אירועים | ביקורים | חדשות

נעים להכיר: אורית שחם גובר – אוצרת ראשית

לפני כשנה התמנתה אורית שחם גובר לאוצרת ראשית של בית התפוצות ולאחראית על הקמת התצוגה החדשה. המוזיאון החדש ייפתח בשני שלבים, היכל בתי הכנסת במהלך 2015, והתצוגה החדשה המלאה בשנת 2017

את התצוגה הנוכחית אורית מכירה היטב, עוד מהימים שגם היא היתה חדשה וחדשנית (כן!), ממש מייסודו של בית התפוצות בשנת 1978, בתפקידים מגוונים באגפי החינוך והאוצרות.

התצוגה החדשה תיפתח בשנת 2016 והיא מסמנת עידן חדש לבית התפוצות, שבמרכזו תפיסה פלורליסטית של עמיות וזהות יהודית.

חלק מהתימות הנוכחיות יישמרו – למשל תצוגת בתי הכנסת, אחד השערים המוכרים והאהובים ביותר על הקהל שלנו כבר יותר משלושים שנה, תוצג בקרוב במשכנה החדש בגלריה למשפחה. ביתר התצוגה מפתחים אורית וצוותה חלוקה תימטית וכרונולוגית חדשנית.

 אורית מתארת את ההרגשה להיות ממשיכת דרכם של מייסדי המוזיאון, מספרת על הקשר עם המעצב פטריק גלאגר, וחולקת את הסיפוק שבהגשמת חלומות:

על המינוי:

להיות אוצרת ראשית של מוזיאון העם היהודי הוא חלומו הרטוב של כל מי שדרך אי פעם בשדה האוצרות, בישראל ובעולם. אין ולא יכול להיות סיפור מעניין, גדול ומגוון יותר בתצוגה אחת.  לפני 10 שנים  זה היה מחוץ לסקופ של חלומותיי. התפקיד הזה מאפשר לי לגעת כמעט בכל נושא מתחומי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, התרבות, היהדות והאמנות, ובכל תחומי היצירה המוזיאלית, הקולנועית, האמנותית והאינטראקטיבית. זו מצד אחד משימה ענקית, משימת חיים, ומצד שני אושר גדול! כל בוקר אני מתעוררת ומרגישה בת מזל.

על העיצוב:

יחסי אוצר-מעצב הם כמו נישואין. מחד שותפות גדולה מאוד ומאידך – עירוב בין טריטוריות שיש לאזן ביניהן. אני רואה במעצב שותף מלא ליצירה הקרויה "תצוגה", שכן בסיכומו של דבר המוצר הוא אחד. הקהל שמבקר בתצוגה אינו מחלק לעצמו את הגלריה ל"אוצרות" ו"עיצוב". הוא רואה מרחב אחד שבו התוכן הוא צורה והצורה היא תוכן. אשר על כן, הפונקציה של עיצוב היא קריטית מבחינתי, הן בהיבט המקצועי והן בהיבט האישי. תקופות ארוכות אני מבלה עם המעצבים שאני עובדת אתם יותר מאשר עם בני משפחתי. במסגרת היותי בת מזל נפל בחלקי לפגוש בקבוצת המעצבים הנפלאה של G&A, מבית מדרשם של פטריק גלאגר וסיבל ג'ונס. זו חבורה מקצועית ואנושית מעניינת ומגוונת ביותר, והאינטראקציה בינינו לבינם מצוינת. העובדה שאנחנו יושבים ביבשות נפרדות יוצרת אומנם קשיים טכניים לפעמים, אבל מחפה עליהם אינטראקציה תרבותית מרגשת ומפרה ביותר. את הרעיונות המוזיאליים אנחנו מגבשים ביחד בדיאלוג פורה ומפרה.

על חלומות שהתגשמו:

פינטזתי על העלאת המודעות של מבקרי המוזיאון למהפכה הכי מוצלחת של המאה העשרים – תחיית השפה העברית. הנושא קרוב ללבי שכן סבי, הסופר אליעזר שטיינמן, היה אחד מסופרי המודרנה העברית, מחבורת הסופרים העבריים של אודסה בראשית המאה, בן חסותו של ביאליק. לצערי הוא נפטר בהיותי בת שבע עשרה, באותו פרק חיים שבו בחורים צעירים עניינו אותי הרבה יותר מאשר סבים זקנים. זיכרון ילדות שלי הוא דמותו הכפופה אל שולחן הכתיבה, כותבת בקדחתנות ואף פעם לא מסובבת את ראשה אל הבלי העולם הזה. מתוך זיכרון זה נולדה פינת תצוגה ששמה יהיה "אטלייה הסופרים" – שם אנחנו משחזרים את המקום הצנוע והסגפני שבו ישבו סופרינו הגדולים בעת שחידשו את השפה העברית, מתוך אמונה שחייהם נועדו לממש עבודת קודש זו, שהייתה בעיניהם חשובה מהכול,  אפילו יותר מחייהם הפרטיים.

עוד פנטזיה – מוזיקה בחללי התצוגה. מוזיאונים נוטים להתייחס לעצמם כאל חללים קדושים, או מקדשיים. אחד המאפיינים של "מקדשיות" זו הוא – השקט. אבל בחיים יש סביבנו אין סוף צלילים, שהיפים שבהם היא המוזיקה. החזון שלי הוא שבכל מקום שבו נוכל (שבו לא יהיה סאונד סביבתי של סרט או מיצג) יוצף מרחב התצוגה במוזיקה. הן מוזיקה תקופתית מייצגת, והן מוזיקה שמייצרת אווירה ותחושות. מתוקף היותה של המוזיקה האמנות המופשטת ביותר, היא גם האמנות חוצת הגבולות ביותר, כזו שיכולה לתפקד גם ללא אינטרפרטציה. המבקרים במרחבי התצוגה שלנו יוכלו להתחבר לסיפור גם דרך הרגש ולא רק דרך השכל, או המניפולציה האינטלקטואלית.

על הבדלים בין התצוגה החדשה לנוכחית

אחד החידושים של המוזיאון החדש הוא הצגתם של מוצגי מקור ולא רק רפליקות כפי שהיה בתצוגה הישנה. במסגרת זו, החזון שלי הוא להציג לא רק תרבות חומרית המסמלת מקום ותקופה, אלא לשלב אמנות פלסטית בכל חלקי התצוגה. וזאת מתוקף האמונה שאמנות, אף כי במוזיאונים מקובל לייחד לה תצוגות נפרדות, היא בעצם חלק מהחיים ומבחינתנו – חלק מהסיפור. בהקשר שלנו אמנות מתפקדת הן כניחוח תקופתי, והן כדיאלוג בין עבר להווה. עבודות האמנות שיוצגו יופיעו לעתים במקומות לא צפויים, כרמז לכך שתרבות תמיד מנהלת דיאלוג עם העבר, ולעולם אינה נוצרת בהווה מנותק. למשל, בכניסה לקומה ב', במקום שבו אנו עוסקים במעמד הלא שווה של גברים ונשים בעולם היהודי לאורך ההיסטוריה, תוצג יצירתה של קרול המוי – "בני ישראל האחרים". מדובר במתלה בגדים שעליו כארבעים שמלות פלסטיק שקופות, שאפשר לראות דרכן את מה שמאחוריהן. יצירת האמנות הזו היא שתיתן את ההיבט הרגשי של יחסי גברים ונשים, בלא שנצטרך לכתוב זאת על הקיר.

ניר גולדברג