בלוג

בלייד ראנר, פראג ובראשית: מה הגולם יכול ללמד אותנו על עצמנו

אסף גמזו

בשנת 2017 יצא אחד הסרטים לקראתו כססו ציפורניים בחשש חובבי מדע בדיוני וקולנוע כאחד – "בלייד ראנר 2049". בסרט ההמשך ליצירת המופת של רידלי סקוט אנחנו מתוודעים לקיי, רפליקנט (אדם סינתטי) הצד רפליקנטים סוררים אחרים והורג אותם. בעתיד הלא רחוק, כך למדנו, נוצר מעמד עבדים שלם המורכב מבני אדם סינתטיים ויצורים אשר מעזים לקום על יוצריהם – מושמדים.

אבל לקיי יש חיים משלו, שגרה של אחרי העבודה. בדירתו מחכה לו אהובתו – הולוגרמה בשם ג'וי. בסצנה הראשונה שלהם יחד הוא מעניק לה מתנה – מכשיר הנותן לה את האפשרות להתקיים מחוץ לדירתו, ללא תלות במקרן. קיי, העבד, הסינתטי – הגולם – מעניק לאהובתו עוד נדבך אחד של ממשות וחופש. האם גם הוא רוצה חופש? האם הוא יישאר נאמן לשליטיו, בני האדם? לאורך הסרט אנחנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר מזדהים עם קיי ועם חבריו, המבקשים להשתחרר מעול יוצריהם, בני האדם. (וכמוהם, גם אנחנו מבקשים להשתחרר מעולו של ג'ארד לטו).

:מתוך הסרט "בלייד ראנר 2049". לא הפעם הראשונה בה יצור דמוי אדם קם על יוצרו. צילום: Alcon Entertainment, LLC

:מתוך הסרט "בלייד ראנר 2049". לא הפעם הראשונה בה יצור דמוי אדם קם על יוצרו. צילום: Alcon Entertainment, LLC

בעולם שבו מתחים חברתיים משולהבים על ידי פערים כלכליים גדלים והולכים ומיליארדר אקסצנטרי נבחר לנשיא ארה"ב אל מול הפגנות בעד שוויון מגדרי ואתני, הסרט "בלייד ראנר 2049" הוא מטאפורת מדע בדיוני שהולמת את המציאות מסביבנו. אבל זו ודאי לא הפעם הראשונה בה יצור דמוי אדם בעל כוח רב שקם על יוצרו מגלמת מתחים חברתיים המטרידים את מנוחת הציבור.

בגלריית "הללויה" שבמוזיאון העם היהודי בבית התפוצות מוצג דגם של בית הכנסת "אלטנוישול" בפראג, העתיק שבבתי הכנסת הפעילים באירופה. מדובר במקום התרחשותו של אחד הסיפורים היהודים העממיים הידועים בתקופה המודרנית – הגולם מפראג. כמו קיי, גם הגולם הוא יצור רב עוצמה שנבנה על יד אדם – המהר"ל מפראג. על פי הגרסה הנפוצה, הגולם נבנה על ידי המהר"ל על מנת להגן על הקהילה היהודית. הרב המקובל יורד באישון לילה אל נהר הולטאבה, אוסף בוץ ובונה יצור ענק, אותו הוא מחיה על ידי כתיבת אותיות "אמת" על מצחו ובכל ערב שבת הוא מקפיד למחוק את הא', והגולם 'כבה' – מת. במשך תקופה ארוכה, הגולם מגן על הקהילה היהודית מפני פרעות ועלילות דם, עד שפעם אחת המהר"ל שוכח לכבות את הגולם לפני כניסת השבת, והמוטציה יוצאת למסע של פגיעה בנפש וברכוש ברחבי העיר. המהר"ל מבין את גודל טעותו, את יהירותו ביצירת חיים, מכבה את הגולם בפעם האחרונה ומחביא אותו בעליית הגג של בית הכנסת.

"רבי ליווא והגולם". דיו על נייר, מאת ניקולס אלס. איור של המהר"ל, רבי יהודה ליווא בן בצלאל והגולם. מתוך: לוח שנה יהודי-צ'כי, פראג, 1914-1913 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

"רבי ליווא והגולם". דיו על נייר, מאת ניקולס אלס. איור של המהר"ל, רבי יהודה ליווא בן בצלאל והגולם. מתוך: לוח שנה יהודי-צ'כי, פראג, 1914-1913 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

סיפור הגולם מפראג מצביע על מתח שונה מ"בלייד ראנר" – לא פערים כלכליים או מהות האנושות עומדים בגרעינו, אלא רקע מוכר היטב לקהילות יהודיות – המתח בינן לבין הקהילות שמסביבן, יחסים שהם אוהדים או אלימים איתן לאורך ההיסטוריה, לסירוגין.

מרגע העלאת הסיפור על הדפוס בתחילת המאה ה-19 (ברומן "שפינוזה" של ברתולד אַוּאֶרבַּך, 1837), הגולם שבה את דמיונם של יוצרים יהודים (ולא-יהודים), ובמאתיים השנים האחרונות הספרות היהודית והעברית מלאה באזכורים של הגולם במגוון צורות. ב-1909 דוד פרישמן כותב את "הגולם", בו לא מסופר על הקהילה הנוצרית, עלילות דם ופוגרומים אלא על תלמיד חכם שיצר המהר"ל – ביישן, יפהפה ונבוך, אשר מתפתה הרחק מלימודי הקודש שלו על ידי חווה, נכדתו של הרב. הסיפור מסתיים כאשר הגולם משליך עצמו למימי הנהר בעת טקס ה"תשליך", לא מסוגל להתמודד עם התשוקה הבוערת בו לנערה המפתה.

סצינה מתוך ההצגה "הגולם מפראג", בביצוע להקת התיאטרון של ז'ילבר שיקלי, תוניס, תוניסיה, 1955 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ז'אן-פייר אלאלי, פאריס)

סצינה מתוך ההצגה "הגולם מפראג", בביצוע להקת התיאטרון של ז'ילבר שיקלי, תוניס, תוניסיה, 1955 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ז'אן-פייר אלאלי, פאריס)

בארה"ב של תחילת המאה ה-21 מפרסם מייקל שייבון את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". יותר ממאה שנים לאחר פרישמן הגולם שב לככב – אך הפעם הוא מוברח לאמריקה יחד עם אחד מגיבורי הספר – יוזף קוואליר. יוזף יהפוך לכותב קומיקס מופלא בארה"ב, ויבנה לעצמו חיים חדשים שם. הגולם במקרה זה מהווה סמל למעבר של התרבות היהודית  מאירופה הישנה לארץ החדשה – אמירקע, הגולדן מדינה. חוץ משייבון ופרישמן, יכתבו על הגולם גם בשביס זינגר ואורי פינק, חורחה לואיס בורחס ו"היהודים באים". כל אחד מהם ישתמש בסמל בצורה אחרת, בהתאם לזמנו ומקומו. הגולם נהפך למצע, עליו כל יוצר מטביע חותם אחר.

כיצד הופך מפלץ מבוץ לסמל רב עוצמה וכל כך מגוון במשמעותו? יכול להיות שסוד קסמו של הגולם נעוץ בסיפור קדום הרבה יותר במסורת היהודית – סיפור בריאת האדם. בספר בראשית יוצר האל את האדם, כמו הגולם המאוחר יותר, מעפר: "וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה" (בראשית פרק ב' פס' ז'). יצור זה, שניתן לו גן העדן, קם על יוצרו ואוכל מעץ הדעת – האיסור היחידי ששם עליו האל.

בסופו של דבר –  אנו צאצאי הגולם הראשון. האדם הראשון הוא התבנית לסיפור "הגולם שקם על יוצרו". כעת, אנחנו נותרים לחשוב מה יעשו יצירי כפינו בהתחשב בדוגמה המפוקפקת שהותרנו להם.

 

לקריאה נוספת:

ברתולד אַוּאֶרבַּך, "שפינוזה" 1837

משה אידל, גולם – מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות על יצירת אדם מלאכותי, 1996

רבי יודל רוזנברג, נפלאות מהר"ל,  1909

דוד פרישמן "הגולם"

סנהדרין ס"ה ב'

סנהדרין ל"ח ב

בית התפוצות