בלוג

המכה ה-11: גזרת חנוכה של יהודי פדוקה

חנוכה, כה' בכסלו התרכ"ג, 1862 למניינם. בחוץ משתוללת סופת שלגים כבדה ובבתי העיירה מתגודדים משפחות היהודים סביב נר ראשון. הלטקס משתזפים על המחבת, הסביבונים מחממים מנועים ואב המשפחה מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". לפתע נשמעות בדלת דפיקות חזקות, מלוות בקריאות מחרישות אוזניים "יהודים החוצה". על חזיתות הבתים ממוסמרים צווים. פקודת גירוש מספר 11 יוצאת לדרך.

ילדה מתפעלת מנרות חנוכה, ארה"ב, שנות ה-1970 צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

ילדה מתפעלת מנרות חנוכה, ארה"ב, שנות ה-1970 (צילום: לני זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

הסצנה הנ"ל מוכרת מסיפורי גירוש רבים בתולדות העם היהודי. בד"כ היא מתרחשת באמצע חג ולרוב מלווה בדפיקות חזקות בדלת ובקריאות מכווצת קרביים. "יהודים החוצה". המיקום גם הוא פחות או יותר מוכר וידוע –  המרחב העצום של אירופה, ממערבו של חצי האי האיברי ועד צפונה של סיביר או בארצות ערב, מהסהר הפורה ועד מדבר סהרה. והנה, למרבה ההפתעה, התיאור הנ"ל לא התרחש בגליציה או פרוסיה, אלכסנדריה, בגדד או עדן, אלא בעיירה שקטה וציורית בשם פדוקה (Paducah) שבקנטאקי, ארצות הברית. ומי שעמדו מאחורי פקודת גירוש לא היו אצילים פולנים, אריסים סלאביים, אינקוויזיטורים אנדלוסים או קציני אס.אס אריים, אלא אנשי צבא יאנקים, בעלי מבטא כבד וסיגריה שמוטה בזווית הפה.

נכון, האסוציאציות שצצות לנו בראש לשמע צמד המילים "יהודי ארה"ב" מתקשרות יותר לבייגל ולקס, נוירוזות מבית היוצר של וודי אלן, בתי ספר פרטיים במאות אלפי דולרים ורבניות בטמפל עמנואל שנושאות דרשה על תיקון עולם, ופחות לרדיפות, אקציות וגירושים המוניים. אבל, מסתבר, שגם בארזים האמריקאים שהביאו לעולם את החוקה היציבה בהיסטוריה האנושית, ושחינכו אותנו שכל בני האדם נולדו שווים – גם בהם נפלה שלהבת האנטישמיות. ולא סתם ארזים, אלא הארז הגבוה ביותר, הארז עטור התהילה, הגיבור המיתולוגי של מלחמת האזרחים והאיש שהציל את האיחוד האמריקאי מקריסה – הגנרל יוליסס אס. גרנט.

גנרל יוליסס סטיוארט גרנט, שהפך זמן לא ארוך אחר כך לנשיא ארה"ב

גנרל יוליסס סטיוארט גרנט, שהפך זמן לא ארוך אחר כך לנשיא ארה"ב

אז מה הוביל את המצביא הדגול של צבאות הצפון לחתום על פקודה מספר 11 שציוותה על גירוש כל יהודי טנסי, קנטקי ומיסיסיפי בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית? כפי שלימד אותנו היהודי קרל מרקס, שחיבר באותו זמן את יצירת המופת שלו בצד השני של העולם, התשובה נעוצה בגורם הכלכלי. כידוע, הסיבה הרשמית לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה ביטול מוסד העבדות. לפני המלחמה שראשיתה ב- 1861 חיו בארצות הברית כ-32 מיליון איש, מתוכם 12 מיליון איש התגוררו בדרום. ארבעה מיליון מתוכם היו עבדים שחורים. כלומר, משאב טבעי, חינמי ונעדר זכויות, שטייקוני הכותנה הווספים לא התכוונו לוותר עליו בכזו קלות.

היסטוריונים אוהבים להתפלפל בשאלה מי ומה הציתו את מדורות הדמים שהובילה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית: האם היו אלו רגשות האשם הצפוניים שצצו אחרי פרסום הרומן הסנטימנטלי "אוהל הדוד תום", האם הידיעות אודות אכזריותם של להקות ציידי הראשים שרדפו אחרי עבדים שחורים במעלה נהר המיסיסיפי, אולי הזעם עקב הוצאתו להורג של המרטיר הלבן ג'ון בראון שנלחם למען שחרור העבדים, או שמא פרישת דרום קרוליינה מהאיחוד. אבל אם נחזור רגע למרקס ולגורם הכלכלי, אותנו מעניינת העובדה שבמהלך המלחמה, שנמשכה ארבע שנים (1861-1865), נסק מחיר הכותנה למחירים מופרעים, משל היה ביטקוין על ספידים.

סרחוב יהודי בסינסינטי, אוהיו, ארה"ב, סוף המאה ה-19 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

רחוב יהודי בסינסינטי, אוהיו, ארה"ב, סוף המאה ה-19 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

כאן נכנסים לעסק היהודים. שמועות שגונבו לאוזניים אנטישמיות קבעו כי מספר יהודים מעיירות הסמוכות לגבול הצפון – במדינות טנסי, מיסיסיפי וקנטקי – מספסרים בכותנה. עד מהרה "מספר יהודים" הפכו ל- "יהודים רבים", ומכאן ועד לאישום ש-"כל היהודים" סוחרים בכותנה הקדושה, המרחק היה קצר. אף אחד כמובן לא טרח לבדוק את הממצאים, שקבעו כי מבין  200 סוחרים שעשו עסקים עם הדרום, ארבעה בלבד היו יהודים. מסתבר שבימים ההם כמו בזמן הזה, פייק ניוז נחשב למכשיר קטלני ויעיל.

כדור השלג התגלגל מהר. היהודים האמריקאים תויגו כבוגדים וכעלוקות מוצצי דם שמכרו את המולדת תמורת בצע כסף. אחד העיתונים הנפוצים באמריקה באותה עת, "הארפר וויקלי" פרסם מאמר מערכת שהפנה אצבע מאשימה כלפי כל בני דת משה. "אתם היהודים", קבע העיתון, "אין לכם שום סימפטיה – לא ילידית, לא פוליטית ולא דתית – עם הארץ הזאת. אתם פה אך ורק כדי להרוויח כסף". סוכנות הידיעות AP דיווחה כי שלושה יהודים נתפסו מבריחים תרופות לניו אורלינס הנצורה בדרום, וכי הם מקווים שאותם יהודים יוצאו להורג. עיתונים מקומיים אף דיברו על הצורך בהשמדת יהודים. עד כדי כך.

"ירושלים בחזונו של גנרל גרנט" קריקטורה פוליטית, ארה"ב 1868. כשהגנרל גרנט התמודד בבחירות הוא התאמץ מאוד להתנער מעמדותיו האנטישמיות הקודמות. (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף ג'ון וסלמה אפל, מוזיאון אוניברסיטת מישיגן)

האם מניעיו של גנרל גרנט היו אישיים? ובכן מסתבר שלא רק "יהודים חמדנים" ביקשו לגזור קופון מהמלחמה, אלא גם פרוטסטנטים נקיי כפיים וברי לבב. אחד מהם, ג'סי גרנט שמו, איש עסקים לא יציב ואבא של, סגר עסקה עם שלושה סוחרי בדים מסינסינטי – יהודים בשם האחים מאק. כשבנו, גנרל יוליסס, שמע על העסקה הוא רתח מזעם והחליט שהיהודים מנסים להפיל את אביו בפח. אישי או לא, עד מהרה התפשטו הידיעות אודות פקודה מספר 11 בכל רחבי העולם היהודי. בעיתון היהודי "המגיד" שיצא לאור באירופה נכתב כי בעקבות הפקודה "אחינו בני ישראל התמרמרו מאוד על התועבה הזו וצעקו חמס על שר הצבא הזה (גנרל גרנט) באזני שר הממשלה, פרזידנט לינקולן".

"המגיד" דייק כהרגלו. שני אחים בשם סזאר וג'ו וו. קאסקל, סוחרים יהודים מהעיירה פדוקה שהייתה הראשונה שתושביה גורשו, שלחו טלגרמה לוושינגטון אודות החרפה שנעשתה לבני עמם. משלא זכו למענה, שכרו השניים כרכרה וביום חורף כבד של סוף דצמבר 1862 דהרו לבירת הצפון. בוושינגטון הם נפגשו עם חבר הקונגרס, ג'ון אי. גירלי, שלסתו נשמטה כששמע על הפקודה. גירלי העביר את הידיעה מיד לנשיא, אברהם לינקולן. "אייב" שפשף את עיניו. שלושה ימים מאוחר יותר היה אמור להכריז על היום ההיסטורי – 1/1/1863 – בו תפורסם פקודת השחרור של כל העבדים במדינה שיוגדרו "בני חורין מעתה ועד עולם".

ילדה מדליקה נרות חנוכה. נוקסוויל, טנסי, ארה"ב, 1954 (צילום: ריטה קורץ לואיס, ארה"ב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ריטה קורץ לואיס, ארה"ב)

ילדה מדליקה נרות חנוכה. נוקסוויל, טנסי, ארה"ב, 1954 (צילום: ריטה קורץ לואיס, ארה"ב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ריטה קורץ לואיס, ארה"ב)

כיצד תתיישב הצהרה זו עם הגזענות האתנית שכרוכה בגירוש כל יהודי קנטקי, טנסי ומיסיסיפי? לינקולן ציווה להעביר לגרנט מיד טלגרמה שתבטל לאלתר את פקודה מספר 11, והאחרון שהבין את הפדיחה, מיהר לציית. הפקודה בוטלה ויהודי פדוקה שבו לביתם.

ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1869, התמנה גנרל גרנט לנשיאה ה-18 של ארצות הברית ומאויב היהודים, הפך לג'ודופיל הכי גדול בהיסטוריה האמריקאית. הוא היה הנשיא הראשון שחנך בית כנסת באמריקה, הפרזידנט שמינה הכי הרבה יהודים לממשל ובאירוניה שרק ההיסטוריה יכולה לנפק – שבע שנים לאחר שהוא עצמו ציווה על גירוש יהודי פדוקה, פעל גרנט ללא ליאות נגד גירוש יהודים בידי הצאר הרוסי.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן