שפות האתר
שפות נוספות
בלוג

דיימון ראניון מאודסה: סופר הביבים היהודי של רוסיה – ואני

המחזה חזר על עצמו כל סוף שבוע. בעודנו חוזרים מארוחת שבת אצל אחותי בשכונת אחוזה בחיפה, סבי עליו השלום היה נעצר ליד סמטת רחוב קטנה וקד קידה ארוכה לפני שלט הרחוב. הטקס המוזר נמשך שניות ארוכות, בסיומו סבא היה ממשיך ללכת כאילו כלום לא קרה.

כשהגעתי לכיתה א', כשצורות האותיות החלו לקבל משמעות עבורי, קראתי בפעם הראשונה את המילים על אותו שלט רחוב: "איסאק באבל, סופר יהודי–רוסי". זמן לא ארוך אחר כך הגיש לי סבא את קובץ "סיפורי  אודסה" של באבל וציווה עלי: תקרא! סבא, יהודי קשיש ושובב לא קטן, סבר כי סיפורי הפשע של הסופר הנערץ עליו ילמדו אותי דבר או שניים על החיים. בסתר ליבו קיווה כי כמוהו, גם אני אתאהב.

אודסה, 1910 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ייבגני ירושביץ, ישראל)

אודסה, 1910 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ייבגני ירושביץ, ישראל)

כפי שדיימון ראניון תיאר את החצר האחורית של ניו-יורק, והנרי מילר האיר את הצד החשוך של עיר האורות פריז, כך איסאק באבל היה משורר הביבים של אודסה. לא היה סופר שחשף בכזו עסיסיות, אהבה וכישרון כתיבה (אלוהים, כמה כישרון) את קסמה המסתורי של עיר המהגרים היהודית על גדות הים השחור.

יהודי אודסה אהבו מאוד את עירם. הם כינו אותה "אודסה מאמא" (אימא אודסה) והיא מצדה החזירה להם אהבה ללא תנאי. בתי מרזח, חוף ים שוקק חיים, מוסדות חינוך מתקדמים, מרכז לתרבות עברית מודרנית, רשת של עיתונות יהודית בעברית. בסוף המאה ה-19 אודסה הייתה המקום הנכון להיות בו. עיר יהודית חילונית שקיומה הצית את דמיונם של חסידים שאמרו עליה כי "אש הגיהנום בוערת סביבה מהלך ארבעים על ארבעים מילים".

והם נהרו אליה בהמוניהם. בשנת 1854 התגוררו באודסה 54,000 יהודים וכעבור פחות מ-30 שנה המספר קפץ ל-124,000 שהיוו כשליש מתושבי העיר. רוב היהודים היו מהגרים, כמו אחד העם וביאליק, שנמלטו אל החופש מבית הסוהר של השטעטל. אודסה הייתה עבורם אי של שפיות, דגם עתידני של עיר עברית חילונית. לא פלא שמאיר דיזינגוף, שגם הוא התגורר באודסה, ביקש להעתיק את המודל שלה לעיר עברית צעירה בשם תל אביב.

איסאק באבל, 1930 לערך

איסאק באבל, 1930 לערך

כבן העיר, באבל התעניין פחות באידיאולוגיות. מחויבותו היחידה הייתה תיאור "אודסה ד'מטה" ולצורך כך הוא צלל למערכת הביוב של עיר הולדתו והוציא משם פנינים ויהלומים. באבל הציג בספריו דמויות שאף אחד לא העז לחשוף לפניו. גיבוריו היו מבריחים וגנבים, זונות, סרסורים וגנגסטרים – כולם יהודים שאכלסו את בתי המרזח, בתי הבושת ובתי הכנסת של אודסה. במחזה של שלום עליכם כששפרינצע, בתו של טוביה החולב, חווה אהבה נכזבת, היא מטביעה את עצמה בנהר. כשבאסקה, גיבורת סיפור דומה של באבל נדחית בידי גבר אהוב וחושבת לשלוח יד בנפשה, בעל בית הבושת המקומי מציע לה כשידוך גנגסטר יהודי בשם בניה קריק, שעל הדרך גם יחסל את האהוב הדוחה ואת משפחתו. אם תרצו זו הבשורה הבאבלית על רגל אחת. לא עוד דמויות יהודיות טרגיות ומיוסרות, אלא כאלו שיודעות גם לנקום כשצריך.

אבל באבל לא הסתפק בתיאור עיר הולדתו. באביב 1920 הוא הצטרף ככתב צבאי לארמיית הקוזאקים בשורות הצבא האדום בזמן המלחמה עם פולין. במהלך הקרבות שהה במחיצתם של קוזאקים אנאלפביתים וצמאי דם. רק תארו לעצמכם, אינטלקטואל יהודי ממושקף לצדם של חמומי מוח, שדוהרים על סוסי פרא ללא אוכף ויורים ללא היסוס בכל הנקרה בדרכם. כדי להתקבל לארמיה הקוזאקית נאלץ באבל לשחוט אווז במו ידיו ולדרוך עליו עד שהאומלל פרפר למוות. "אלוהים תן לי הכוח להרוג אדם אחר", הייתה בקשתו לפני כל יציאה לקרב.

עטיפת הוצאה אמריקאית של "חיל הפרשים" מאת איסאק באבל, בעריכת בתו, נטליה

עטיפת הוצאה אמריקאית של "חיל הפרשים" מאת איסאק באבל, בעריכת בתו, נטליה

באבל תיעד את זוועות המלחמה לצד גילויי הגבורה של הלוחמים הקוזאקים. את יומן המלחמה עיבד לספר "חיל הפרשים" – אוסף סיפורים קצרים המתאר את האבסורד שבמלחמה. הספר העניק לבאבל תהילה, כתרים נקשרו לראשו וענקים כמו הסופר מקסים גורקי פרסו עליו את חסותם. באבל הוכרז כסופר המתוחכם ביותר של רוסיה במאה ה-20.

אבל היה אדם אחד שתיאוריו של באבל לא מצאו חן בעיניו. לרוע מזלו היה זה המרשל סמיון בודיוני, מפקד ארמיית הקוזאקים, שלא התחבר, בלשון המעטה, לסאטירה האנטי-מלחמתית של הסופר היהודי. "הכתיבה שלו מדברת בקולה של אישה זקנה ואחוזת אימה", כתב בודיוני בעיתון המפלגה הקומוניסטית, "כשהוא רואה חייל רעב, הוא אחוז פלצות". מאותו רגע באבל חי על זמן שאול. הוא ידע היטב שאם המכונה הסובייטית סימנה אותך, זה רק עניין של זמן עד שתמצא את עצמך בדרך לגולאג מבודד ומרוחק, במקרה הטוב. זה לקח אמנם כמה שנים, אבל במאי 1939 אנשי המשטרה החשאית נקשו על דלת דירתו במוסקבה, הוא נעצר והוצא להורג ב-27 בינואר, 1940. השבוע לפני 79 שנה.

באבל לאחר מעצרו ע"י הנ.ק.ו.ד של סטאלין, 1939

באבל לאחר מעצרו ע"י הנ.ק.ו.ד של סטאלין, 1939

בשנת 1963 יצא לאור בישראל לראשונה קובץ "סיפורי אודסה" של באבל בתרגומו לעברית של אברהם שלונסקי. סבא, שמשפחתו הגיע מאודסה, ראה את הספר בחנות ספרים ברחוב החלוץ בחיפה וקנה את העותק האחרון שנותר. כעבור שנה, ב-14 ביוני 1964, התקיימה ישיבה של עיריית חיפה בניהולו של אבא חושי, בסיומה התקבלה החלטה: "סמטת רחוב מס' 759 בשכונת אחוזה תיקרא ע"ש הסופר היהודי רוסי יצחק באבל".

הסופר שלא היה שני לו בתיאור סמטאות החיים זכה לסמטה בעיר הולדתי. השנים חלפו וסבא הלך לבית עולמו. אחותי עדיין גרה ליד "סמטת באבל" ובכל פעם שאני מבקר אותה וחולף שם, אני מקפיד לקוד קידה עמוקה לפני שלט הרחוב. לכבודו של הסופר האהוב על סבא שלי. ועלי.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן