בלוג

הלינץ' של ליאו פרנק: אבן דרך בגזענות הדרומית של ארה"ב

השבוע מלאו 103 שנים ללינץ' שנערך בליאו פרנק, תעשיין יהודי שהואשם על לא עוול בכפו בפשע נורא. מותו האלים והאיום טלטל את יהודי אמריקה וערער את תחושת הביטחון שלהם בארצם החדשה.

ליאו פרנק נולד בפריז, טקסס, וגדל בברוקלין, ניו יורק. כשבגר הצטרף לעסק המשפחתי, בית חרושת לעפרונות. ב-1907 קיבל קידום ועבר לג'ורג'יה, לפקח כבעלים-שותף על המפעל של החברה באטלנטה.

בתחילת המאה העשרים היתה אטלנטה מקום משכנה של הקהילה היהודית הגדולה ביותר בדרום ארצות הברית. יהודי אטלנטה היו חדורי רצון להשתלב בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה בעיר, ובמקביל הקימו מוסדות יהודיים. אנטישמיות של ממש אמנם לא היתה באטלנטה, אולם היתה מודעות מסויימת לשונותם של היהודים מיתר האוכלוסייה. באופן כללי חשו היהודים יציבות ובטחון בקרב שכניהם בעיר.

זמן קצר אחרי שהגיע לאטלנטה, פרנק נעשה מעורב בענייני הקהילה היהודית. ב- 1910 התחתן עם לוסיל זליג, בת למשפחת תעשיינים עשירים. הוא הצטרף לבית הכנסת, המוסד היהודי הוותיק ביותר באטלנטה, ואף נבחר לכהן כנשיא סניף בני ברית בעיר בשנת 1912.

המשפט של ליאו פרנק. תצלום מ- 18 ביולי 1913. יו דורסי (משמאל), התובע, חוקר את העד ניוט לי (מימין). ליאו פרנק במרכז. (עמ' 3 של אטלנטה ג'ורנל מ- 29 ביולי 1913)

המשפט של ליאו פרנק. תצלום מ- 18 ביולי 1913. יו דורסי (משמאל), התובע, חוקר את העד ניוט לי (מימין). ליאו פרנק במרכז. (אטלנטה ג'ורנל, 29 ביולי 1913)

עבור פרנק באופן אישי היתה זו תקופת צמיחה ושגשוג, אבל עבור רבים אחרים באטלנטה – תקופה של אי ודאות כלכלית ובטחון חברתי רופף. העיר היתה בתקופת מעבר מכלכלה שמבוססת על חקלאות לכזו שמבוססת על תעשייה. בשל השינויים הללו, רבים נטשו מקצועות מסורתיים כחקלאים, עברו לעיר ועבדו שעות ארוכות כפועלים בשכר נמוך. המציאות הכלכלית החדשה גרמה גם למפנה חברתי. גברים כבר לא יכלו לפרנס משפחה שלמה לבדם, נשים וילדים נכנסו לשוק העבודה, והמערך החדש הותיר גברים בתחושה של אין אונים. היה בציבור גם חשש מפני השחתה מוסרית שעלולה לקרות במפעלים שבהם עבדו גברים ונשים יחדיו.

כל המתחים החברתיים, הכספיים והדתיים שהתקיימו מתחת לפני השטח התפרצו ביום 26 באפריל, 1913. ביום ההוא הגיעה למפעל העפרונות של פרנק מרי פייגן, ילדה בת 13, בת למשפחה של פועלים חקלאים שעברו לאטלנטה בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות חדשות. היא באה כדי לקחת את המשכורת השבועית שלה. לפי גירסתו של ליאו פרנק, הוא שילם לה והיא עזבה. באמצע אותו לילה, גילה שומר הלילה את גופתה המתה של מרי, במרתף המפעל.

החשד הראשוני נפל על שומר הלילה, אבל במהרה נהיה ליאו פרנק לחשוד העיקרי בתיק. המשטרה פרסמה שפרנק "נראה עצבני" כשלקחו אותו למפעל לראות את הגופה. כמו כן, פרנק קרא לשומר הלילה לפחות פעם אחת בליל הרצח, דבר שלא עשה בעבר. ובנוסף, חלק מעובדי המפעל סיפרו לחוקרים שפרנק נהג לשוחח בפמיליאריות רבה עם הנשים שעבדו אצלו.

 מרי פייגן, ציור באטלנטה ג'ורנל, 28 באפריל 1913

מרי פייגן, ציור באטלנטה ג'ורנל, 28 באפריל 1913

המשטרה היתה נתונה ללחץ כבד למדי להרשיע את הרוצח במהירות, שכן בחודשים שקדמו לרצח מרי פייגן היו עוד כמה רציחות באטלנטה, ובעיר שלטה אווירה של תסכול ומורת רוח מאי יכולתה של המשטרה לתפוס את הרוצח. למשטרה היתה, אפוא, מוטיבציה (וגם קרדיט) להרכיב במהירות את הפזל מרמזים שהיו לה, כדי להרשיע את פרנק ברצח – ומהר. גם התובע בתיק, יו דורסי, שהונע גם משאיפותיו הפוליטיות, היה משוכנע באשמתו של פרנק, ודחף באגרסיביות לכיוון הרשעה (לימים אכן נבחר למושל ג'ורג'יה, בשנת 1916). הקייס של דורסי נבנה סביב עדותו של ג'ים קונליי, שרת המפעל, שחתם על ארבעה תצהירים שונים, שכל אחד מהם סיפר סיפור אחר על אירועי יום הרצח. דורסי הנחה את קונליי נמרצות כדי לאפשר לו לדבוק בסיפורו ולהישמע משכנע ככל האפשר. קונליי העיד שפרנק קרא לו למשרדו, התוודה באוזניו על הרצח, שילם לו כדי שייפטר מהגופה ואף הכתיב לו פתק שכביכול הושאר על יד הגופה.

המשפט של פרנק נפתח ב-28 ביולי, 1913, בעצימות רגשית גבוהה ובאווירה של זעם ופחד. אספסוף כעוס גדול מילא את אולם הדיונים וגם עמד מחוץ לבית המשפט וצעק "לתלות את היהודי!". רבים ניצלו את הפרשה כדי להיאבק בשינויים המפחידים שהתחוללו בעיר. בעיניהם פרנק היה סמל: צפוני, תעשיין ויהודי, שניסה לכפות אורחות חיים חדשים על הדרום ובנוסף, חמד את בנות הדרום הטובות והתמימות. במאמר מערכת אחד נכתב "מתי יניחו סופסוף היהודים הצפוניים לתכניתם המטורפת לרמוס את מדינת ג'ורג'יה? חייבים אנו להגן על המין הנשי! נגרום ליהודים צעירים ושטופי תאווה להבין זאת". לאחר דיון שנמשך פחות מארבע שעות, המושבעים מצאו את פרנק אשם והוא נדון למוות.

ליאו מקס פרנק, 1884 – 1915 (אוסף ג'ורג' גרנת'הם ביין בספריית הקונגרס)

ליאו מקס פרנק, 1884 – 1915 (אוסף ג'ורג' גרנת'הם ביין בספריית הקונגרס)

ההוצאה להורג נדחתה, שכן פרנק ועורכי הדין עבדו על ערעור על ההרשעה. בינתיים, העדים שטענו שפרנק נהג בעובדות שלו באופן בלתי הולם, חזרו בם מעדותם הראשונית. התחילו להצטבר עדויות שהצביעו על קונליי כרוצח האמיתי ובמהלך הערעור אמר עורך הדין של קונליי לשופט שקונליי אפילו התוודה על הרצח. הערעור הסופי של פרנק הוגש למושל ג'ון סלטון, שעבר ביסודיות על כל העדויות במשך שבועיים. לבסוף, ב- 21 ביולי 1915, סלטון המתיק את גזר הדין למאסר עולם, והצהיר "אילולא עשיתי כן, הייתי מרגיש כרוצח. אמנם לא ישנתי ששה לילות, אבל עדיף לאבד מעט שינה מאשר לסבול ארבעים שנה – אם אחיה כה הרבה – כשדמו של האיש הזה על ידיי".

זו לא היתה החלטה פופולרית. מהומות פרצו, וההמון השחית בתים וחנויות של יהודים. סלטון קיבל איומים על חייו, כהונתו הסתיימה זמן קצר אחר כך והוא ואשתו עזבו את המדינה לעשר שנים. ליאו פרנק עצמו הותקף בכלא על ידי אסיר אחר, ששיסף את גרונו.

הלינץ' בליאו פרנק, מחוז קוב, ג'ורג'יה, בבוקר ה- 17 באוגוסט 1915. מימין, עם כובע קש, ניוטון א. מוריס (אוסף קנת' ג. רוג'רס, המרכז לתולדות אטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה)

הלינץ' בליאו פרנק, מחוז קוב, ג'ורג'יה, בבוקר ה- 17 באוגוסט 1915 (אוסף קנת' ג. רוג'רס, המרכז לתולדות אטלנטה, אטלנטה, ג'ורג'יה)

בעודו מחלים בכלא מהפציעה, בליל ה- 16 באוגוסט 1915, פרצו 25 אנשים לבית הכלא, השתלטו על השומרים, חתכו את קווי הטלפון, רוקנו את מיכלי הדלק ברכבי המשטרה וחטפו את פרנק מהמקום. הם נסעו למריאטה, ג'ורג'יה, עיר הולדתה של מרי פייגן. בדרך ניסו לשכנע את פרנק להתוודות, אך הוא רק ביקש מהם לשלוח את טבעת הנישואין שלו בחזרה לאשתו. עם שחר, תלו מבצעי הלינץ' את פרנק, כשפניו לכיוון ביתה של פייגן. על אף שזהותם היתה ידועה היטב למקומיים, איש ממבצעי הלינץ' לא נתבע מעולם על פשעו. הם קראו לעצמם "אבירי מרי פייגן" וחודש אחרי הלינץ' התאספו בסטון מאונטיין והקימו מחדש את תנועת הקו קלוקס קלאן.

רצח ליאו פרנק זעזע עמוקות את יהודי אטלנטה – ואמריקה כולה. יהודים בדרום התחילו להתרחק ולחשוש מפעילות ציבורית. תחושת הבטחון שהיתה ליהודי אמריקה, שהנה הותירו את אימי הפוגרומים בארץ הישנה מאחור – התנפצה לרסיסים. רצח ליאו פרנק היה הזרז של הקמתה של הליגה נגד השמצה, ארגון שמוקדש למאבק באנטישמיות וסוגי שנאה אחרים.

קריקטורה אנטישמית, "בג'ורג'יה". פורסם במאסס, רוברט מינור, 6 באוגוסט 1915 (אוסף ג'ון וסלמה אפל, מוזיאון אונ' מישיגן סטייט)

קריקטורה, "בג'ורג'יה". פורסם במאסס, רוברט מינור, 6 באוגוסט 1915 (אוסף ג'ון וסלמה אפל, מוזיאון אונ' מישיגן סטייט)

רוב ההיסטוריונים סבורים שפרנק היה חף מפשע. בשנת 1982, אלונזו מן, כשהוא בן 83, העיד שכשעבד במפעל של פרנק בילדותו, ראה את ג'ים קונליי סוחב את גופתה של מרי פייגן למרתף, אבל החריש משום שקונליי איים עליו שיהרוג אותו אם יספר מה שראה. ב-1986 מועצת החנינות של מדינת ג'ורג'יה חננה את ליאו פרנק, כצעד של הכרה בכישלונה של המדינה להגן על פרנק ולאפשר לו לערער על הרשעתו, וכן במחדל שבאי הענשתם של רוצחיו.

ב- 23 באוגוסט, 2018 התקיים טקס לחידוש לוח זיכרון בפרבר של אטלנטה לזכר המאורע. אמנם הצדק לא נעשה, אבל ליאו פרנק, וכל מה שמייצגת פרשה זו עבור יהודי אמריקה, לא נשכחו בקרב אלה שממשיכים להיאבק באנטישמיות, בגזענות ובשנאה.

רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. יש לכם סיפור על דמות היסטורית נשכחת שכדאי לנו להכיר? כתבו אל רחל: [email protected]

 

(מאנגלית: דנה פז פרינס)

רחל דרוק
על ידי רחל דרוק