שפות האתר
שפות נוספות
בלוג

בשם האב: המושל העות'מאני שאמלל את יהודי ירושלים

יהודים חיו במשך רוב ההיסטוריה בתפוצות. בקהילות שונות הם שגשגו יותר או פחות, אך מקום אחד אופיין בדרך כלל בהתיישבות דלילה למדי – ארץ ישראל. בכל זאת, במאה ה-17 היו יהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון העות'מאנים, ובראשית אותה מאה חיו רק בירושלים לא פחות מ3,000 יהודים. אבל במהלך אותה תקופה, אותם יהודים בירושלים סבלו משנתיים קשות של גזירות, מאסרים, רדיפות ורעב – שנותרו חקוקות בזיכרון הקולקטיבי במשך עשרות שנים.

הסיבה לקשיים הללו הייתה נעוצה במי שהיה המושל לסירוגין של ירושלים בשנים 1626-1621 ונקרא מוחמד אבן פרוח'. באותה תקופה, האימפריה העות'מאנית הסתמכה על מושלים של שטחים גדולים שנקראו פלכים, ושטחים קטנים שנקראו סנג'קים. המושלים הללו לא קיבלו את התפקיד בירושה, משום שהסולטנים חששו משושלות מקומיות. במקום זה הם פשוט קנו את המשרה שלהם בכסף, והתחייבו לשלם מסים קבועים לסולטן העות'מאני ולספק סיוע צבאי במידת הצורך.

קצינים טורקים מחוץ לשער יפו בירושלים, סוף המאה ה-19

קצינים טורקים מחוץ לשער יפו בירושלים, סוף המאה ה-19

לתוך המנגנון הזה הצליח לחדור אביו של אבן פרוח', שהפך להיות האחראי על סנג'ק ירושלים והתפרסם בראשית המאה ה-17 כסחטן ורמאי, וכמי שלא היסס לגזול כספים מכל מי שרק יכול היה. כשהאב מת ב1621 בנו ניסה לרשת אותו בתפקיד, לא לפני ששילם סכום יפה למושל של דמשק ולשלטון העות'מאני, וגם רצח את מנהל משק הבית של אביו, שככל הנראה היה היורש המיועד.

עד מהרה, הודח אבן פרוח' מתפקידו החדש, אך ניצל את הזמן כדי להילחם לצד העות'מאנים בקרבות שונים וצבר אמינות וממון, כדי לקנות מחדש את המשרה בסוף 1624 ולחזור לירושלים כמנצח. היהודים בעיר מיהרו לתת מנחה לשליט החדש, אבל תוך זמן קצר גילו שהבן גרוע עוד יותר מאביו. אבן פרוח' דרש מהיהודים עוד ועוד כספים, ולא פעם איים שיעצור את הנכבדים והעשירים ביניהם אם הכסף לא יעבור.

אבן פרוח' לא היה סתם עוד שונא יהודים. הוא עשה כל מאמץ כדי להתעלל ולהתאכזר בלי הבדל דת או גזע. הקהילה הנוצרית בירושלים סבלה ממנו מאד, והוא ניסה לסחוט כספים רבים מהמנזר הפרנציסקאני המקומי, ומנהיגי הנוצרים נמלטו במהירות מירושלים. הוא התאכזר גם לתושבים המוסלמים של העיר, ולא פעם סחט כסף מסוחרים תורכים שהזדמנו למקום. האנשים היחידים שהוא כיבד היו האליטות המקומיות אליהן התחנף כדי לבצר את שלטונו. קואליציה ייחודית של נוצרים, יהודים ומוסלמים הוציאה משלחת למושל דמשק, כדי להתלונן על מעשי השליט האכזר.

יהודים מתפללים בכותל המערבי, ירושלים העות'מאנית, תחילת המאה ה-20

יהודים מתפללים בכותל המערבי, ירושלים העות'מאנית, תחילת המאה ה-20

אבל זו הייתה רק ההתחלה. ככל שהזמן עבר, השלטון רק נעשה גרוע יותר ויותר. אבן פרוח' היה צריך מעת לעת לצאת לדמשק או איסטנבול לסידורים מול המושל או הסולטן, ובינתיים מינה את שני גיסיו, עת'מאן ואיברהים לנהל את ירושלים, והם המשיכו להתעלל באוכלוסייה.

ב1625 הגיעה ההתעללות ביהודים לשיא: דווקא בתקופה שבה היה נראה שהעניינים נרגעים, ואבן פרוח' היה מחוץ לעיר, העזו כמה מיהודי העיר לצאת ממחבואם וללכת להתפלל בבית הכנסת בתקופת הסליחות. עד מהרה נעצרו ונאסרו כל הנכבדים היהודים, כולל ר' ישעיה הלוי הורוויץ, הידוע בכינויו השל"ה הקדוש, שהיה רב זקן ומכובד שעלה לארץ ישראל מפולין. הפעם נדרש מהיהודים תשלום כופר עצום בסך 20 אלף גרוש. היהודים הצליחו לגייס רק מחצית מהסכום, ורוב מנהיגיהם שוחררו, אך חלק נותרו במעצר. לאחר החגים חזר אבן פרוח' לעיר והמשיך לאסור יהודים, לדרוש תשלומי כופר גבוהים ולענות את העצורים. נוסף על כך, השלטון העות'מאני גם שלח בכל פעם שופט אחר מטעמו כדי לפקח על הנעשה בעיר, אבל אחד השופטים התברר כסחטן, ולעתים דרש מהיהודים כספים כדי שיקבלו את הגנתו – אותה הוא מעולם לא סיפק.

מעבר למאסר השרירותי, הידלדלות המשאבים הכספיים, והפחד ממעצר, היהודים כמו יתר תושבי העיר, סבלו מרעב קשה. ירושלים הפכה לנצורה למחצה, שכן אבן פרוח' גם השתלט על מצודה בעיר שהייתה שייכת לסולטן, והשלטון המרכזי החל לחשוד בצדק, שהוא מתכנן מרד. מחוץ לירושלים חיכו ליהודים חיים טובים יותר ובטוחים יותר, אך רבים חששו שאם ינסו לצאת מהעיר, הצבא של אבן פרוח' ינסה לפגוע בהם.

משלחת קצינים טורקים רמי דרג מבקרים במסגד כיפת הסלע, תחילת המאה ה-20

משלחת קצינים טורקים רמי דרג מבקרים במסגד כיפת הסלע, תחילת המאה ה-20

הסבר חשוב נוסף מציע החוקר אלדד ציון – על פי חיבור יהודי בשם "חרבות ירושלם" שמתאר את הקשיים של אותה התקופה, נראה שהיהודים היו אחוזים בלהט משיחי חזק. הם ראו את הייסורים והסבל שלהם כקשורים באירועים קוסמיים, וחשבו שאפשר שהגאולה קרבה דווקא בגלל כל המכות הנוראיות שנוחתות עליהם. הדבר גם מסייע להסביר למה רב חשוב כמו השל"ה סרב בהתחלה לעזוב את ירושלים, ורק לאחר שנאסר ושוחרר מיהר לברוח. כמו יהודים אחרים, הוא ראה ערך קדוש בעצם הישיבה בירושלים, וחשב כי הדבר יזרז את אחרית הימים.

אחרית הימים אמנם לא הגיעה, אבל מי שכן הגיעו היו כוחות הסולטן, שמעשיו של העריץ מירושלים נראו לו מוגזמים. הוא נתפש כמי שמנסה לערער על השלטון המרכזי באיסטנבול. בסוף שנת 1626 הבין אבן פרוח' שהטבעת סוגרת עליו, והצבא העות'מאני מתקרב לירושלים. הוא נמלט באישון ליל מהעיר, והסדר הושב על כנו. היהודים בירושלים נותרו עם חוב כספי עצום, ועם ישוב שדולל ב70%.

היו לא מעט שליטים מקומיים בירושלים במשך 400 שנות השלטון העות'מאני שהיו מושחתים ובעיתיים, שהקשו על הקהילה היהודית, ובאו מעת לעת בדרישות מופרזות של סכומי כסף שאילצו את היהודים לפנות לתפוצות, לקחת הלוואות, ולמשכן חפצים. אולם במקרה שלפנינו, נראה שתאוות הבצע והשלטון של אבן פרוח' היו קיצוניות בכל קנה מידה. לאורך שנים, בכל פעם שהיהודים הזכירו אותו הם דאגו לכתוב ליד שמו קללות ועלבונות, וכינו את תקופתו "הרעש הגדול".

לקריאה נוספת – "חרבות ירושלים" (עריכה ומבוא מאת מינה רוזן)

דור סער-מן
על ידי דור סער-מן