בלוג

דאון-טאון אררט: סיפורו של היהודי שיזם הקמת מדינה יהודית בניו יורק

הוא היה שריף אמריקאי, שגריר ששחרר בני ערובה בתוניס, אשכנזי במוצאו שהזדהה כספרדי, פטריוט אמריקאי, יהודי גאה והכי חשוב – אחד האנשים הראשונים שניסה ברצינות להקים מדינה ליהודים, ואם אפשר, שתהיה בארה"ב. אז מי בעצם היה מרדכי מנואל נח, ומה אנחנו יכולים ללמוד מסיפור  חייו יוצא הדופן והשאפתנות העצומה שלו?

מרדכי נולד בפילדלפיה בשנת 1785, פחות מעשור לאחר שמלחמת העצמאות האמריקאית הסתיימה. הוא התייתם מעשית מהוריו בגיל צעיר יחסית – אמו נפטרה ואביו בחר לחזור לארץ מוצאו, גרמניה. מרדכי ואחיו גדלו אפוא אצל סבם וסבתם שהשתייכו לאליטה האמריקאית שזה עתה נולדה. על אף שהסבא והסבתא היו אשכנזים במוצאם, וגם מהצד השני סבתו הייתה אשכנזייה, בחר מרדכי תמיד להדגיש דווקא את מוצאו הספרדי של אבי-אמו. הסיבה לכך הייתה שבארה"ב הצעירה, מוצא ספרדי-פורטוגלי נתפש כמוצא מכובד יותר שזוהה עם האימפריות שגילו את אמריקה – בניגוד למצוא הגרמני שנתפש כסתמי לחלוטין, ובעיקר זוהה עם המהגרים החדשים באותה תקופה.

הדבר השתלב היטב עם המגמה של מרדכי הצעיר שביקש להציג את עצמו כפטריוט אמריקאי גאה. הוא הרבה להדגיש את העובדה שלא פחות משהוא אמריקאי גאה – הוא גם גאה ביהדותו. במלחמת 1812 בין ארה"ב לבריטניה הוא כתב מניפסטים אנטי-בריטיים והבהיר כי בארה"ב בניגוד לכל מדינה אחרת בעולם באותה עת – יהודי זכאי לשוויון זכויות מלא, כמו כל אמריקאי בן כל דת אחרת. כשהיה בן 28 בלבד הוא התקבל לשירות החוץ האמריקאי, והנשיא דאז ג'יימס מונרו ביקש לשבץ אותו בריגה. מרדכי סירב (אולי משום שחשש להיות מזוהה שוב עם מוצאו האשכנזי) והוא התמנה לקונסול האמריקאי החדש בתוניס.

הקריירה הדיפלומטית של מרדכי נגמרה מהר במיוחד. הוא נשלח מלכתחילה כדי לנסות לפעול לשחרור בני ערובה שנלכדו על ידי פיראטים בחסות השלטון בתוניסיה, אך ככל הנראה הציע סכום מוגזם מידי בתמורה לשחרור. לממונים עליו הוא דיווח שעשה זאת "בשל רגשותיו היהודיים" והרעיון החשוב של פדיון שבויים ביהדות. משאלו נזפו בו, רמז בבוטות כי הנשיא מונרו מחזיק בדעות אנטישמיות.

עם זאת, נראה כי מצבם הבעייתי של יהודי התפוצות נגע ללבו. כבר ב-1820 הוא החל לגבש רעיון שנשמע מהפכני לתקופתו – להקים שטח טריטוריאלי עצמאי ליהודים בשטחה ארה"ב. הוא לא היה היחיד שראה בארה"ב מפלט. מדובר על מדינה שמלכתחילה שמה לעצמה מטרה להוות מקלט לאנשים נרדפים ברחבי העולם כולו, ובמאה ה-19 הגיעו אליה גלי הגירה גדולים. לא מעט מיעוטים דתיים ואתניים ראו באותה תקופה את השטחים הענקיים של ארה"ב ככאלה שיכולים להתאים למדינות עצמאיות וחדשות.

אבן הפינה ל"אררט", עיר המקלט ליהודים שהציע מרדכי מנואל נח לייסד ליד באפלו, ניו יורק, 1825 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, האגודה ההיסטורית של המחוזות אירי ובפאלו)

אבן הפינה ל"אררט", עיר המקלט ליהודים שהציע מרדכי מנואל נח לייסד ליד באפלו, ניו יורק, 1825 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, האגודה ההיסטורית של המחוזות אירי ובפאלו)

מרדכי לא בזבז זמן וכבר באותה שנה החל לנהל משא ומתן על רכישה של אי קטן על נהר הניאגרה בצפון מדינת ניו יורק בשם גרנד איילנד, מעט דרומית למפלים המפורסמים. הרעיון היה שהאי הזה (ששטחו בסך הכל 86 קמ"ר והיה יכול לאכלס פחות מ-20 אלף איש) יוכל להיות מקום מקלט ליהודי העולם כולו. הוא אף כתב – באופן מהפכני שהקדים את זמנו – כי הפתרון לשיכון יהודים רבים כל כך בשטח מצומצם יהיה בבניה לגובה וכך לאפשר מגורים של מיליונים בשטח המצומצם. במעמדו, כשריף של ניו יורק, הוא הרשה לעצמו לנהל משא ומתן פנטסטי ואמביציוזי כל כך. כממונה על אכיפת החוק, הוא יצר לעצמו מספיק קשרים כדי לרכוש שטח שלם למטרה שחלם עליה.

חמש שנים מאוחר יותר, הוא הגשים את חלומו. בטקס מלא הוד ופאר שנערך בעיר באפלו הסמוכה, לבש מרדכי מנואל נוח גלימה מלכותית, בכנסיה שאותה שכר כדי להכריז על הקמתה של המדינה שנתן לה את השם המבטיח – "אררט". היה בבחירה זו יותר מקריצה לשם משפחתו (נח) ולסיפור המבול, אך היה בכך גם מסר עמוק: כשם שתיבת נוח הובילה את ניצוליה להר אררט, כך גם המדינה שיקים תהיה מקום המפלט של יהודי העולם. עד מהרה הוא קרא ליהודים מכל רחבי העולם לעלות ולהגיע למדינה החדשה שהקים. הוא אפילו הסמיך את רבני אירופה כמנהיגי הקהילות לגבות מס מיוחד מכל היהודים לטובת התפעול של המדינה החדשה.

צילום לווין של גרנד איילנד, סמוך לבאפלו, ניו יורק. 86 קמ"ר שנח חלם לאכלס בו מיליוני יהודים (צילום לווין: נאס"א)

קשה להגיד שמעשיו נתקלו באדישות. העיתונים בעולם הביעו התעניינות רבה בבחור היהודי הצעיר שהחליט שהוא מקים מדינה ליהודים. אולם למרבה תסכולו, הוא זכה בעיקר ללעג מצד היהודים עצמם. בראיה ההיסטורית, יהדות אירופה זכרה היטב את משיח השקר שבתי צבי, ואת אחד מיורשיו יעקב פרנק שפעל באירופה עד למותו בשנת 1790. העובדה ש-35 שנה לאחר מכן קם יהודי נוסף שטען כי הוא מצא את הגאולה והנחלה ליהודים הדליקה לרבים מהם נורה אדומה – או לכל הפחות, כל העסק נראה להם מגוחך עד מאד.

תוך זמן לא ארוך, נאלץ נח החדש לזנוח את הרעיון הגרנדיוזי. היוזמה פשוט לא התרוממה. ייתכן  שמטרתו הייתה הצהרתית יותר – הסבת תשומת הלב של העולם והיהודים עצמם למצבם המורכב. בשנים שאחרי הסטארט אפ הכושל שלו, נח החל להאמין שהפתרון הוא חזרה של עם ישראל לארץ ישראל ואת שארית ימיו העביר בפעילות ציבורית, תקשורתית ופוליטית לקידום מטרת העל הזו. הוא לא זכה לראות עד מותו, ב1851, את ניצניה של התנועה הציונית, שתקרום עור וגידים רק 30 שנה מאוחר יותר.

דור סער-מן
על ידי דור סער-מן