אירועים | ביקורים | חדשות

אירינה נבזלין, יו"ר מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, בראיון ל"מקור ראשון"

מאת  צביקה קליין, מקור ראשון

תחת ידיה של אירינה נבזלין עבר בית התפוצות מתיחת פנים, שהפכה אותו ממוזיאון עייף על העבר היהודי למרכז מודרני העוסק ביהדות עכשווית. בראיון איתה היא מספרת על המהלך שהוביל לשינוי פני המוזיאון ועל החשיבות שהיא רואה בתפיסת מדינת ישראל כמרכז עולמי לעם היהודי. היא מבקשת שנכיר ונעריך כאן יותר את העם היהודי שבתפוצות, ומגלה איזו מתנה ייחודית קיבלה מבעלה, יו"ר הכנסת, שגרמה לחברים שלה לחשוב שהפכה למתנחלת

 ————————————————————————————————————————————————————————-

כשאירינה נבזלין גדלה ברוסיה, לא היה לה שמץ של מושג על כך שהיא יהודייה. "נולדתי במוסקבה של סוף שנות ה־70, ובבית לא היה שום דבר שהראה שהוא יהודי", היא נזכרת. "רק כשסבתא שלי נפטרה גיליתי שהייתה לה הפרדה בכלים. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה. ההורים שלי החליטו לא לספר לי כלום בגלל האנטישמיות שהייתה ברוסיה. הייתה אווירה מאוד קיצונית כלפי יהודים".

במהלך ילדותה היא קיבלה רמזים שהיא שונה משאר חברותיה בבית הספר. "כשהייתי בת 7 הלכתי ברחוב בשכונה שבה גרנו, שכונת פועלים, וקראו לי 'ז'ידובקה'. שאלתי את סבתא שלי מה זה אומר. היא לימדה בבית הספר שבו למדתי. היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'זה אומר שאת יהודייה, ושאנחנו שונות מכל אחד אחר בסביבה. היהודיות היחידות בבית הספר'. היא סיימה את שיחתנו בכך ש'אנחנו לא נדבר על הנושא הזה יותר'. לא פתחתי פה לאחר מכן".

שנים לאחר מכן, בגיל 14, התקשר אליה חבר שלמד איתה בכיתה ושעזב את בית הספר כשנה לפני כן. "אחרי שנה שלא דיברנו, הוא סיפר לי שהוא עבר לבית ספר חדש 'שאת מאוד תאהבי'. 'יש פה אנשים כמונו', הוא אמר לי". כשהוא השתמש במילה "כמונו", הוא התכוון ליהודים. "בדיעבד מסתבר שהוא היה יהודי, והוא ידע יותר ממני, אך מעולם לא דיבר איתי על כך". נבזלין ניגשה לבית הספר החדש, נבחנה והתקבלה. "רק אחרי שהתחלתי ללמוד שם הבנתי שזה בית ספר שהוגדר כיהודי. הוא היה הראשון שבו למדו בנים ובנות יחד מקצועות רגילים אך גם לימודי יהדות. פתאום התחלתי לגלות את היהדות".

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

כשהיא נזכרת בבית הספר ניכרת בה ההתרגשות. "התחלתי ללמוד בבית הספר והרגשתי פתאום מאוד לא לבד. זה לא שהרגשתי לבד קודם לכן, אבל הייתה הרגשה כזו של ריק. פתאום הייתי חלק ממשהו". לדבריה, "זו הנקודה שאני לוקחת עימי במשך שנים, והיא שהביאה אותי להיות יו"ר הדירקטוריון של בית התפוצות. ההרגשה הזו שאני חלק ממשהו גדול ממני, מרתק, מעניין, מרגש, גלובלי. היהדות שלי מתחילה מההרגשה הזו. היהדות שלי לא קשורה לדת ולידע, אלא להרגשה של שייכות וחיבור לעם. ההרגשה הזו פרצה ברגע שרק יכלה".

נבזלין אחראית למתיחת הפנים הגדולה ביותר שעבר מוזיאון ישראלי בשנים האחרונות: בית התפוצות עבר תחת ידיה ל"מוזיאון העם היהודי" שעוסק לא רק בעבר היהודי אלא גם בהווה. המוזיאון הפך דיגיטלי, מודרני וצבעוני, והחל לשלב זרמים אחרים ביהדות, שאינם אורתודוקסיים. פתאום צצות להן תערוכות על הומור יהודי, תערוכה על הזמר היהודי בוב דילן או תערוכה המוקדשת לגיבורים ישראלים, ביניהם גם הזמרת דנה אינטרנשיונל.

אנו נפגשים במשרדי קרן נדב שהקימה משפחתה ושבראשה היא עומדת. הקרן עוסקת בתחום העולם היהודי. היא מספרת שהיא מתרגשת להיפגש עם עיתונאי ישראלי שעוסק בתחום התפוצות כיוון שזהו לא נושא פופולרי במיוחד בתקשורת הישראלית. ניכר שיש לה הרבה מאוד מה לומר, והיא רק חיכתה לרגע שתוכל לעשות זאת.

מתקשים להתאחד

נבזלין עלתה לארץ בגיל 28, אחרי קריירה שניהלה בתחום הלובי והייעוץ במוסקבה ולאחר מכן בלונדון. "ידעתי אחרי הלימודים שלי בבית הספר היהודי שאעלה לארץ יום אחד, ככל הנראה אחרי הקריירה, לקראת הפנסיה, אבל זה השתנה כאשר אמא שלי עלתה בשנת 2006, והצעתי לעזור לה עם המעבר. הייתי על טיסת לילה מלונדון וברגע שהעיניים שלי נעצמו ידעתי שאני אעלה לישראל. הבנתי שאני חוזרת הביתה".

בית התפוצות עוסק כיום רבות ביהדות אמריקה. כשביקרת שם לראשונה, איך הייתה התחושה לראות עושר יהודי שכזה? הרי את מגיעה ממקום שבו היהודים נאלצו למחוק כל זכר לזהות ולעבר שלהם?
"ברור שזה עולם אחר לגמרי שלא הכרתי, אבל הייתה לי תחנת ביניים במהלך השנים כשגרתי בלונדון, שם יש קהילה יהודית מאוד מבוססת. הכרתי בחור שעבד איתי בחברת לובי אמריקנית, וביום שישי הוא שאל אותי מה אני עושה בערב. לא ידעתי קודם לכן, אבל מסתבר שהוא בכלל בן למשפחה יהודית אורתודוקסית שידע איכשהו שאני יהודייה, והוא הזמין אותי לסעודת שבת. כזו הייתה החוויה שלי, כיהודייה מחוץ לרוסיה, וזה מה שאני מנסה להעביר בבית התפוצות: הייתי בסך הכול שבוע בעיר שנחשבת קרה, מנוכרת, של מהגרים, ופתאום בריטי הזמין אותי לארוחת שבת. לא היה אכפת לו מאיזה זרם אני; הוא ידע שאני יהודייה ושהוא צריך להזמין אותי. לכן כשהגעתי לראשונה לארה"ב הייתי מוכנה למפגש עם יהודי ניו יורק. בניו יורק ובקהילות יהודיות גדולות בארה"ב אתה מבין איזו עוצמה יש לעם הזה, אתה מבין לתוך מה נולדנו. לצערי לא מספיק מכירים את העוצמה הזו".

בשנת 2008 התנהל דיון סגור של הדירקטוריון של מוזיאון בית התפוצות, שעסק בעתיד המוסד הארכאי שלא הצליח להגיע לקהלים גדולים בישראל. נבזלין הייתה אז משקיפה בדירקטוריון מטעם הקרן שבראשה היא עומדת. "הפרדיגמה הייתה ששער העלייה לארץ הוא האחרון, ושחצי מהיהודים בעולם שלא חיים בישראל היו נעלמים. מישהו אמר בפגישה: 'אילו המוזיאון היה מספר את הסיפור של העם היהודי העכשווי, במקום לדבר על העבר, אז הייתה לו סיבה להתקיים'. אז נפל לי האסימון. כששמעתי את המשפט הזה, הבנתי שאני רוצה להיות בעניינים. הפכתי ממשקיפה לסגנית יו"ר ואז ליו"ר פעיל".

מה דעתך על יחסי ישראל ויהודי ארה"ב?
"באופן כללי אני אופטימית לגבי עתיד העם היהודי ומדינת ישראל. אבל יחד עם זאת, זו השנה הראשונה שבה אני מודאגת. יש משהו בישראל שהיה מאחד. הרצל כתב את 'מדינת היהודים' והיה סביב זה חזון שאיחד את רוב היהודים. אך פתאום יש לנו מדינה, ואנחנו מתקשים להחזיק בסמל האחדות. בשבעים השנים האחרונות בנינו את ישראל אבל לא בנינו ישראלים. אלפי שנים חיינו בגלות והיינו מחוברים זה לזה מכל מיני סיבות. הרי העם היהודי המציא את הגלובליזציה, בגלל השפות והנדידות שלנו. אבל איך לחיות ביחד כשכבר יש לנו מדינה – בזה לא התעסקנו".

מתווה הכותל או חוק הגיור הם שורש העניין או סימפטום?
"זה לא שורש העניין, אלא סימפטום של בעיה יותר עמוקה, בעיה שקיימת בשני הצדדים ולא מטופלת. לדעתי זהו הזמן לכל מי שזה כואב לו לטפל בבעיות האלה. הבורות וחוסר ההבנה העמוקה של כל צד בסוף מביאים אותנו לכך שהדברים השטחיים יותר הופכים להיות מרכזיים יותר".

לנבזלין ביקורת גדולה על החברה הישראלית ועל ממשלת ישראל שלא השכילה ללמד את הישראלים על אחיהם מעבר לים. "תחשוב מה ילד מקריית גת שנולד כישראלי יודע על יהודים בעולם. הוא יודע שיש שם משהו מעבר לים, אבל אף אחד לא מלמד אותו באמת מה זה אומר. תחשוב שהייתה לו אפשרות בצעירותו ללמוד בבית הספר קורס על העם היהודי העכשווי. לא העם היהודי ההיסטורי, שזה מה שלומדים היום במערכות החינוך".

מה המסר שהיית רוצה להעביר לו?
"צריך להגיד לתלמידים: אתם שייכים ל־15 מיליון איש עוצמתיים, שפזורים ברחבי העולם. צריך להראות להם את הריכוזים על מפה, ולהסביר להם 'אתם נמצאים כאן'. זו קבוצת העמיתים שלכם. היהדות היא לא המשפחה הגרעינית שלכם אלא העם היהודי, וישנם רבים וטובים שרוצים להצטרף אליו ולהיות חלק ממנו. אם ילדים ישראלים היו עוברים קורסים כאלה המצב היה אחרת לחלוטין".

היא מספרת כי במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות ישנם קורסים שכאלה, אם כי המוזיאון אינו תחליף לבתי הספר. "אפשר היה להעניק להם כלים במהלך לימודיהם בבתי הספר להרגיש גאים בעצמם כיהודים, שיראו את הגלובליות של העם שלנו. אגב, זה לא צריך להיעשות רק בישראל, אלא גם בתפוצות, בצורה מסודרת וסיסטמתית. אך שם זה יותר קשה כיוון שלא יותר מכ־10 אחוזים לומדים בבתי ספר יהודיים. אם תוכניות כאלה היו קיימות בישראל ובארה"ב, הסערות שנבעו מביטול מתווה הכותל ומקידום חוק הגיור לא היו נראות כך".

למה יש בורות בישראל סביב הקשר לתפוצות?
"יש עדיין הרגשה ישראלית כזו שצריך 'לשרוד', מעין חשיבה לטווח קצר, במקום לחשוב קדימה. שר החינוך, למשל, לא יקבל צל"ש על כך שהוא הכניס קורס על יהדות העולם לבתי הספר, עד שלא יהיה חזון לאן המדינה הזו צועדת. הרי בסופו של דבר ישראל היא המרכז של העולם היהודי בין אם תרצה או לא. לדעתי צריך לכתוב כרך ב' למדינת היהודים של הרצל, שיתייחס לציונות בעולם של היום".

ישראל כמרכז רוחני

האם הציונות יכולה לעודד קיום של קהילות יהודיות מחוץ לישראל? יש הרבה אנשים שדוגלים בשלילת הגלות; אם יהודי העולם החליטו שלא לעלות למדינה יהודית אחרי 2,000 שנות גלות "זו הבעיה שלהם".
"עמדות כאלה נובעות מחוסר הבנה של יהדות העולם. אני חושבת שאפשר להרגיש ככה אולי במדינות אירופיות מסוימות שבהן יש בתי כנסת ריקים וקהילה שהופכת קטנה יותר. אבל לא תרגיש כך בניו יורק, לונדון, פריז, ובקהילות רבות וטובות. אני חושבת שכל אחד צריך לחיות איפה שנכון לו, ואני מאמינה כמישהי שמגיעה ממשטר קומוניסטי שצריך לחיות במדינה דמוקרטית, כדי שזו תאפשר לך להיות יהודי.

"אנשים בעולם מנסים להבין איך יש לנו כל כך הרבה כוח. הסינים, עם מיליארד התושבים שלהם, מנסים ללמוד מאיתנו, ואילו אנחנו שוללים את זה שהכוח היהודי נעוץ בגלובליות שלנו? גם ברמה הפרקטית אנחנו לא כל־כך הרבה אנשים כדי שתהיה לנו אפשרות לשלול מישהו או משהו בעולם היהודי. צריך לראות במדינת ישראל מרכז רוחני. צריך לחזק את הקשר עם יהודי העולם, ולצערי מדינת ישראל לא עושה מספיק, ואני אומרת זאת בשפה דיפלומטית".

אז מה מדינת ישראל צריכה לעשות?
"מדינת ישראל צריכה ללמד קודם כול את הישראלים על העם שלנו. אם יש פה קרע בתוך החברה הישראלית, איך לא יהיה קרע עם יהדות העולם? דתי יפגוש בעיקר דתיים וחילוני יפגוש בעיקר חילונים. יש משהו בפרדיגמה הזו שאנחנו תמיד תחת איום קיומי או שאנחנו קורבנות – ופרדיגמה זו צריכה להשתנות כיוון שהיא מפריעה לנו להתקדם.

"מדינת ישראל היא מדינה חזקה. אף אחד לא אומר שקל לחיות כאן, אך המציאות כיום שונה מזו שהייתה לפני 70 שנה. אני לא נוטלת את האחריות מיהודי התפוצות, אך החיבור עם יהודי התפוצות הוא תפקיד המוטל בעיקר על מדינת ישראל. אם ישראל לא תעשה את העבודה ביצירת החיבורים – זה לא יקרה. אנחנו המרכז של העם היהודי, הרי ירושלים נמצאת בישראל. אנחנו המרכז בכל המובנים. וכשהמרכז הוא מגנט, הוא יכול להחזיק הרבה מאוד אנשים וערכים סביבו".

בארה"ב יש אחוזי נישואי תערובת מאוד גבוהים. מעל 50 אחוז מתחתנים עם בני זוג שאינם יהודים. איך את רואה זאת?
"נתחיל בכך שבארה"ב יש כחמישה מיליון יהודים, רובם הגדול רפורמים או חילונים, ולכן מבחינה פרגמטית צריך למצוא פתרון לכך שהם ירגישו כאן בבית. חשוב לא לפגוע מצד אחד במסורת של אלפי שנים, אך להבין שאנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית, ושיש שאלות שצריך לדון בהן. הדיון הזה חייב להתרחש בין אנשים שהאופק שלהם הוא של 10 או 20 שנה קדימה. לא דיון נקודתי על מה שקורה עכשיו במדינה. קח למשל את מתווה הכותל. אנחנו מכירים הרבה אנשים שביטול מתווה הכותל הוא נושא מאוד חשוב עבורם. אבל כשזה הופך להיות המרכז של השיח, או כשיש אדם שמחפש לעשות מזה יחסי ציבור עבור עצמו, אין שום אופציה להגיע לפתרון".

הריחוק של יהודי ארה"ב מישראל וההתבוללות הם בעייתיים?
"ודאי. זה מחזיר אותנו לכך שצריך לחזק את הידע שלהם ואת החיבור בינינו. צריך גם לחזק את ההבנה שמדינת ישראל היא השורשים של כל יהודי. מבחינת נישואי תערובת, כל בן אדם צריך להתחתן עם מי שטוב לו. ברמה האישית אני לא נכנסת לזה. האם זו סכנה לעם? בוודאי שזו סכנה. האם יש מה לעשות עם זה? אדם צריך להעמיק בהבנה של עצמו כדי שיבין למה הוא שייך ומה הוא רוצה שהילדים שלו יהיו".

מה אנחנו יכולים ללמוד מיהודי ארה"ב ומה הם יכולים ללמוד מאיתנו? 
"אנחנו יכולים ללמוד מהם הרבה על היכולת לקבל את האחר. יש להם מעין ענווה כזו שאתה מפתח כשאתה מיעוט. זה בא ממקום של 'אני לא יודע את הכול'. צורת החשיבה הזו והיכולת לנהל דיאלוג".

מערת המכפלה כמתנה

נבזלין מבקשת לספר סיפור אשר לדעתה ימחיש ליהודי העולם עד כמה ישראל היא המרכז. היא מספרת על מחווה שהעניק לה בעלה הנוכחי, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין: "לפני שלוש שנים, לקראת החתונה שלנו, חשבנו מה אנחנו יכולים לתת האחד לשני לחתונה". נבזלין ביקשה מאדלשטיין מתנה לא שגרתית, בוודאי למישהי שחיה בסביבה חילונית בתל אביב. "רציתי מאוד לנסוע לחברון כי אף פעם לא ביקרתי שם. אני לא באה מרקע דתי, אבל בעיניי זה האתר הכי חשוב לעם היהודי אחרי הכותל. לא ידעתי מה אני מחפשת, רק ידעתי שאני צריכה להגיע לשם. הגעתי לחברון לראשונה בחיי, ומשהו קרה לי. במערת המכפלה הבנתי טוב טוב שאברהם ואני זה חלק משרשרת הדורות. בחיים לא הרגשתי חיבור כל כך חזק למי שאני. זה השפיע עליי יותר מכל דבר או ביקור אחר".

נבזלין מספרת שהסביבה שלה לא הבינה את התהליך שעברה שם. "סיפרתי לחברים על הביקור והתגובה הראשונה של כולם הייתה 'אז מה, את ימנית? מתנחלת?'. אמרתי לחברים שלי בתל אביב שחייבים לדאוג לכך שכל ילד יבקר במערת המכפלה, זה הרי לא פחות חשוב מהכותל. איך שכל דבר הופך להיות פוליטי זה מדהים. שטחי ברמות".

נבזלין מגיעה לנקודה שאליה היא חותרת, "יהודי העולם צריכים להבין שאנחנו בישראל חיים במדינה שממנה הגענו, היכן שהתחיל הסיפור היהודי. יש עומק ויש חיבור באדמה הזאת. אתה לא יכול שלא להרגיש את זה. הייתי מציעה להם לא בהכרח ללמוד מאיתנו, אלא שיסתכלו קצת יותר לעומק ויבינו מאיפה הם באים. יהודי התפוצות צריכים לדעת שישראל זה הבית שלהם גם אם הם לא מגיעים לכאן כדי לחיות. הם צריכים להפנים שלגעת בעבר שלנו ניתן רק פה בישראל".

על פי ההערכות, ישנם קרוב למיליון יהודים דוברי רוסית בארה"ב, המהווים כעשרה אחוז מהקהילה היהודית־אמריקנית, אם כי הם אינם מהווים חלק מהקהילה הממוסדת. נבזלין מכירה את הקהילה הזו מקרוב. "יהודים־רוסים בקהילות העולם זה כוח עולה", היא אומרת. "צריך לקחת בחשבון שזו קהילה של אנשים שבאו ממקום אחר לגמרי, לא דמוקרטי, ולמרות זאת החליטו להיות יהודים. דווקא אצל היהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר תמצא אנשים עם תשוקה לעם. הם לא באים מרקע דתי, כי זו לא הייתה אפשרות. הם יכולים לתרום רבות לקהילה היהודית האמריקנית, אם רק יאפשרו להם להיות חלק".

לטענתה, "ליהודים הרוסים חשוב יותר לשמור על יהדותם מאשר היהודי האמריקני הממוצע, כיוון שלא הייתה להם אפשרות לשמור עליה קודם לכן, והם מאוהבים ברעיון שהם היום יכולים לחיות את יהדותם כפי שירצו". עוד היא מעידה על כך ש"אמנם זו הכללה, אבל אני חושבת שבמידה מסוימת הם יותר פרו ישראלים מהיהודים האמריקנים. לאחר שחיו שנים באנטי לשלטון, כעת יש להם משהו שהם 'שלהם' אז הם תומכים בו".

מעניין שרובם, ככל הידוע לי, אינם מתחברים לזרמים ביהדות שאינם אורתודוקסים או חילוניים.
"נכון, יש שמרנות מסוימת. בעשרים השנים האחרונות מי שעבד הכי חזק ברוסיה ובמדינות ברית המועצות לשעבר הם חב"ד, ולכן הרב המוכר מבחינתם הוא חב"די. בנוסף, כל־כך הרבה שנים היו חסרים ליהודים אלה השורשים היהודיים שלהם, לכן כל דבר יהודי שהם נתקלים בו הוא התחדשות. אין צורך לחפש התחדשות אחרת".

לסיום, כאישה שעוסקת בקשר בין ישראל ליהודי התפוצות, מה חשוב לך שהקוראים שלנו יֵדעו?
"חשוב לי שהישראלי הממוצע יבין כמה הוא לא מבין לאיזה עם הוא שייך. שיֵצא למסע מרתק, שאותו אפשר לעשות גם בבית התפוצות, אבל לא רק. שיבין או יכיר איזו עוצמה יש לעם שלנו".

 

https://www.makorrishon.co.il/judaism/67831/

פורסם במקור על ידי "מקור ראשון". הראיון הוא חלק מפרויקט "קרובים רחוקים", שדן ביחסי הקהילה היהודית בישראל ובארה"ב

בית התפוצות