בלוג

הרבה יותר ממדור עצות: סיפורו של "אַ בינטל בריוו"

"חברתי ואני שנינו מהפכנים רוסים וחילונים, אבל ההורים שלנו מאד רוצים שנערוך חתונה דתית – מה עלינו לעשות?"

"האם עליי לשאת אישה עם גומה בסנטר, אם כולם אומרים שנשים עם גומה בסנטר עתידות להתאלמן מהבעל הראשון?"

"הייתי איש עסקים מצליח בוורשה, אבל באמריקה העסקים לא משגשגים, האם כדאי לי לשוב לוורשה?"

אלה רק כמה דוגמאות מתוך מאות שאלות שנדפסו בעתון היידי פאָרווערטס בטור העצות אַ בינטל בריוו (צרור מכתבים). פאָרווערטס נוסד בניו יורק בשנת 1897 על ידי סוציאליסטים דוברי יידיש, ונהיה במהירה לעתון הנפוץ ביותר במנהטן בכל השפות, עם תפוצת שיא של יותר מ 275,000 קוראים, לפני שאמריקה סגרה את שעריה בפני המהגרים היהודים. אברהם קהאן, העורך המיתולוגי של העתון, התחיל בכתיבת מדור העצות בשנת 1906 ובתוך זמן קצר הוא נהיה למדור הכי פופולרי בעתון. חברים ומשפחות היו מתאספים לדון במכתבים ובתגובות של העורך. על מכתב אחד, שהגיע מאיש צעיר ששאל אם עליו להתחתן עם אישה שלא אהב, הגיע לעתון מכתב תגובה מקבוצה של לא פחות מ 68 אנשים שהתכנסו יחד בפארק לדון בסוגייה.

בנין עתון ''פארווערטס' לשעבר, לואר איסט סייד, ניו יורק, ארה"ב, 1981. צילום: אלבין א. שנגולד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אלבין א. שנגולד

בניין עתון "פארווערטס' לשעבר, לואר איסט סייד, ניו יורק, ארה"ב, 1981. צילום: אלבין א. שנגולד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אלבין א. שנגולד

אַ בינטל בריוו היה יותר מסתם בידור. עבור יהודי מזרח אירופה שניסו להשתלב ולבסס חיים חדשים באמריקה, המדור היה ממש חבל הצלה. אף נושא לא היה טאבו: אהבה וסקס, פוליטיקה, דת ועוד, המכתבים למדור מספרים סיפורים אישיים וייחודיים לכל כותב וכותבת, אך גם סיפור אוניברסלי, על-זמני – סיפור של הגירה, היטמעות ומשבר תרבות, פערי דורות וסכסוכים משפחתיים, דאגות כלכליות, והמתח התמידי שבין העולם הישן לזה החדש. עבור מהגרים דוברי יידיש, שבחיי היום יום לא נהנו מכוח רב, היה המדור מקום שבו ניתן להם לבטא את עצמם ולהשיג קורטוב שליטה. לדוגמא, במכתב קצר משנת 1906 סיפר הכותב על ילד בן 13 שעבד אתו בסדנת יזע בלואר איסט סייד, שבשל איחור של עשר דקות היו מקצצים בשכרו, הזעום גם ככה. לא היה ביכולתו של הכותב, שהיה מהגר שנאבק לגמור את החודש, להעיר על כך לבוסים שלו, אך לפחות היתה לו אפשרות לכתוב למדור ולשפוך שם את כעסו.

חלק מהמכתבים מספרים סיפורים אישיים ואינטימיים של אנשים שחוו אירועים היסטוריים טראומתיים. אישה אחת שניצלה מפוגרום קישינב בתחילת המאה העשרים כתבה לשאול האם היא צריכה לספר לארוס שלה שהותקפה מינית במהלך הפוגרום. אדם אחר היה בטוח שאשתו וילדיו נהרגו בפוגרומים. הוא נשא אישה אחרת ונולד להם ילד, ואז גילה שאשתו הראשונה בעצם חיה ברוסיה. הוא כתב למדור לשאול מה עליו לעשות. הגיעו מכתבים מניצולים ובני משפחה של קורבנות השריפה הגדולה במפעל החולצות טריאנגל ב 1911, שבה נספו 147 א/נשים, הרוב נשים מהגרות. הניצולות כתבו על האימה שחוו כשראו את חברותיהן נשרפות למוות, וקרובי משפחה תיארו את האבל והצער, וגם סיפרו על המאבק להסתדר כספית אחרי שאיבדו בצורה כה אלימה מפרנס/ת חשוב/ה.

העתון השתמש במדור אַ בינטל בריוו גם כשופר אידיאולוגי, במחאה נגד האי שיוויון, שאילץ אנשים רבים כל כך לקבל על עצמם עבודות קשות ומשפילות, ואף לספוג התעללות ממעסיקים, רק כדי להתפרנס. הטור תמך במתן זכות בחירה לנשים, בשיוויון זכויות לאפריקאים-אמריקאים ובכבוד הדדי בין יהודים דתיים לחילוניים, כל יהודי באמונתו. זה בהחלט היה יותר ממדור עצות – היה זה מקום שבו יהודים יכלו לפרוק את הצרות מהלב, ולהאמין בעתיד צודק וטוב יותר שקיוו להגשים באמריקה.

 

הרבה רחל דרוק היא מנהלת קרנות ופרויקטים בינלאומיים במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.

רחל דרוק
על ידי רחל דרוק