בלוג

ביג בן: התסריטאי ההוליוודי ששבר את קשר השתיקה

בערב חורפי של תחילת ינואר 1943 טיילו שני חברים בשדרה החמישית בניו-יורק. על המדרכות ילדים בנו בובות משלג וחלונות הראווה של חנויות היוקרה הבהבו נורות ניאון צבעוניות – שאריות מחגיגות ראש השנה האחרון. כעבור זמן מה התיישבו שני החברים על ספסל תחת פנס רחוב. אחד מהם הוציא מתיקו עיתון שוויצרי בן שבוע והקריא לחברו ידיעה, בה סופר על הצעה של ממשלת רומניה לממשלות ארה"ב ובריטניה לאפשר ל-70 אלף מיהודי טרנסניסטריה לברוח מרומניה במחיר חמישים דולר לראש. עוד הודגש כי ההצעה תאבד מתוקפה ברגע בו יפלשו הנאצים לחלק ההוא של רומניה – והם עמדו להיכנס בכל רגע.

שני החברים – המלחין הדגול קורט וייל והתסריטאי זוכה שני פרסי האוסקר בן הכט – יהודים מבטן ומלידה, הרגישו היטב את הקווץ' בלב. כמה אלפי קילומטר וטונות של מזל הפרידו בינם לבין גורל דומה של מוות משפיל בתופת הנאצית. בזכות קשרים בחלונות הגבוהים אימת הכט את הכתוב בעיתון השוויצרי. הוא לא הופתע לשמוע שהממשל האמריקאי והבריטי גנזו את הידיעה. תגובתו הייתה חריפה. התסריטאי השתמש בכישורי הסרקזם שלו ופרסם בעיתוני ניו-יורק מודעה בגודל עמוד שלם באותיות ענק: "למכירה: 70,000 יהודים, מחיר 50 דולר לראש. יצורי-אנוש, באחריות". המודעה הסבירה בקצרה כי שלושה וחצי מליון דולר יצילו שבעים אלף מיהודי רומניה מציפורני הנאצים. חשבון דמים פשוט.

בן הכט 1949

בן הכט 1949

הנהגת יהדות אמריקה המתרפסת לא אהבה את האקט המתחכם של הכט. עם פרסום המודעה הוציא רבי סטפן וייז, ראש הקהילה היהודית באמריקה ומנהיג התנועה הרפורמית, את ההודעה הבאה: "הקונגרס היהודי האמריקאי, תוך תיאום עם ארגונים יהודים מוכרים, מבקש להבהיר כי לא נתקבל כל אישור להצעה – כביכול של ממשלת רומניה, להתיר את צאתם של שבעים אלף יהודים, לפיכך, אין כל הצדקה לעריכת מגבית למטרה זו".

כעבור ארבע שנים האמת יצאה לאור. הכט צדק. בארטלי קראם, חבר הוועדה האנגלו-אמריקאית, אישר כי הצעה מטעם הממשל הרומני אכן הועברה. האמריקאים בראשות רוזוולט דחו אותה, וכך עשו גם הבריטים. לימים יכתוב הכט כי "שבעים אלף היהודים שהיתה אפשרות להצילם כונסו לתוך אסמים, הוטבלו בנפט, הוצתו ונורו למוות, כאשר פרצו, מייללים, כאבוקות דולקות, מתוך הלהבות".

אבל נחזור לזמן אמת. 1943. הכט לא ויתר. מצויד בעטו המושחזת, באבק הכוכבים ההוליוודי ובעיקר באהבת האדם שבו, הצטרף לקבוצת ברגסון, בהנהגת איש האצ"ל, הלל קוק, שכינה עצמו פיטר ברגסון ופעל יחד עם עוד משוגעים לדבר כדי לעורר את דעת הקהל האמריקאית לשואה. המלחמה התודעתית התנהלה מול תותחים כבדים. בראש העיתון היומי הפופולארי ביותר באמריקה, "ניו יורק טיימס", עמד בזמנו המו"ל היהודי המתבולל ארתור הייס סלצברגר, שהקפיד "לקבור" בקנאות ידיעות על השואה בדפים הפנימיים של העיתון, לצד פרסומות על שימורי פירות ונעלי טניס. סלצברגר טען שאין דבר כזה אומה יהודית, מאחר והיהדות איננה לאום, אלא רק דת. אשר על כן, אין כל שותפות גורל בינו לבין היהודים שנרצחו באירופה. הכט ניסה גם לגייס את חבריו היהודים מהוליווד, אולם זכה לכתף קרה. אלו ברחו מזהותם היהודית כמו ממגפה, חוששים שתמיכתם במחאה תגרור כנגדם תגובות אנטישמיות.

פליטים יהודים מאירופה במחנה אוסווגו, מדינת ניו יורק, ארה"ב 1944 (צילום: לני זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

פליטים יהודים מאירופה במחנה אוסווגו, מדינת ניו יורק, ארה"ב 1944 (צילום: לני זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

מאחר ושמו נקשר בתנועה הרוויזיונסטית, שנואת נפשה של מפא"י והסוכנות היהודית ("הממשלה שבדרך") הכט הפך למוקצה מחמת מיאוס בקרב התנועה הציונית. בנוסף לכך הוא שילם מחיר מקצועי הואיל ותמיכתו ב"פורשים" גרמה לכך ששמו הוסר מרשימת הקרדיטים כשסרטיו הוקרנו בבריטניה.

השינוי התודעתי לו ייחל הכט הגיע בזכות מופע ראווה ענק שהפיק יחד עם הלל קוק, בשם "לעולם לא נמות" שהתקיים במדיסון סקוור גארדן במרץ 1943. על הצד המוזיקלי היה אחראי מיודענו קורט וייל. המופע, שנערך מול קהל של 40,000 איש שרובם שמעו בפעם הראשונה על השואה, זכה להצלחה עצומה. המופע התקיים על רקע תפאורה של לוחות הברית והסתיים בקריאת קדיש. הצגות נוספות של המופע התקיימו בפילדלפיה, שיקגו, וושינגטון, לוס אנג'לס וערי מפתח אחרות בארה"ב. אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארה"ב, כתבה מאמר אוהד בו הביעה אמפטיה לגורל יהודי אירופה. הפגנות ענק נערכו ברחבי ארה"ב ובשישה באוקטובר 1943, יממה לפני יום כיפור, צעדה משלחת של 400 רבנים אורתודוקסים לעבר הבית הלבן כדי להיפגש עם הנשיא.

מכבש הלחצים פעל. בתשעה בנובמבר 1943 החליט הקונגרס להגיש הצעת חוק להקמת גוף ממשלתי שיעסוק בפליטים ובינואר 1944 הוקמה "המועצה לטיפול בפליטי המלחמה", גוף האחראי על הצלת שארית הפליטה. 200 אלף יהודי הונגריה קיבלו את חייהם בחזרה תודות למאמצי "המועצה לטיפול בפליטי המלחמה" שנולדה בעקבות מאבקם של הכט וחבריו, שסיפורם צונזר מספרי הלימוד ומאתרי ההנצחה בישראל מאחר ולא השתייכו ל-"מחנה הנכון".

אלינור רוזוולט, אשת נשיא ארה"ב, והרב ישראל גולדשטיין בכנס מנהיגים יהודיים, ארה"ב, 1944 (צילום: הרברט זוננפלד, (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר אוסף זוננפלד)

אלינור רוזוולט, אשת נשיא ארה"ב, והרב ישראל גולדשטיין בכנס מנהיגים יהודיים, ארה"ב, 1944 (צילום: הרברט זוננפלד, (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר אוסף זוננפלד)

כעבור שנים חיבר בן הכט את ספרו "כחש" שנחשב לכתב אשמה חריף ביותר נגד ההנהגה היהודית בזמן השואה. בספר הכט סוגר חשבון עם ההנהגה היהודית באמריקה ועם תנועת העבודה שחיבלה בנסיונות ההצלה שלו ושל חבריו הרוויזיוניסטים. "אותם מנהיגים יהודים", כתב הכט, "אשר הפקירו ששה מליון מבני עמם לשריפה, לחנק ולהרג, ללא מחאה ובאדישות, ואפילו עם ברק של ערמומיות אנטישמית בתככיהם הפוליטיים – אני מסכם נגדם – אלה, נושאי התארים לרוב, אלה העוסקים בפוליטיקה, הנאמנים המופקדים על עתיד היהודים בארץ ישראל, שצייתו לדרישה הבריטית שלא לחולל שערוריות בדבר יהודי אירופה הנטבחים, שלא לעשות דבר אשר עלול יהיה לקעקע את השלטים שתלו הבריטים על כל שערי הכניסה לארץ ישראל: 'יהודים אינם רצויים' – ציונים אלה, גברים ונשים, אותם אגרור אל תוך תא הנאשמים שבספר זה".

בן הכט נפטר בשנת 1964 בניו-יורק. בדרכו האחרונה ליוו אותו חבריו מהתנועה הרוויזיוניסטית, ביניהם גם מנחם בגין – לימים ראש ממשלת ישראל.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן