בלוג

היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת

היראו אונודה היה קצין מודיעין בכיר בצבא היפני שנשלח בזמן מלחמת העולם השנייה לאי לובאנג בפיליפינים. לפני צאתו, השביעו אותו מפקדיו לעשות הכל כדי לסכל פלישת אויב לאי. במידה וייכשל, איימו עליו, עדיף שלא יחזור ליפן. היראו אונודה לא התכוון להפר פקודה, ולכן לאחר שכוח אמריקאי פלש לאי ב-28 בפברואר 1945 והכניע את היפנים, הוא לקח את הרגליים וברח ליערות. וכך חי היראו אונודה ביערות הפיליפינים – מצויד בחרב, ניזון מגבעולים ואורז גנוב ונכון בכל רגע להשיב מנה אחת אפיים לאויבים היאנקים.

בפברואר 1974, כשלושים שנה לאחר שנשלח למשימה, פגש אונודה צעיר יפני בשם נוריו סוזוקי, שסיפר לו את האמת. המלחמה תמה, הנאצים הובסו, ובארץ מולדתו כבר הספיקו להמציא את מכשיר הוידאו הראשון בעולם. היראו העקשן סרב להזדכות על האשליה שהעניקה משמעות לחייו, ורק אחרי שסוזוקי שלח מיפן פקודה חדשה המאפשרת לו לצאת ממחבואו, שב החייל הצייתן למולדתו, שם התקבל כגיבור לאומי.

הסיפור של הקצין היפני המסור עד טירוף נשמע לכם חריג? אז תחליפו את החיילים האמריקאים בבישופים וכמרים, את מלחמת העולם השנייה במוראות האינקוויזיציה ואת האי לובאנג הפיליפיני בכפר בלמונטה הפורטוגלי, ותקבלו את סיפורה של קהילה יהודית יחידה במינה שנסיבות טרגיות כפו עליה לחיות בתודעה כוזבת במשך מאות שנים.

רפאל מוראו מנדש מראה לחברי המשלחת הישראלית את מצות הפסח. בלמונטה, פורטוגל, 1983 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הרב מנחם הכהן, תל אביב)

רפאל מוראו מנדש מראה לחברי המשלחת הישראלית את מצות הפסח. בלמונטה, פורטוגל, 1983 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הרב מנחם הכהן, תל אביב)

בשנת 1496, ארבע שנים אחרי גירוש ספרד, ביקש מלך פורטוגל, מנואל הראשון, לשאת לאישה את בתם של המלכים הקתוליים הספרדים, פרננדו ואיזבלה. יש הורים שמצפים מהחתן המיועד של בתם לפרנס את יקירת ליבם, להיות בעל נאמן ואב מסור. בעיני פרננדו ואיזבלה היו אלו זוטות. התנאי היחיד שהם הציבו למנואל הראשון תמורת בתם היה שיגרש את כל היהודים מפורטוגל. ככה זה. כל משפחה וההעדפות שלה.

צו הגירוש ליהודי פורטוגל נקבע ל-5 בדצמבר 1496. כעבור מספר חודשים, הבחין מנואל הראשון כי התל"ג הפורטוגלי צונח עקב היעלמות היהודים, נלחץ ושינה את הצו: מעתה יהודי פורטוגל לא יגורשו, אלא יתנצרו בכפייה. וכך במהלך אפריל 1496 הובאו יהודים למרכזי הערים, בתואנה שספינות מחכות להם בנמלים כדי להוציא אותם מן הארץ. אך שם, בכיכרות הערים, התבררו ממדי ההונאה. יהודי פורטוגל אולצו לעבור טקס הטבלה כפוי. המחזות היו קורעי לב. אלו שלא הגיעו להטבלה בהסכמה, הובאו בכוח, ומי שהמשיכו לסרב זומנו אחר כבוד לטקס האוטו דה פה, שם נשרפו על המוקד.

הכפר בלמונטה נמצא סמוך לגבול בין פורטוגל לספרד ובו כ-3,000 תושבים. בתי הכפר בנויים מאבן ומחוברים בניהם במבוך של סמטאות צרות המתנקזות לכיכרות מצוירות. בשנת 1496 חיו בכפר 200 יהודים, שגם הם, בדומה לשאר יהודי פורטוגל אולצו להתנצר.

יהודי בלמונטה לא התכוונו להפר את הברית הקדושה בין אלוהים לעם ישראל, אבל גם למות לא ממש התחשק להם. ולכן כמו רבים מיהודי פורטוגל הם בחרו באופציה הקשה: "היה יהודי בביתך וקתולי בצאתך". סיפורם של רבים מיהודי ספרד ופורטוגל שחיו חיים כפולים מוכר ונפוץ – ביום חגגו את הכריסמס, הטבילו את הילדים והלכו לשמוע מיסה בכנסייה, ובלילה חבשו כיפות, עטו שביס ותוך כדי סיכון חייהם הדליקו נרות, אפו חלות וצמו בתעניות.

אישה מקהילת האנוסים מדליקה נרות שבת בביתה, בלמונטה, פורטוגל, שנות ה-1970 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות פאולו אמילקר, פורטוגל)

אישה מקהילת האנוסים מדליקה נרות שבת בביתה, בלמונטה, פורטוגל, שנות ה-1970 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות פאולו אמילקר, פורטוגל)

מה שמייחד את קהילת יהודי בלמונטה משאר אנוסי ספרד ופורטוגל היא העובדה שיהודי הכפר המבודד היו משוכנעים בכל ליבם שהם היהודים האחרונים שנותרו. ממש כך. במשך מעל 400 שנה חיו יהודי בלמונטה בהכרה פנימית ברורה ונחרצת שבעולם החיצוני עדיין משתוללת האינקוויזיציה ובדמיונם חוסל העם היהודי כולו.

מלחיץ? תלוי את מי שואלים. בעיניים אנטישמיות הידיעה כי נותרו 200 יהודים בכל העולם היא סיבה למסיבה. בעיני יהודי בלמונטה, לעומת זאת, זו הייתה אחריות כבדה מאוד, אך גם גאווה גדולה. עדות לכך אפשר למצוא בשלט הכניסה לבית הכנסת החדש של הקהילה: "כאן בכפר בלמונטה לא כבה הנר לעולם", נכתב שם, "כאן, בבתי הכפר, קיימו בסתר את מצוות היהדות, במשך חמש מאות שנה…כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד… כאן הנשמה היהודית נשארה לעולם".

יהודי בלמונטה נקטו בשיטות מתוחכמות כדי לשמור על יהדותם. הם אפו מצות במרתף הבית, התפללו ביום הכיפורים במסווה של משחק קלפים, הדליקו נרות שבת בחזות של "נר האדון" לכבוד ישוע ובנו סוכות בתוך הבית. על ברית מילה הם ויתרו שכן היא הייתה ראייה מפלילה, ובמקום מזוזות על המשקופים, הם נשאו בכיסים מזוזות קטנות מעץ.

בית הכנסת "בית אליהו", של צאצאי האנוסים ששבו ליהודת, בלמונטה, פורטוגל, אוגוסט 2015 (צילום: גיורא אדרת. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בית הכנסת "בית אליהו", של צאצאי האנוסים ששבו ליהדות, בלמונטה, פורטוגל, אוגוסט 2015 (צילום: גיורא אדרת. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בדומה לסיפורו של הקצין היפני, גם האשליה של יהודי בלמונטה נופצה יום אחד בהיר בשנת 1917 – 420 שנים אחרי צו האינקוויזיציה המקומי. הגילוי המטלטל התרחש כאשר יהודי פולני בשם שמואל שוורץ הגיע לבלמונטה במסגרת עבודתו כמהנדס מכרות. לפי עדותו, כאשר הגיע למקום הופתעו אנוסי בלמונטה לראות אדם שהכריז על עצמו כיהודי, מבלי להסתיר את אמונתו. יהודי הקהילה שהיו כל כך לכודים בתוך הסיפור שסיפרו לעצמם במשך מאות שנים, העמידו את שוורץ במבחן. אחת הקשישות, ממנהיגות הקהילה בכפר, טענה בפניו: "מאחר שאתה מתיימר לדעת תפילות יהודיות שונות משלנו, אמור נא לנו לפחות אחת מתוך תפילות אלה שאתה מכיר, באותה שפה עברית שאתה טוען כי היא שפת היהודים". שוורץ השיב בחיוב ובחר להשמיע את "שמע ישראל" בפני קהל שומעיו. באומרו את שם השם בעברית פסקה לכל בני הכפר בוודאות ובהתרגשות: "הוא יהודי! הוא יודע את שם השם".

השנים חלפו וכפי שקרה בקהילות יהודיות רבות ברחבי בעולם, גם קהילת יהודי בלמונטה הלכה ונעלמה. כיום חיים בבלמונטה פחות מעשר משפחות יהודיות. אלו מקוות בסתר ליבם שצאצאיהם ימשיכו לדבוק ביהדותם, בחופשיות ובגאווה גם בפומבי.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן