בלוג

הנאומים הגדולים: מלחמת האחים של מנחם בגין

מהו הופך נאום לנאום גדול? נאום גדול מעמיד שני ערכים אוניברסליים למלחמת אין מוצא, כמו נאומו המטלטל של אלעזר בן יאיר, שהוביל להתאבדות המונית במצדה. נאום גדול נישא ברגע קטן ולכאורה לא חשוב, שמנער את האדישים מאדישותם כמו נאומו של אלי ויזל בבית הלבן, או ברגע גדול והיסטורי שהרעיד אומה שלמה בטראומה כמו נאום הפתיחה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן. אבל נאום גדול גם יכול להיות כזה שמחטט בפצעים המדממים ביותר, כמו נאומו המוכיח של מנחם בגין נגד הסכם השילומים.

מספרים על בגין כי לפני כל נאום שנשא נהג לעמוד שעות ארוכות מול המראה ולהתאמן על תנועות הנפת הידיים, קפיצת אגרופים בטיימינג הנכון וחזרה רפטטיבית על רפליקות עוצמתיות. הרבה לפני עידן הפוליטיקה של הטלוויזיה שהביאו לידי שלמות מנהיגים כמו ברק אובמה ובנימין נתניהו, השכיל מנהיג המחנה הלאומי להבין כי שפת הגוף והמחוות הפיזיות חשובות לא פחות משפת הדיבור.

מנחם בגין נואם את נאום השילומים בכיכר ציון, ירושלים, ינואר 1952 (צילום מסך: ארכיון המדינה)

מנחם בגין נואם את נאום השילומים בכיכר ציון, ירושלים, ינואר 1952 (צילום מסך: ארכיון המדינה)

אבל אצל בגין הדובדבן שבקצפת הנאומים תמיד היה התוכן. תוכו היה כברו. לא היה הבדל בין בגין האידיאולוג, בגין הפוליטיקאי ובגין הנואם. הוא היה אורטור מחונן, בסדר גודל של וינסטון צ'רצ'יל ומרטין לותר קינג. במהלך חייו נשא נאומים סוחפים ומשפיעים, כנראה הזכור מכולם היה נאומו המפורסם בכיכר מלכי ישראל לפני בחירות 1981, בתגובה ל"נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז, בעצרת המערך באותו מקום ערב קודם. אבל הנאום שבו בגין הביא לידי מיצוי את יכולתיו הרטוריות, את אישיותו הכריזמטית ואת הדימוי שדבק בו כמנהיג שהולך עד הסוף עם אמונותיו, היה "נאום השילומים" שנשא בהפגנה בירושלים ב1952, שרק בגלל שאירע בעידן הפרה-טלוויזיוני אינו נוכח בזיכרון הוויזואלי הישראלי הקולקטיבי.

הסכם השילומים עם גרמניה העמיד את מפלגת השלטון, מפא"י, בפני שאלה מוסרית חריפה: האם להיעתר לכספים האסטרונומיים שהציעו הגרמנים למדינת ישראל כפיצוי על פשעי השואה. או במילים אחרות: כסף תמורת מירוק מצפון. ראש הממשלה דוד בן גוריון נקט בגישה הפרגמטיסטית שאפיינה את מפא"י. תקופת הצנע, העליות ההמוניות, מלחמת העצמאות – כל אלו שאבו את המדינה הצעירה ללימבו של מצוקה כלכלית. הכסף הגרמני, חשב הזקן, יכול להיות חבל הצלה משמעותי עבור המדינה הענייה, המסד הפיננסי שרק בזכותו תוכל להתקיים ולהתפתח המדינה העברית.

"נאום השילומים" של מנחם בגין, ירושלים, ינואר 1952 - לחצו לקריאה

"נאום השילומים" של מנחם בגין, ירושלים, ינואר 1952 – לחצו לקריאה

הפולמוס על הסכם השילומים חצה את העם לשניים וזיקק את מהות המאבק ההיסטורי בין הימין והשמאל עוד מימי טרום המדינה: קנאות מול מתינות, צדק אבסולוטי כנגד פשרה, הראוי לעומת המצוי. היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט. שיא המאבק התרחש ב-7 בינואר 1952, כשהסכם השילומים עלה לסדר יומה של הכנסת. במהלך הדיון במליאה התקיימה הפגנה מרובת משתתפים בכיכר ציון בירושלים. יושב-ראש מפלגת חרות, חבר הכנסת מנחם בגין, שנאם בהפגנה, דיבר בחריפות רבה נגד הממשלה: "זהו החשבון שלהם: כסף, כסף, כסף", סנט בגין במפלגת השלטון שנואת נפשו, "בעד כמה מיליוני דולרים עומדת להיעשות התועבה. הם יבטיחו אולי להקים "סולל בונה" חדש, אך זה יימס ויבוזבז תוך זמן קצר, ואיפה הם יקחו עוד ששת מיליונים יהודים בכדי לקחת כספים מאת רוצחיהם? הן זוהי זוועת הזוועות…אני אומר לאדון בן-גוריון: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. אדון בן-גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי-סוהר ומחנות ריכוז".

 אחד המוטיבים המרכזיים בנאומיו היה הבלטת ערך הכבוד העצמי היהודי. כמו מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, גם בגין העלה על נס את ההדר הבית"רי שביקש ליצור "על-אדם" מהטיפוס היהודי. נדיב, גאון ואכזר. האציל הפולני, שהוריו ואחיו נרצחו בידי הנאצים, הסתער על העצב החשוף ביותר של העם היהודי – והטרי עד מאוד באותו זמן – השואה. כמו דרמטורג מקצועי השתמש בגין בסוגיית השילומים כדי לנתחה במונחים של מאבק בין "הטובים" נגד "הרעים". הרעים היו אנשי מפא"י, עסקני "סולל בונה", שביקשו לספסר בדמם של שישה מיליון יהודים תמורת בצע כסף. לעומתם התייצבו הטובים, אנשי מפלגת חירות, שומרי הסף של הכבוד הלאומי.

מנחם בגין נואם את נאום השילומים בכיכר ציון, ירושלים, ינואר 1952 (צילום מסך: ארכיון המדינה)

מנחם בגין נואם את נאום השילומים בכיכר ציון, ירושלים, ינואר 1952 (צילום מסך: ארכיון המדינה)

החלוקה בין "אנחנו" ו-"הם" הייתה אלמנט קבוע בנאומיו של בגין, אלא שהפעם הרשה לעצמו לחצות את הקו שהוא עצמו שרטט ארבע שנים לפני כן, בפרשת אלטלנה, ולקרוא למלחמת אחים: "כאשר יריתם בי בתותח (אלטלנה), נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה".

בסיום הנאום החל ההמון המשולהב לצעוד לעבר בניין הכנסת, אז במרחק דקות הליכה מהכיכר, שהפכה לשדה קרב – כך על פי התיאור בעיתון "הארץ". מאות שוטרים נפצעו ומספר חברי כנסת הובהלו לבית חולים. שפיכות דמים ומלחמת אחים הייתה קרובה מתמיד. בעקבות האירוע הורחק בגין מהכנסת למספר חודשים. יחלפו שני עשורים וחצי עד ש"האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר" כפי שכינה אותו בסלידה בן גוריון, יכבוש את השלטון ב-1977. על כס ההנהגה יווכח בגין לגלות שגם הוא עשוי לפשרה. נואם גדול הוא נשאר תמיד.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן