בלוג

הנאומים הגדולים: מיתוס מצדה ושברו

התמחות בכתיבת נאומים היא לא המצאה מודרנית. גם בעת העתיקה היו מנהיגים שנשאו נאומים שנולדו במוחם הקודח של אחרים שכתבו עבורם, רטוריקנים מקצועיים. הדוגמא המפורסמת מכולם היא "נאום הגיבורים" שנשא מנהיג אתונה הדמוקרטית, פריקלס, לזכר חללי מלחמת אתונה-ספרטה, ואשר נכתב בידי ההיסטוריון הגדול ביותר של העת העתיקה, האתונאי תוקידדס.

לתוקידדס המוכשר היו לא מעט מעריצים בעם היהודי. אחד מהם, היסטוריון מחונן בשם יוסף בן מתתיהו, שאב ממנו השראה ובעצמו הביא את יכולותיו הרטוריות לכדי שלמות בנאום ההתאבדות ששתל בפיו של אלעזר בן יאיר, מנהיג המורדים במצדה. כאן מתחיל סיפורנו על אודות אחד המיתוסים הגדולים ומלאי ההוד של היהדות, כזה שכנראה היה לא הרבה יותר מזה – מיתוס. כזה שהקשר בינו לבין העובדות ההיסטוריות קלוש בהחלט.

האמת הייתה הפוכה לגמרי מהמיתוס. במצדה לא היו סיפורי גבורה ולא נעליים

השנה היא 70 לספירה. המרד ברומאים מסתיים בתבוסה צורבת, אחריה נשאבת ההיסטוריה היהודית לחור שחור בן אלפיים שנה. מאוכלוסייה בת שני מיליון איש, נותרים פחות מחצי. החיילים הרומאים טובחים, בוזזים ואונסים ללא רחמים. בית המקדש נחרב, גמלא נופלת וכך גם מבצר ההרודיון. אבל הלגיונות הרומאים, ובראשם נציב יהודה, פלוויוס סילבה, יודעים שכדי להפוך את התבוסה להשפלה, הם זקוקים לתמונת ניצחון בפסגת המבצר האחרון שנותר בשליטת היהודים.

לכל עם, בעיקר לעמים העתיקים, ישנן קרבות גבורה שעיצבו את זהותו הלאומית – ליוונים יש את טרויה, לספרטנים את קרב תרמופילאי, לרומאים את גאליה ולנו היהודים – את מצדה. מי שיצר ממצדה מיתוס לאומי אדיר מימדים הייתה התנועה הציונית שחיפשה בנרות סיפורי גבורה של יהודים חדשים – רצוי שריריים, נחושים ואמיצים – אחרי שהישנים התאדו בקרמטוריומים של אושוויץ ובירקנאו. ב-1927 פרסם יצחק למדן את "פואמת מצדה" המפורסמת, שהפכה עם הקמת המדינה לחומר חובה בבחינות הבגרות, עליו נבחנו דורות על גבי דורות של תלמידים. התעמולה הציונית עשתה גלוריפיקציה לנצורים ודיווחה כי הם חרפו את נפשם במצור שנמשך שלוש שנים, במהלכו יצאו לפעולות גרילה מסוכנות נגד צבא הרומאי. רק כשהבינו כי אפסו הסיכויים, בחרו להתאבד כדי למות בני  חורין.

אבל האמת הייתה הפוכה לגמרי. במצדה לא היו סיפורי גבורה ולא נעליים. גרעין הנצורים שהתבצרו שם הורכב מחבורה של שודדים ורוצחים מבני כת הסיקריים, שפעולות הגרילה היחידות שהם כן יצאו אליהם היו הטבח שביצעו בבני עמם –  אנשי עין גדי – כדי לגנוב מהם נשק, בעוד האחרונים ישובים סביב שולחן סדר פסח. לצבא הרומאי הספיקו מספר חודשים ולא כמה שנים כפי שסיפרו לנו, לכבוש את מצדה, כשבכל הזמן הזה לא גילו הנצורים ולוּ בדל של התנגדות.

מי שיצר ממצדה מיתוס לאומי אדיר מימדים הייתה התנועה הציונית שחיפשה בנרות סיפורי גבורה של יהודים חדשים (טקס סיום של גדוד קרק"ל במצדה. צילום: ויקימדיה)

איך אנחנו יודעים את כל זה? כאן אנו חוזרים לסיפורו של כותב הנאומים, ההיסטוריון היהודי הדגול יוסף בן מתתיהו, שנולד בשנת 38 לספירה בירושלים למשפחת אצולה יהודית, וכבר מגיל צעיר נחשב לעילוי ותלמיד חכם בעל כוח זיכרון יוצא מגדר הרגיל. בזמן המרד הגדול פיקד בן מתתיהו על יודפת ואחרי שהעיר נפלה בידי הרומאים, מצא את עצמו מסתתר יחד עם לוחמיו באחת המערות באזור. בן מתתיהו ניסה לשכנע את לוחמיו להיכנע, אבל האחרונים לא הסכימו ובחרו להתאבד יחדיו (התאבדות קולקטיבית הייתה תחביב די מקובל בימים ההם, כמו שוודאי שמתם לב).

המסתתרים הטילו גורל ובן מתתיהו סובב את הדברים כך שנותר אחרון בחיים. הוא הסגיר את עצמו לרומאים ושוחרר אחרי שניבא לאספסיאנוס שיהפוך לקיסר (מה שאכן התרחש). כתגמול הציע לו אספסיאנוס להפוך לבן חסותו. וכך חצה העילוי הצעיר את הקווים, עבר לצד הרומאי, החליף את שמו ליוספוס פלביוס והפך להיסטוריון החצר של המצביא הרומי. בתגובה הוקיעו אותו אחיו היהודים כשפן ובוגד.

בסיום המרד עשה בן מתתיהו רילוקיישן לרומא, שם כתב את ספרו הקנוני: "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", בו תיאר בפירוט את המרד הגדול, שלב אחר שלב, כולל סיפור מצדה ונאומו של אלעזר בן יאיר – נאום שכתב בכלל פלביוס בדיעבד, לאחר מעשה ההתאבדות הקבוצתי, אחרי שראיין, לטענתו, ניצולה שהתחבאה במערכת המים המסועפת של המבצר יחד עם שישה ילדים.

יוסף בן מתתיהו, AKA יוספוס פלביוס, על פי פסל רומאי

גם אויביו המרים של יוסף בן מתתיהו מסכימים כי נאום ההתאבדות ששתל בפיו של אלעזר בן יאיר הוא מפסגות אמנות הנאום. יותר מכך, אלמלא הנאום מיתוס מצדה לא הייתה קורם עור וגידים. מה שמדהים הוא שאותו יוסף בן מתתיהו שלא היסס לתאר את המתבצרים כקנאים ואת פעולותיהם כ-"מתועבות" ושבחר לא להתאבד במערה ביודפת בשם ערך החיים, הוא אותו יוסף בן מתתיהו שעשה מאמץ אינטלקטואלי יוצא דופן כדי להכניס לפיו של אלעזר בן יאיר מילים כה נאצלות ומשכנעות לטובת המוות, כך שהפכו את האחרון לגיבור לאומי. האם ביקש להלבין את דמותו ההיסטורית בכך שהציג את המבצרים ברגע האחרון כגיבורים? האם התחרט על שחצה את הקווים לצד הרומאי? שאלות אלו יישארו בגדר מסתורין, כמו האיש עצמו.

במשך 1500 שנה העלו כתביו של בן מתתיהו אבק בספריית הוותיקן, וכמו ההיסטוריה אותה תיעד, כך גם האיש עצמו נשכח ונעלם מהזיכרון. מי שתיקן את העוול היו מלומדי הרנסנס שמצאו בספרייה את תיאורי הלחימה המפורטים שלו, תרגמו אותם מיוונית ללטינית, והוציאו אותם לאור. בני עמו של בן מתתיהו, לעומת זאת, המשיכו להתעלם. בראשית העת החדשה רוחם של חז"ל עדיין שלטה בכיפה ואלו כידוע טיפחו את דמות התלמיד החכם, שהעדיף את ההתפלפלות על ההסתערות, את ריח דפי הגמרא על ריח אבק השריפה, ואת התורה על פני תורת הלחימה.

חלפו מעל שלוש מאות שנה ובשנת 1863 אחת הדמויות הציוריות ביותר בתנועת ההשכלה, יהודי חרדי בשם קלמן שולמאן תרגם לעברית את שבע מאות העמודים של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". ראשי התנועה הציונית החליפו תעודות זהות מרוב אושר והשאר היסטוריה.

 

לקריאת נאום אלעזר בן יאיר המלא

 

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן