בלוג

דוקטור, תציל אותם: העילוי ששבר את החרם האנטישמי על רופאים יהודים

מפתיע או שלא, אבל הציוץ של הרוצח בבית הכנסת בפיטסבורג כי "היהודים הם בני השטן" מעיד כי בכל הנוגע לשנאת יהודים שום דבר לא השתנה כבר מאות שנים. התוכן אותו תוכן והאנטישמיות אותה אנטישמיות. הדבר היחיד שפשט ולבש צורה זו הטכנולוגיה שמעבירה את הרוע ממקום למקום בעולם. כמו למשל בסיפור הבא, שהתרחש בגרמניה של המאה ה-17 ומספר על הופעתם הראשונה של רופאים יהודים במרחב האירופי – הופעה שלוותה בטונים אנטישמיים צורמים ובאיש אחד יחיד ומיוחד.

יוסף שלמה דלמדיגו, המכונה "ישר" (יוסף שלמה רופא) נולד בשנת 1591 בכרתים למשפחת מלומדים מפורסמת. דלמדיגו – רופא, פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום מחונן שיצק מים מהגאון האיטלקי גלילאו גליליי – השתייך למועדון עילית של יהודים אינטלקטואלים שחיו ופעלו בראשית העת החדשה. קבוצה זו כללה בין השאר את החוקר רבי עזריה מן האדומים שפעל במנטובה, רבי יהודה אריה די מודינה מוונציה, ובהמשך את הפילוסופים אוריאל ד'קוסטה וברוך שפינוזה מאמסטרדם.

יוסף דלמדיגו 1591-1655 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

יוסף דלמדיגו 1591-1655 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

בעבודת הדוקטורט הנפלאה שלו "בעל השם והרופא" משרטט ד"ר נמרוד זינגר את תולדות חייו של יוסף דלמדיגו, שנחשב לאחד הרופאים היהודים הראשונים שזכו לקבל דיפלומה מאוניברסיטה אירופאית. בילדותו בכרתים כלל תפריט הלימודים של דלמדיגו מקצועות תורניים כמו משנה ותלמוד, אולם הנער הסקרן לא הסתפק בידע תורני, וביקש לספק את הצמא האינטלקטואלי שלו בחכמות החיצוניות. לצורך כך הרחיק בגיל 15 עד לצפון איטליה, שם החל ללמוד רפואה במוסד האקדמי שנחשב להרווארד של ראשית העת החדשה – אוניברסיטת פדובה.

כאן המקום לציין כי מבחינה פורמלית באותם זמנים מוסד האוניברסיטה היה סגור בפני יהודים. ועידת באזל (1431-1433) קבעה במפורש כי אוניברסיטאות ברחבי אירופה לא יקבלו סטודנטים יהודים. קביעה זו הצטרפה לצו שהוציא האפיפיור פיוס הרביעי אשר התנה קבלת סטודנטים לאוניברסיטה, רק במידה ויכריזו על אמונתם הקתולית.

דף מספר האילם מאת יוסף דלמדיגו, אמסטרדם 1629 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

דף מספר האילם מאת יוסף דלמדיגו, אמסטרדם 1629 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

למרות זאת, מספר אוניברסיטאות איטלקיות כן קיבלו אליהן סטודנטים יהודים, וזאת תחת מגבלות מסוימות. אלו כללו תשלום שכר לימוד גבוה יותר משאר הסטודנטים וכן, בהתאם למסורת ההשפלה הנוצרית, גם העברת סכום כסף שיועד לרכישת דברי מתיקה עבור חבריהם הנוצריים לספסל הלימודים בזמן קבלת התואר. אחד ממוסדות הלימוד האלה הייתה אוניברסיטת פדובה.

במחצית הראשונה של המאה ה-17 נחשבה אוניברסיטת פדובה למרכז החשוב ביותר ללימודי רפואה ומדעים באירופה. סטודנט שהתרוצץ במסדרונות האוניברסיטה באותם ימים יכול היה ללמוד אנטומיה מפי האנטומיסט אנדראס ווסליוס, שפרסם בשנת 1593 את החיבור פורץ הדרך "מבנה הגוף האנושי", לאחר מכן לדלג לשיעור שבו ימצא את עצמו יושב לצד וויליאם הרווי שגילה את מחזור הדם, ולסיום לקנח בשיעור מתמטיקה מפי לא אחר מאשר גלילאו גליליי.

כפי שמציין ד"ר נמרוד זינגר, "אוניברסיטת פדובה הציעה לתלמידיה במהלך שנות לימודיהם לא רק את אפשרות להתחנך על ברכיהם של גדולי הרופאים בתקופה, אלא גם קוריקולום נועז וחדשני, אשר כלל דגש על תחום האנטומיה, בוטניקה, ועל חשיבותה של התנסותם האישית של הסטודנטים בטיפול בחולים עוד במהלך לימודיהם".

"מעין גנים", מתוך "ספר האילם" מאת יוסף שלמה דלמדיגו. דפוס מנשה בן ישראל. אמסטרדם, הולנד, 1628 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

"מעין גנים", מתוך "ספר האילם" מאת יוסף שלמה דלמדיגו. דפוס מנשה בן ישראל. אמסטרדם, הולנד, 1628 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

על כל אלו הסתער דלמדיגו בעזוז ובתשוקה רבה, עד שסיים את לימודיו ב-1613 וחזר לעבוד כרופא בכרתים. פרשנויות מתקדמות שהעניק ליהדות גררו עמם מחלוקות עם חברי הקהילה ואחרי שלוש שנים עזב הרופא הצעיר את אי הולדתו והחל במסע נדודים ארוך. מכרתים הוא נדד למצרים, ומשם לקושטא, פולין וליטא. בשלב כלשהו הגיע דלמדיגו לאמסטרדם שם הוא הדפיס את ספרו הידוע "ספר האילם" בבית הדפוס העברי של מנשה בן ישראל. לאורך הספר, המורכב מתשובות לשאלות בענייני אסטרונומיה ומתמטיקה, מזכיר דלמדיגו לא אחת את מורו, גלילאו גליליי, אותו הוא מכנה בתואר הכבוד "רבי".

בשנת 1631 הגיע דלמדיגו לפרנקפורט, שם הוא נתקל באנטישמיות והתנגדות חריפה לרופאים יהודים. "בכל מקום שישו בונה את כנסייתו, בסמוך בונה בן השטן היהודי את בית התפילה שלו" כתב בן העיר, התיאולוג לודוויג פון הורניק, בדיוק באותה שנה בה הגיע דלמדיגו לעיר והמשיך, "כך במקצוע הנאצל של הרפואה, שבו הנוראים שבמתחזים הם אוהבי הזהב ושונאי הנוצרים – היהודים". החרה החזיק אחריו התיאולוג יוהאן יעקב שודט, שבספרו "מוזריות היהודים" מעלה את התהיה הקיומית הבאה: האם חולה נוצרי רשאי לפנות במצב חירום לטיפול אצל רופא יהודי? שודט קובע כי מותר לפנות לרופא יהודי במצב חירום, רק אם התקיימו התנאים הבאים: הרופא היהודי בקיא במלאכתו, מחזיק אישור מהרשויות, מרשמיו מקובלים בבתי מרקחת נוצריים וידוע כי הוא איננו שונא נוצרים באופן מיוחד.

קברו של יוסף דלמדיגו בבית הקברות בפראג (צילום:Talmidavi, Creative Commons, WikiMedia )

קברו של יוסף דלמדיגו בבית הקברות בפראג (צילום:Talmidavi, Creative Commons, WikiMedia )

לאלו שמצאו פתח של תקווה בדבריו של שודט נכונה אכזבה. "למצוא רופא כזה זו משימה בלתי אפשרית" הוא ממשיך, הואיל והרופאים היהודים הינם "חסרי השכלה, חסרי ידע בלטינית ולא קראו מימיהם את חיבוריהם של גלנוס והיפוקרטס". מה אתה שח, מר שודט.

יוסף דלמדיגו נחר בבוז לשמע הרעל האנטישמי של שודט וחבריו והמשיך בשלו. עד מהרה הפך לאחד הרופאים היהודים הראשונים בעיר שהוסמך לרפואה באוניברסיטה. הוא מונה לרופא הקהילה היהודית, אבל הקפיד לטפל גם בלא יהודים, בניהם בני אצולה רבים. חוקרים סבורים כי הופעתו של דלמדיגו בפרנקפורט מייצגת לא רק שינוי משמעותי ביחס אל רופאים יהודים בעיר, אלא גם מסמלת את פתיחתה של תקופה חדשה "בהיסטוריה הרפואית" של יהדות אירופה.

במהלך חייו חיבר יוסף דלמדיגו 25 ספרים בשלל נושאים מגוונים: רפואה, אסטרונומיה ומתמטיקה ועד מאמרים על מוסיקה. את סוף ימיו עשה בפראג, שם הוא נפטר ב-1655. על מצבתו אין כל אזכור לתפקידו ההיסטורי בתולדות הרפואה המודרנית.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן