בלוג

הנאומים הגדולים: "סכנות האדישות", אלי ויזל בבית הלבן

"לפני חמישים וארבע שנים, ביום הזה ממש, התעורר נער יהודי מעיר קטנה בהרי הקרפטים לא רחוק מוויימר האהובה של גתה, במקום שייזכר לדיראון עולם. מקום ושמו בוכנוואלד"

כך נפתח "סכנות האדישות", נאומו של ניצול השואה, הסופר המעוטר, חתן פרס נובל לשלום, הפילוסוף ואיש הרוח אלי ויזל. היו נואמים כריזמטיים ממנו כמו וינסטון צ'רצ'יל, ולדימיר לנין, אדולף היטלר ושארל דה גול, ונאומים מפורסמים משלו כמו "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, או נאומו הבלתי נשכח של המלך צ'ארלס הראשון לפני הוצאתו להורג. אבל כפי שכתב בהקדמה לרב המכר "הנאומים ששינו את העולם", ההיסטוריון הידוע סיימון סבג מונטפיורי: "הנאום הטוב ביותר (במאה ה-20) הוא נאום שאינו מציין אירוע גדול, אלא רק מתאר במדויק, בשפה נפלאה, בקפידה מוסרית ובזעם של צדק את תמצית כל התרבות הראויה: נאום המילניום של אלי ויזל על סכנות האדישות".

"נאום שאינו מציין אירוע גדול, אלא רק מתאר במדויק, בשפה נפלאה, בקפידה מוסרית ובזעם של צדק את תמצית כל התרבות הראויה". ויזל נואם בבית הלבן, 1999

בחודש אפריל 1999 הזמינו נשיא ארה"ב ביל קלינטון ורעייתו הילרי מספר אנשי רוח בעלי שם לסדרת נאומים לקראת המילניום החדש שנערכו בבית הלבן. אבל אפילו הזוג הנשיאותי לא שיער כי אחד הנאומים בסדרה ייכנס לפנתאון "הנאומים הגדולים ביותר בהיסטוריה".

ואכן נאומו של ויזל ראוי לכל הסופרלטיבים. הוא נכנס לרשימת "מאה הנאומים החשובים ביותר במאה ה-20" שערך המגזין היוקרתי "רטוריקה אמריקאית", הוא נחשב לנאום הכי מצוטט בפקולטות לתקשורת באוניברסיטת טקסס ואוניברסיטת ויסקונסין, והוא משמש ככלי חינוכי ראשון במעלה ללימודי השואה בבתי הספר הציבוריים בארה"ב. כוחו של הנאום נעוץ בשילוב בין יכולת רטורית פנומנלית, הקשרים היסטוריים מטלטלים, קריאתו לאקטיביזם פוליטי וחברתי, וכמובן סיפורו האישי יוצא הדופן של נושא הנאום. בנאומו, ויזל לא נרתע מהעברת ביקורת קשה גם על ארצות הברית של אמריקה – בזמן שהוא נושא את דבריו כאורח הבית הלבן. הוא מזכיר בכאב וזעם כבוש את ההחלטה האמריקאית לסרב לקבל את הספינה "סנט לואיס" שהובילה כאלף פליטים יהודים לחופי ארה"ב והוחזרה כמו שהיא לאירופה ורובם נרצחו בהמשך על ידי הנאצים.

אלי ויזל בן 15, חודשים ספורים לפני הגירוש לאושוויץ

אלי ויזל נולד החודש, לפני 89 שנים, לזוג הורים חרדים, בעלי מכולת קטנה בעיר סיגט שבצפון רומניה, שישבה למרגלות הרי הקרפטים, רחוק מאוד "מוויימר האהובה של גתה". בימי השיא של הקהילה חותמם של יהודי סיגט ניכר בכל פינה בעיר – בחנויות, בשווקים ובירידים הומי האדם אשר כבמטה קסם שקטו ביום השבת, בו בקעו קולות זמירות התפילה מ-30 בתי הכנסת בעיר, בהם התפללו 14,000 גברים, נשים וטף, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, שוגרו ביום פקודה, חודש אפריל 1944, ל-"פלנטה האחרת". אושוויץ. אמו ואחותו הקטנה של ויזל נרצחו מיד עם הגיען למקום הארור. אלי ואביו, יהודי פשוט שהשריש בבנו את אהבת האדם ואת המחויבות לעמו, הוצבו במחנה הכפייה אושוויץ III. שם עבדו בפרך יום יום, כתף לצד כתף, נתונים למרותו וגחמותיו של הרוע השטני ביותר שהמציא המין האנושי.

עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי המחנה מערבה לתוככי גרמניה, לבוכנוואלד. אביו של אלי נפטר כעבור ימים ספורים. אלי עצמו שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה, עד לשחרורו בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל, 1945. הוא חי חיים מלאים ומפוארים, עד מותו ביולי 2016, כשהוא בן 87.

שחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד- אלי ויזל שוכב בשורה השנייה מלמטה, שביעי משמאל

עם סיום המלחמה נשבע אלי ויזל לנקום. אך לא נקמת הדם והאלימות השתוללה בליבו, אלא נקמה מסוג אחר – הנקמה באדישות. את חשבונו עם אדישות העמים שעמדו מנגד לנוכח הטרגדיה של העם היהודי תרגם ויזל ללא פחות מ-40 ספרים, אותם כתב במהלך הקריירה המפוארת שלו, במהלכה זכה בכל פרס אפשרי, כולל פרס נובל לשלום.

הנאום של ויזל, שנכנס לפנתיאון הנאומים הגדולים ביותר בכל הזמנים משמש כתב תביעה חריף נגד הגרועה שבמידות האדם: "כי לא השנאה היא ההיפך מאהבה, אלא האדישות. השנאה לפחות מעוררת תגובה, נאבקים בה. מגנים אותה. מפרקים אותה מנשקה. ואילו האדישות איננה מעוררת תגובה, אדישות איננה תגובה, אדישות איננה התחלה. אדישות היא סוף".

הנאום המלא מתורגם לעברית:

מתוך הספר "נאומים ששינו את העולם" מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס. עורך המהדורה העברית: אורן נהרי. תרגום: ענבל שגיב נקדימון

וידאו: נאום "סכנות האדישות" בבית הלבן, 1999

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן