בלוג

ביבו קינג: סיפורו של הצי'ף היהודי שעמד בראש שבט אינדיאני

גל נוסטלגיה שוטף את הארץ. היפסטרים מזוקנים מדגמנים סיקסטיז ברחובות תל אביב, מכנסי חאקי מככבים בשבוע האופנה, ומסיבות נוסטלגיה המוניות מושכות אליהן מאות מנפגעי עידן סטטיק ובן אל, שמתכנסים להחליף חוויות ממלחמת המפרץ הראשונה לצלילי להקת קווין.

על פי פרסומים זרים, השנה גם חג פורים הצטרף לחגיגת השחזרת (נוסטלגיה בתרגום חופשי לעברית) עם תחפושות שעושות קאמבק מהפיפטיז והסיקסטיז. שתיים מהן מוכרות לכולנו: הראשונה היא התחפושת הקלאסית של הקאובוי והשניה שייכת ליריבו הנצחי בקרב הפאן אמריקאי – האינדיאני.

לצד תחפושות של פלמ"חניקים, חיילי צה"ל שוטרים וגנבים – קאובויז ואינדיאנים נחשבו לתחפושות הפופולאריות ביותר בשנים הראשונות של מדינת ישראל הצעירה. בימים ההם ההפרדה בין טוב לרע עדיין לא נחשבה "שמרנית" וישראל הצעירה התייצבה בגאון לצד הטובים – הקאובויז הגיבורים של המערב התיכון, במלחמתם נגד הרעים – הלא הם האינדיאנים העקשנים והאכזרים.

יהודי אינדיאני, ונטה פרייטה, מכסיקו 1947 (צילום: לני זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)

יהודי אינדיאני, ונטה פרייטה, מכסיקו 1947 (צילום: לני זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)

כשבגרנו, הבנו שבתכלס רימו אותנו. זה פשוט לא היה כוחות. במשך 200 שנה התרחש באמריקה ג'נוסייד במהלכו חיסלו המתיישבים הלבנים את האינדיאנים ואת התרבות הייחודית שלהם. המתיישבים מאירופה הביאו איתם לא רק אמל"ח מתקדם, אלא גם שלל חיידקים ומחלות שעשו שמות באינדיאנים, שלא היו מחוסנים כנגדם. אלו שלא מתו ממחלות או חוסלו במעשי הטבח, כונסו אחר כבוד בשמורות מגודרות, הגרסא האמריקאית לגטאות.

כדי להצדיק את הטבח סומנו האינדיאנים כחיות אדם. "כאשר הפרא מתנגד, התרבות – עשרת הדיברות בידה האחת והחרב באחרת – תובעת את השמדתו המיידית", אמר בזמנו אנדרו גקסון, נשיאה ה-7 של אמריקה. אבל היו גם לבנים אחרים. מכילים יותר. כיום אולי היינו מכנים אותם "גלובליסטים" או  "רב תרבותיים". בקיצור, יהודים. אחד מהם היה צ'יף סולומון ביבו.

סלומון ביבו נולד ב-1853 בעיירה בראקל שבפרוסיה של אז – הילד השישי מבין אחד עשר אחים ואחיות. בילדותו גדל סולומון על סיפוריו של סבו, לוקאס רוזנשטיין, שעזב לאמריקה ב-1812 כדי להימנע מגיוס לצבא הפרוסי. רוזנשטיין הסב התאהב בחופש המשכר שאפיין את אמריקה הצעירה. אך כעבור שמונה שנים, עקב מחסור באורגניזם יהודי בעל כרומוזום XX באמריקה, הוא נאלץ לשוב לפרוסיה כדי למצוא רעיה. למרות רצונו העז לשוב לאמריקה, אשתו הטריה סרבה להיפרד ממשפחתה, והם נשארו בפרוסיה. לסב נותרה רק הנוסטלגיה. וכך בעודו ישוב מול האח וגבו כפוף כחטוטרת סיפר על ימיו המתוקים בארצו של הדוד סם. מסביבו ישב הטף, הבנים, הבנות והנכדים, ששתו בצמא את סיפוריו. בעיקר נצרב בזכרונם האמירה של הסב כי "באמריקה אדם יכול לעשות כל מה שירצה".

 Solomon Bibo (marked #15), governor of the Acoma Pueblo. The words at the top read: "Solomon Bibo governor of Acoma & his officers 1885 - 1886";

סולומון ביבו מושל אקומה וסגניו ב-1885–1886. ביבו מסומן כמספר 15 בתמונה

חלפו מספר שנים וב-1860 דודו של סולמון, יוזף רוזנשטיין, הרים את הכפפה וחצה את האוקיינוס אל עבר הארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יוזף היה חלק ממה שכונה בספרי ההיסטוריה "העידן הגרמני של יהדות אמריקה". אלו היו גברים, רווקים, מאוכזבי מהפכת "אביב העמים" של 1848, שהביאו את משפחתם לארץ החדשה אחרי שהתבססו כלכלית. בין השמות היהודים הבולטים שניפק עידן זה, אפשר למצוא את משפחת גוגנהיים ומשפחת לוי שטראוס (כן, ההם מהג'ינסים) שהתפרנסו כרוכלים בראשית דרכם.

יוזף השתקע בניו מקסיקו וב-1866 באו בעקבותיו שניים מנכדיו, סימון ונתן ביבו – אחיו הגדולים של סלומון. השניים השתקעו בעיר סנטה פה ועבדו בחברת הסחר של שפיגלברג, משפחה יהודית ממוצא גרמני. כשצברו שני האחים ניסיון בעסקים, הם פתחו מספר חנויות בעיירות האזור.

ב-1869, כשהוא בן 16, היגר גם סלומון ידידנו לארצות הברית והצטרף לשני אחיו הגדולים. לאחר מספר חודשים במהלכם שהה בחוף המזרחי כדי ללמוד אנגלית, חבר לעסק של אחיו בניו מקסיקו. לחברת "האחים ביבו" היו יחסים מצוינים עם האוכלוסיה האינדיאנית המקומית. אבל מי שגילה התעניינות חריגה בתרבות האינדיאנית היה דווקא האח הצעיר, סולומון, אותו כינו המקומיים "דון סולמונו".

Exterior view of a church at Cibolleta, New Mexico, ca.1898

כנסיה בסיבוייטה, אחת העיירות האינדיאניות בניו מכסיקו בהן פעל ביבו, 1898

בדצמבר 1882 פתח סלומון הצעיר תחנת סחר על אדמתם של בני שבט האקומה שבניו מקסיקו. עד מהרה התיידד עם בני השבט, למד את שפתם, וכעבור זמן מה התאהב באחת מבנות השבט, קתולית בשם חואנה ואייו, שגם החזיקה בייחוס נחשק – נכדתו של מושל השבט בדימוס. למרות שנישואים עם אדם מחוץ לשבט היו בגדר שבירת טאבו, ראשי השבט, שחיבבו עד מאוד את סולמון, התירו לו להתאחד עם בחירת ליבו והזוג נישא באוגוסט 1885. החתונה אמנם לא הייתה כדת משה וישראל, אולם סלומון דבק במסורתו היהודית וגם אשתו האינדיאנית אימצה מנהגים יהודים.

גרסא אחרת ומעניינת הרבה יותר מספרת כי נישואיו של סולומון וחואנה נרקחו כדי להגן על השבט מידי הממשל הפדרלי. על פי גרסא זו, שנה לפני הנישואים שכר סולמון את אדמות השבט לשלושים שנה, זאת למורת רוחו של הממשל הפדרלי האמריקאי, שזמם להפקיע את אדמותיהם. הממשל האשים את סולמון וראשי השבט בהפקה משותפת של "נישואים פיקטיביים" כדי למנוע את הפקעת האדמות. אמת או ספין מרושע, מה שידוע הוא שחיי הנישואין של סלומון וחואנה היו מלאים ומשמעותיים. השניים היו נאמנים זה לזו, הקימו משפחה, וחיו באושר ובעושר עד סוף ימיהם.

מיד אחרי הנישואין "השבט אמר את דברו" וביבו, האהוב על כולם, התמנה למושל – תואר המקביל לראש השבט. במהלך כהונתו פתח בית ספר מודרני ראשון ושכר את המורה הראשון שילמד בו. ביבו נבחר לתפקיד עוד שלוש פעמים נוספות ובשנת 1888, שלוש שנים לאחר נישואיו ואחרי שזוכה במשפט על הקרקעות, הכיר בו הממשל הפדרלי כמושל השבט ומאז דבק בו הכינוי "היהודי הראשון שהפך לראש שבט אינדיאני".

עם השנים ותוך כדי כהונתו, יצא ביבו כנגד כוחות שמרנים בשבט שהתנגדו לתפיסותיו החדשות, בעיקר בתחום החינוך. עם תום כהונתו, סייע לממשל לעצור ולהחליף את המושל המכהן של השבט שתמך בתגובה האלימה של חלקים ממנו כנגד צעירים שבחרו בדרך הפרוגרסיבית. בעקבות המתחים שנוצרו עקב כך, יחד עם רצונו שילדיו יזכו בחינוך יהודי, ביבו ומשפחתו עברו לסן פרנסיסקו ב-1898 והמשיך משם לנהל את עסקיו בניו מכסיקו, יחד עם השקעות נדל"ן גדולות שלו בעיר הגדולה החדשה שלו בצפון קליפורניה. השפל הגדול חיסל חלק גדול מעסקיו, ובמאי 1934, סלומון ביבו הלך לעולמו. הלא-אינדיאני היחיד אי פעם שכיהן כראש שבט. מסתבר שסבו אכן צדק. באמריקה, אדם יכול לעשות כל מה שירצה.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן