בלוג

הלו, טוני: המחנכת המיתולוגית שהביאה לארץ תיכון חדש

מאת: עדי אקוניס

הרבה לפני ששיטות חינוך אלטרנטיביות לזרם המרכזי, כמו האנתרופוסופית למשל, או בתי ספר לאומניות וטבע הפכו למבוקשים, היה בית ספר אחד שהנחיל שיטת חינוך מהפכנית ושונה שהצמיח שורה של בכירות ובכירים, מכל התחומים, שחבים את הצלחתם לאישה אחת, טוני הלה שמה. מוצ'ילרית הרפתקנית, פמיניסטית, לוחמת צדק, אוהבת אדם, שירה ואומנות ואשת חינוך קפדנית. קוים לדמותה של טוני הלה, המנהלת האגדית של תיכון חדש בתל אביב.

תיכון חדש תל אביב, שמאז 1995 נקרא על שם יצחק רבין, טומן בחובו היסטוריה מפוארת ושורה של אישיים מכובדים שלמדו בו מאז הקמתו בשנת 1937, ביניהם נשיאת בית המשפט העליון דורית בינייש, זוכת פרס נובל עדה יונת, הסופר אייל מגד, המנצח דניאל ברנבוים, נשיא המרכז הבינתחומי פרופ' אוריאל רייכמן והסופר יורם קניוק, שהלה ובן זוגה פרשו עליו את חסותם והרעיפו עליו ידע באמנות ובפילוסופיה. זו רק רשימה חלקית, כמובן. אבל לא מדובר בעוד תיכון יוקרתי בעיר אלא במוסד שחולל מהפיכה בתפיסה החינוכית והטמיע בקרב תלמידיו ערכים הומניסטיים ופלורליסטים בתקופה שמרנית.

את המהפכה הזאת הובילה טוני הלה (Halle) המייסדת והמנהלת האגדית של בית הספר בין השנים 1937-1964. נאורה וליברלית, אישה משוחררת שחיה את חיה האישיים מבלי להתחשב בנורמות המקובלות. ולמרות ששמה אינו מוכר די בציבור הרחב ואף רבים מאנשי החינוך לא נחשפו לגדולתה, דורות של תלמידים חבים לה את הצלחתם בחיים.

מימשה את כל הקלישאות של רווקות תל אביביות במאה ה-21, רק שהיא נולדה במאה ה-19. טוני הלה בשנותיה האחרונות (צילום: ויקיפדיה)

טוני הלה נולדה בשנת 1890 בפרוסיה המזרחית למשפחה יהודית משכילה. אביה קספר הלה, היה שופט שכאשר נתקל בתקרת זכוכית שמנעה ממנו להתקדם בסולם התפקידים, נאמר לו מפורשות שהתנאי להתקדמותו הוא לוותר על יהדותו ולהתנצר. למרות שהיה חילוני וחסר כל זיקה ליהדות, קספר דחה את ההצעה על הסף ועקר עם משפחתו לברלין. ימים יגידו אם החוויה ההיא עיצבה את זהותה של בתו, טוני, ואת רצונה העז לעשות את הדברים קצת אחרת, בלי תכתיבים. בדרך שלה.

בברלין הצטרפה טוני הנערה לוואנדרפוגל, תנועת נוער שקידשה את גוף האדם ואת הטבע. לאחר לימודים באוניברסיטה ובסמינר למורים, נסעה לאחר מלחמת העולם הראשונה ללמוד בפריז. עם שובה לברלין הצטרפה לחוג ציוני, שבו היה חבר גם זלמן שזר, שם גמלה בליבה ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולהצטרף למפעל הציוני, על אף התנגדות אביה, שסבר בתוקף כי מקומה של יהדות גרמניה בגרמניה.

ב-1925, כשהיא בת 35, עלתה טוני הלה לישראל והחלה ללמד בסמינר לבנות דתיות של תנועת המזרחי בירושלים אך אופי המוסד והתכנים הנלמדים בו לא תאמו את השקפותיה הליברליות והיא עברה להתגורר בתל אביב שם החלה ללמד בגימנסיה נורדיה. בשנת 1937 ייסדה טוני, יחד עם אהרון ברמן, את תיכון חדש, במבנה ברחוב מנדלי מו"ס פינת הירקון (היום מלון דן) שכבר מיום היווסדו למדו בו ילדי האליטה התל-אביבית, שהגיעו מאזור שינקין בדרום, מהצפון הישן ועד אזור הירקון, וחרט על דגלו לשים את התלמיד במרכז, לזהות את החוזקות שלו – ואותם לטפח.

בניין תיכון חדש בדרך נמיר 81 בתל אביב. מאז דצמבר 1995 נקרא על שמו של יצחק רבין (צילום: Ingsoc, ויקיפדיה)

עם כל הכבוד למתמטיקה ומדע, הלה לא המעיטה בחשיבות המקצועות ההומניים, כמו ספרות שירה ואומנות. השם שבחרו למוסד – "תיכון חדש" – ביטא את שאיפתם "להקים בית ספר תיכון ברוח חדשה המבוסס על ערכים של הגשמה עצמית ולמידה כאמצעי לפיתוח אישיותם העצמאית של התלמידים ולא רק טיפוח מאמציהם במרוץ  אחר ההישגים".

הלה הייתה נועזת ולא הפסיקה לחדש. כך למשל, בבית הספר לא הונהגה תלבושת אחידה והתלמידים קראו לה בשמה הפרטי – דבר מאוד לא מקובל באותה התקופה. היא הכניסה לתוכנית הלימודים את שירתם של נתן אלתרמן ולאה גולדברג, אפשרה מקצועות דוגמת ציור, תאטרון וקולנוע כמקצועות בחירה, קבעה את השפה הערבית כחוג חובה וככלל שמה דגש נכבד על מקצועות הרוח. בניגוד לנעשה באותם זמנים בשאר בתי הספר בתל אביב, הלה החליטה שגם תלמידי המגמה הריאלית בבית ספרה ילמדו ספרות, היסטוריה ואמנות ודאגה שהשיעורים יועברו באופן חוויתי כדי שיעוררו את הדמיון וחייבה את כלל התלמידים – להירשם כחברים במוזאון וללכת לתערוכות כחלק מלימודי החובה.

גם בחייה האישיים טוני לא ישרה קו עם הנורמות המקובלות וחיה עם בן זוגה מבלי שנישאו והשניים התגוררו ברחוב דב הוז בתל אביב. הלה חלקה את חייה עם גוסטב שטיינשניידר, שאמנם  היה ד"ר לפילוסופיה וידען גדול, אך לא נקלט בקהילה האקדמית בישראל ולפרנסתו שימש כמנקה רחובות בתל אביב, תוך כדי שהוא מפזר ומעלה הגיגים ברומו של עולם עם כל מי שחפץ. שום דבר מכל זה לא גרע מהערכתה של טוני כלפיו ולא גרם לה להתבייש בו. נהפוך הוא. היא הייתה מלאת גאווה והערכה כלפיו ובערוב ימיה אף נישאה לו כדין על מנת שתוכל להבטיח את ביטחונו הכלכלי מכספי הפנסיה שלה לאחר מותה.

לוח זיכרון בכניסה לבית בו התגוררה טוני הלה עם בן זוגה ברחוב דב הוז 20 בתל אביב (צילום: ויקיפדיה)

למרות שעסקה כל חייה הבוגרים בחינוך ילדים וטיפוחם, לטוני לא היו ילדים משלה והיא ראתה בתלמידים כילדיה הפרטיים. כך הכירה את כולם בשמותיהם, הייתה מעורבות בחייהם האישיים והקפידה להקנות להם ערכים חברתיים ומוסריים לצד הקפדה על השכלתם הרחבה. על אף הפניה הבלתי אמצעית שאפשרה לפנות אליה, תמיד הקפידה שיעשו זאת  בדרך ארץ וכבוד – כי האמינה שאלו הכלים שאיתם יצאו לחיים הבוגרים.

אחת מבוגרות בית הספר תיארה בכתבה לכבוד קריאת רחוב ביפו על שמה של הלה ב"זמן מעריב" כאישה שהקדימה את זמנה והציגה תפיסות פמיניסטיות שלא נראו כמותן אז: "היא הייתה מטיילת המון. ביקרה בתאילנד ובקמבודיה ולפני מלחמת העולם השנייה אף נסעה לנופש בלבנון. היא כאמור חיה שנים עם גבר מבלי להינשא לו ומימשה את כל הקלישאות של רווקות תל אביביות במאה ה-21, רק שהיא נולדה במאה ה-19" .

רבים מבין תלמידיה, שהפכו ברבות השנים למנהיגים בתחומם, בוחרים להזכיר את הלה בנאומיהם כמי שהותירה בהם חותם. "תיכון חדש היה בית ספר מיוחד", כתב יורם קניוק בטור במוסף "סופשבוע", "למדו שם תרבות במובן העמוק של המילה. שם גילינו שירה חדשה, מוזיקה, ציור, פילוסופיה. שם גילינו לחתור להיות עצמנו". דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון ובוגרת מחזור כ"ג של התיכון (1960), סיפרה בטקס לזכרה: "טוני לא פסקה מלהזכיר לי איך בעת שהותי בפריז בחופשת הקיץ בין השביעית לשמינית לא ניצלתי את שהותה שם לסיור משותף בלובר. היא הייתה שם בחופשה ברובע הלטיני, כמו בוהמיינית אמיתית." לאה רבין, בוגרת מחזור ח', הוסיפה בריאיון איתה בשנות ה-1980, "מי חלם אז על נסיעות לאירופה, אבל טוני הביאה אלינו את יוון העתיקה ואת רומא העתיקה ואת אוצרות האמנות של פריז."

בשנת 1964 נפטרה טוני הלה ממחלת לב ממנה סבלה במשך שנים ארוכות. רק 43 שנה לאחר מותה זכתה להנצחה כשנקרא על שמה רחוב ביפו. מורשתה ממשיכה להתקיים עד היום בזכות דורות של תלמידים שהתחנכו על ידה והפכו ברבות השנים לחוד חנית של משפיעים בכל תחומי החיים בישראל.

שלט הרחוב הנושא את שמה של טוני הלה, מאז 2007 (צילום: Ezer58, ויקיפדיה)

 

בית התפוצות