים והעובדים, וזה המאורגן, שמניח צלחת מרק חמה לפני הזקן שננטש מאחור, ומשרטט עתיד לקבוצת הנוער המתקבצת מבתי הספר בערים שבהן יש עדיין קהילה פעילה. ברור לנו שללא מאמץ החסד המאורגן היטב, דור שלם של מבוגרים שנשארו מאחור לא היה שורד עוד חורף אחד בגיאורגיה.


וכשמיכאיל נועל את בית הקברות בשעת ערב, המחשבה המתגנבת ללב היא – מי יהיה שם לתת לו חסד אחרון כשתבוא העת, או שאולי כבר לא יהיה איש, והוא יעלה יום אחד להרים המושלגים המקיפים את העיר, וייעלם שם, כמו בכל אגדה גיאורגית עתיקה המועברת מדור לדור.

*
סוף דבר: מאז שובם עסוק הגרעין הקטן של המסע לגרוזיה בביסוס עבודתו בעתיד. הם הקימו גוף הנקרא JDOCU ( www.jdocu.com ) שבו מוצגות התמונות הפלאות שהביאו איתם מגיא ורגיה ובו גם כבר נעשית מכירת התמונות שתמורתן תשוב לשם, לקהילה הקטנה בגיא ורגיה. אומר בני לוין: "המסע הזה לגרוזיה היה מסע של אנשים יוצרים שלא רק ביקשו לצלם. רצינו להתחיל דרך חדשה של נתינה. אדם נותן את הכישרון שלו, את הפירות של אותה אהבה, וחשוב לנו להדגיש גם שהמטרה איננה תמיד ישראל. יש עוד קהילות יהודיות בעולם, וישנה עבודה גדולה של חסד ותיקון עולם בכל הקהילות היהודיות בעולם ואף הנידחות ביותר. את זה אנחנו מבקשים להציג בתעורכה בתל אביב, ואת המודל הזה אני מציגים לשותפים וקולגות וההתלהבות היא רבה. יש אנשים שנרשמים למסע הבא, לקובה, ולפעילות JDOCU בשנים הקרובות".

 

[חזרה]