בלוג

הגנגסטר היהודי בארץ הזהב – סיפורו של מאיר לנסקי

סיפורו של הנער היהודי מאיר לנסקי, שהיגר מעיירה בפולין ל״לואר איסט סייד״ של ניו יורק, הקים את סינדיקט הפשע הלאומי, שבר לנאצים את העצמות והעביר כספים ונשק ליהודים בפלשתינה

מליוני יהודים ברחו בראשית המאה ה-20 מהפוגרומים המשתוללים במזרח אירופה, וחצו את הים כדי למצוא עתיד טוב יותר בארה״ב -״די גאלדענע מדינה" (ארץ הזהב). בין המהגרים היו גם בני משפחת סוחובליאנסקי, שהחלו את מסעם המתיש החל בעיירה גרודנו (היום בשטח פולין), דרך האוקיינוס האטלנטי, עד לחופי אליס איילנד. שם, בשער הכניסה לעולם החדש, הם גם קיבלו שם חדש – לנסקי.

כעבור ארבע שנים, ביולי שנת 1915, יום קיץ לוהט בשכונת הפועלים הענייה לואר איסט סייד בניו יורק חגגו בני משפחת לנסקי בר-מצווה לבן הצעיר, מאיר, שעלה לתורה באחד מבתי הכנסת הרבים במקום שהיה אז השטעטעל היהודי הגדול בעולם.

בין עשרות הפרצופים המיוסרים מהחום הכבד בלט פרצוף אחד, שמח וטוב לב, ועל פניו חיוך מאוזן לאוזן. היה זה מקס לנסקי, חייט עני ואביו של מאיר, שמיד עם סיום הקריאה ניגש לדוכן ודקלם את הטקסט שכל אב יהודי אומר מזה דורי דורות ביום בר-המצווה של בנו: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". הברכה, שתכליתה להסיר מהאב את האחריות למעשי בנו, שחררה מהאב אנחת רווחה עמוקה. חלפו חמש שנים וכולם הבינו מדוע.

השנה היא 1920. שיכורה ממעמדה כאימפריה בהתהוות לאחר הניצחון הגדול במלחמת העולם הראשונה, ביקשה ארה״ב לכונן סדר חברתי חדש בארצה. החידוש היה בכך שהמדינה אינה אמונה רק על רווחת האזרחים, אלא גם אחראית לריסון ההרס העצמי שלהם. בהתאם למדיניות זו, ב-16 בינואר של אותה שנה נכנס לתוקפו "חוק היובש" שאסר על מכירת אלכוהול ברוב מדינות ארצות הברית. בן לילה הפכה אמריקה, אומה של מהגרים אירים, אנגלים וסקסונים, חובבי אלכוהול, לאומה בקריז של צמא בלתי נשלט.

כ-200,000 ברים מחתרתיים נפתחו ברחבי המדינה, רשתות הברחה התארגנו לתדלק אותם, וניו יורק על שני מיליון יהודיה, הפכה לבית המקדש של הפשע המאורגן היהודי. 

Photo: http://blog.beeriety.com

Photo: http://blog.beeriety.com

 

מועצת הגנגסטרים הלאומית

הם היו שבעה, בני אותו הגיל, עם אותן האמביציות, והם ניצלו את ההזדמנות של תקופת היובש כדי לעשות את הכסף הגדול: לואיס "לפקה" בוכהלטר, בנג'מין "באגסי" סיגל, ארתור "דאץ" שולץ פלגנהיימר, צ'רלי "המלך" סולומון, מקס "בו­בו" הוף, אבנר "לונגי" צווילמן וכמובן המנהיג הבלתי מעורער – מאיר "איש קטן" לנסקי. הנער נמוך הקומה מהלואר איסט סייד גדל להיות גאון פשע פיננסי ולמעשה האיש שיחד עם ידידו האיטלקי "לאקי" לוצ'יאנו יצר את "סינדיקט הפשע הלאומי", מועצה לאומית של גנגסטרים, בה התקבלו החלטות אסטרטגיות, יושבו סכסוכים בין משפחות פשע ושורטטו אזורי שליטה.

לנסקי היה המוח של הסינדיקט. סוכן FBI שעסק במאפיה אמר עליו שהוא בקלות היה יכול להיות יו"ר מועצת המנהלים של ג'נרלס מוטורס, אם היה בוחר בעסקים לגיטימיים. אבל לנסקי נמשך לרומנטיקה של הפשע ועם הזמן דבק בו הכינוי "רואה החשבון של המאפיה" בזכות כישרונו יוצא הדופן לעשות את הדבר החשוב ביותר בתחום – להרוויח כסף.  אולם כישרונו של לנסקי לא הצטמצם רק למתמטיקה אלא נגע גם באתיקה, כשניסח את ארבעת הדיברות של הסינדיקט:

  • השוחד עדיף על הכדור.
  • האלמוניות עדיפה על אור הזרקורים.
  • מילה זו מילה.
  • המוח עדיף על הכוח.

הבחירה באלימות כאופציה אחרונה היתה על הנייר. בפועל הקימו ראשי הסינדיקט זרוע מבצעית. יחידה זו הורכבה מחבורה של בריונים יהודים ואיטלקים, ובראשם אלברט "הכובען המטורף" אנסטסיה, וסם "האדום" לוויין, יהודי אדוק שהקפיד לא לרצוח בשבת, אך כפיצוי פיתח שיטת רצח ייחודית באמצעות דוקרן קרח ברקה. הקבוצה נהגה להיפגש בחלק האחורי של חנות ממתקים בשכונת ברונסוויל, ברוקלין, שהייתה פתוחה 24 שעות ביממה, ולדון בבייסבול ובתכנון רציחות. בעשר שנות קיומה ביצעה החבורה כ-700 מעשי רצח, זכתה לכינוי האלמותי "רצח בע"מ" (Murder Inc) בידי העיתונאים שסיקרו אותה, ונכנסה לפנתיאון הפשע בארצות הברית כחבורת המחסלים הקטלנית ביותר בתולדות המאפיה.

יהודים נוספים בסינדיקט היו אבנר זווילמן, מי שכונה "אל קפונה של ניו ג'רזי" ובנג'מין "באגסי" סיגל. סיגל ולנסקי היו שני הפושעים היהודים הבולטים ביותר במאה ה­20. כשהקימו את הכנופיה שלהם היה לנסקי בן 19 וסיגל בן 15. לנסקי תרם את המוח, סיגל את השרירים. יפה, אכזר וחמום היה סיגל: "בעבור שני דולרים היה מסוגל לשבור יד ובעבור 50 דולר להרוג" סיפר אחד מבלשי משטרת ניו-יורק. את המוטו של חייו סיכם במשפט: "חיה מהר, מות צעיר ושתהיה גופתך יפה". לזכותו של סיגל יאמר שהוא נאה דרש ונאה קיים. הוא הקים את עיר ההימורים לאס וגאס.  כשהוא רק בן 40, צעיר ונאה, חוסל סיגל בידי רוצחים שכירים.

Bugsy Siegel and his attorney. Photo: www.history.com

באגסי סיגל ועורך דין. Photo: www.history.com

 

 

האמא היהודייה והבן הגנגסטר

פרופסור רוברט רוקאווי מאוניברסיטת תל אביב התמחה בתולדות הגנגסטרים היהודים ואף הוציא ספר בשם "But He was Good to his Mother" ("אבל הוא היה טוב לאימא שלו") על עולם הפשע היהודי בארצות הברית. את שם הספר קיבל במקרה מאמו כשיום אחד סיפר לה רוקאווי, שגדל כנער בשיקגו, שאחד מבניו של הרוכל השכונתי הוא רוצח, והיא השיבה: "כן, אבל הוא טוב לאימא שלו". ואכן, הקשוחים שבגנגסטרים, מתברר, חיפשו תמיד את אימא.

בפגישתם הראשונה ביקש לואיס בוכהלטר מלאקי לוצ'יאנו לקרוא לו "לפקל'ה", כפי שקראה לו אמו. האיטלקי נשבה מיד: "איך אפשר לא לאהוב מישהו שחושב על אימא שלו?"

הקשר בין דמות האימא היהודייה לבנה הגנגסטר לא מוזכר רק לשם האנקדוטה. היה כאן דבר עמוק יותר. הגנגסטרים היהודים באמריקה התפתחו בעיקר בשל העובדה שדור המהגרים הראשון חי בעוני רב. היהודים נכנסו לעסק כדי לעשות כסף ולשלוח את הילדים לאוניברסיטה. הפשע היה אמצעי להשתלב בחלום האמריקאי – לזכות לראות את הבת מסיימת לימודי רפואה ואת הבן הופך למדען ומקבל פרס נובל. בניגוד למשפחות הפשע האיטלקיות לדוגמה, בפשע המאורגן היהודי לא היו ״משפחת לנסקי״ או ״משפחת סיגל״. העבריינים והרוצחים היהודים הפרידו בין העבודה למשפחה.

Meyer Lansky, 1949. Photo: http://www.denofgeek.com

מאיר לנסקי, 1949. Photo: http://www.denofgeek.com

לנסקי מלמד את הנאצים לקח

בשנות השלושים של המאה ה-20 האידיאולוגיה הנאצית ששטפה את אירופה, חצתה את האוקיינוס והגיעה לארצו של הדוד סם. במטרה לקדם עמדה אמריקאית אוהדת כלפי גרמניה הנאצית, הקים היטלר בארה"ב את "הארגון הגרמני- אמריקאי" בראשות פריץ קון, גזען אמריקאי ממוצא גרמני, שהפיץ תעמולה נאצית וארגן בניו-יורק עצרות תמיכה המוניות, בהן הונפו צלבי קרס ותמונות של הצורר.

בעקבות האווירה האנטי-יהודית פנה השופט היהודי נתן פרלמן מראשי הקהילה היהודית בניו יורק, ללנסקי. פרלמן האמין שהיהודים צריכים להפגין תגובה מיליטנטית יותר לנוכח עצרות התמיכה בנאצים. לנסקי, ששמע על מצוקתם ההולכת וגוברת של "אחיו היהודים באירופה" כפי שכינה אותם, מיהר להיענות לבקשה. פרלמן הטיל רק וטו אחד: בלי הרוגים.

לנסקי הנהן בהקשבה, יצא מהחדר ומיד יצר קשר עם בחורי "סינדיקט רצח בע"מ". "זה היה כמו אחרי מכת בכורות", תיאר ג'אד טלר, כתב עיתון יידיש בניו יורק, את נתיב ההרס שזרעו אנשיו של לנסקי בעצרת נאצית ביורקוויל, ניו יורק. "רצינו ללמד אותם לקח" הוסיף לנסקי כעבור שנים "שלא יחשבו שיהודים יישבו תמיד בחיבוק ידיים ויבלעו עלבונות". ואכן הבחורים היו יעילים. ידיים נשברו, רגליים רוסקו, צלעות נמחצו, גולגולת פוצפצו, אולם בהתאם לבקשתו של פרלמן – איש לא נהרג.

סינדיקט הפשע והמפעל הציוני

בשנת 1946 התעוררו יהודי ארצות הברית לזוועה. שישה מיליון יהודים נהרגו באירופה, ולנסקי יחד עם חבריו היהודים בסינדיקט הפשע, חשו צורך לעזור לאחים היהודים בפלשתינה. המטרה הייתה לסייע בהקמת מדינת היהודים. כלומר, לרכוש אניות, לעזור באיסוף שארית הפליטה מאירופה, להביא אותם לארץ, להעביר כספים, לחמש את הצבא. ובמילים אחרות – כסף. המון כסף. לנסקי התגייס למשימה בכל מאודו ופקד על כל הדרגים לתרום את חלקם.

באתה עת נשלח נציגו של בן גוריון, ראובן דפני, להפגש בלאס וגאס עם נציגו של לנסקי, באגסי. "אתה מתכוון לומר לי שהיהודים ממש נלחמים?" שאל סיגל. "כן" השיב דפני. סיגל רכן קדימה לעברו של דפני עד שהם כמעט נגעו אף באף: "אתה מתכוון, נלחמים כדי להרוג?", "כן". "אם כך, אני אתך" אמר באגסי, וכבר למחרת הגיעה למלון של דפני מזוודה ובה עשרות אלפי דולרים.

גם האמברגו שהטיל נשיא ארה"ב טרומן על כל משלוחי הנשק למזרח התיכון אחרי מלחמת העולם לא מנע מהסינדיקט לסייע למפעל הציוני. אז מה עשו לנסקי ועמיתיו כדי שהתחמושת והכסף הרב שנאספו בארצות הברית לא ירדו לטמיון? הם פנו לראש הסוורים בנמל ניו-יורק, אלברט אנסטסיה, שהיה אחד מחמשת האיטלקים בסינדיקט וחבר של לנסקי. אנסטסיה דאג להעמיס את הדברים בחשאי על אניות שנסעו לפלשתינה, ובמקביל הטביע אניות אחרות שהיו חשודות שהן עלולות להעביר נשק לערבים.

Albert Anastasia

אלברט אנסטסיה שסייע להברחת נשק לפלשתינה

    

ובא לציון מאפיונר

עם הקמת המדינה כבה, כנראה, הניצוץ היהודי של הגנגסטרים. כשלנסקי הגיע לישראל בשנות ה-70 הוא נפגש עם שר האוצר פנחס ספיר ושאל אותו כמה אחוזים תגבה המדינה אם יקים פה עסק. ספיר ענה ש-­50 אחוז. "ואתם עוד מעיזים לדבר על המאפיה האמריקאית?" הטיח לנסקי בספיר: "אתם המאפיה האמתית!". אקורד הסיום של לנסקי וישראל היה צורם במיוחד. במהלך שנות ה-70, לאחר שפרש לפנסיה בשיבה טובה לביתו במיאמי, נזכרו השלטונות האמריקאים להגיש נגדו כתב אישום על עברות מס חמורות. לנסקי ביקש לעלות לישראל על פי חוק השבות ובכך להימנע מהמשפט. השלטונות הישראלים חשבו אחרת ולמרות הסיוע הרב שהעניק בזמנו להקמת המדינה, בקשתו נדחתה בידי שר הפנים יוסף בורג.

לנסקי שב לארה"ב, נלחם בבית המשפט האמריקאי ולבסוף זכה במשפט. בשנת 1979 ביקש שוב לבקר בישראל כדי לעלות לקברם של אביו ואמו בהר הזיתים, אולם בקשתו נדחתה מהסיבה שהוא "מהווה סכנה לשלום הציבור". לפני מותו בשנת 1983 ביקש לנסקי סליחה מאביו החייט על שבחר בקריירה של איש מאפיה במקום ללכת בדרך הישר: "למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות, מאשר בדרכים לא חוקיות". לנסקי ניפק את התובנה האחרונה בחייו וכעבור מספר ימים הלך לעולמו.

 

גנגסטרים יהודים בתרבות הפופולרית

הקהילה היהודית בארה״ב הקפידה להדחיק את סיפורם של הגנגסטרים היהודים האמריקאים. בתרבות האמריקאית הפופולרית, לעומת זאת, דווקא הקדישו להם מקום נרחב – בסרטי קולנוע בסדרות טלוויזיה ובספרות. הסופר האמריקאי המפורסם דמיון רניון, שקנה את תהילתו בזכות סיפוריו הקצרים על העולם התחתון בניו יורק, יצר דמויות רבות של מאפיונרים יהודים, שהמפורסם שבהם הוא איש ההימורים הבלתי חוקיים "נתן דטרויט" שנגזר ממידותיו של המאפיונר יהודי בשם נתן רוטשטיין. דמותו של לנסקי הופיעה בסרטים רבים שהבולט מכולם הוא סרט הקולנוע "הסנדק 2" שם גילם אותו המאפיונר היהודי היימן רות. גנגסטרים יהודים נוספים שכיכבו בתרבות הפופולרית הם באגסי סיגל אותו גילם וורן ביטי בסרט הקולנוע "באגסי" המבוסס על חייו של סיגל, והרמן "הש" רבקין מהסדרה עטורת הפרסים "הסופרנוס" שדמותו היא האב טיפוס הקלאסי של הגנגסטר היהודי-האמריקאי.

            

 

בית התפוצות