בלוג

הרצל פינת אחד העם: הקרב המכוער על דמותה של הציונות

בצד אחד של הזירה עמד יהודי כחוש, זקן צרפתי עיטר את פניו ועל חוטמו נחו משקפיים עגולים שהסתירו זוג עיניים חודרות ועמוקות. בצד השני ניצב גבר בעל הדרת פנים, לראשו צילינדר מודרני ואת פניו כיסה זקן עבות שהותיר מקום רק לזוג עיניים שחורות ונוקבות שהשקיפו מעל פני המציאות בפריסקופ חד-מבט. היה זה קרב טיטנים מהנוקבים ביותר שידעה התנועה הציונית, הראשון ואולי החשוב ביותר מבין יריבויות מפורסמות שהגיעו אחריו, כמו הסכסוך המר בין דוד בן גוריון וז'בוטינסקי, ויצמן ולואי ברנדייס, רבין-פרס ועוד.

כדי להבין את שורשי המחלוקת בין אחד העם להרצל, ששיאו בראשית המאה ה-20, אין לנו ברירה אלא לדלג לרגע לעולם הסוציולוגיה. בדמותו וברוחו ייצג אחד העם את הציוויליזציה היהודית של מזרח אירופה – מיליוני יהודים מסורתיים ברובם, שפטפטו בניהם יידיש ושמרו אמונים לדת משה. פרנסתם נעה בין חנוונות ורוכלות ונפשם נכספה לארץ הקודש. הרצל, לעומת זאת, צמח במערב אירופה בבירות ההשכלה, וינה ובודפשט, וחבריו דיברו בניהם בשפת הקידמה – גרמנית. רובם גדלו במשפחות מתבוללות והיו בעלי מקצועות חופשיים, ששאיפתם המוצהרת הייתה להיטמע בין הגויים ושלא ייוודע כי באו אל קרבם.

הרצל בחברת יהודים מהקווקז שהגיעו כנציגים לקונגרס הציוני הראשון, בזל, שוויץ, 1897 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

הרצל בחברת יהודים מהקווקז שהגיעו כנציגים לקונגרס הציוני הראשון, בזל, שוויץ, 1897 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

אבל למרות האמנציפציה, הקידמה וההבטחות לשוויון גם אלו וגם אלו נדחו על ידי אומות העולם שראו בהם גוף זר שיש להסירו. במאמרו המכונן "אוטואמנציפציה" המשיל פינסקר את היחסים בין היהודים לגויים ליחסים של "אוהב דחוי". לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש מי מבין השניים היה הדחוי.

אשר צבי גינצברג, שנודע בכינויו הספרותי "אחד העם", נולד בשנת 1856 למשפחה חסידית בעיירה סקווירה, אוקראינה. בבגרותו זנח את הדת, אולם בניגוד ליהודים משכילים מערביים לא שאף לנטוש את החיים המסורתיים ואת היהדות. מבחינתו, לתנועה הציונות לא היה רק תפקיד טכני – מקלט לעם היהודי – אלא גם תפקיד רוחני, מקום בו יוכלו היהודים להגשים את ייעודם המוסרי והתרבותי לשמש אור לגויים. זו הסיבה שהזרם בראשו עמד נקרא "ציונות רוחנית". אם תרצו, סיסמתו של אחד העם לא הייתה מהתנ"ך לפלמ"ח, אלא מחז"ל לנהלל.

את השקפתו יישם אחד העם הלכה למעשה. הוא היה מסנדקי העיתונות העברית, ייסד יחד עם חבריו את הוועד האודסאי שקבע קריטריונים לכתיבת ספרות עברית והעמיד תלמידים לרוב – חיים ויצמן, שמריהו לוין והמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שהגדיר אותו כאביו הרוחני. מאמריו הנוקבים "לא זו הדרך", "כהן ונביא" ו-"שתי רשויות" נחשבים עד היום למופת של כתיבה עיונית בעברית. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 דרכו של אחד העם הייתה סלולה להנהיג את התנועה הציונית בהתאם למשנתו.

אחד העם (1856-1927), שם עט של אשר הירש גינזברג, סופר ומנהיג ציוני. נולד בקייב, רוסיה, התיישב בתל אביב ב-1922 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אחד העם (1856-1927), שם עט של אשר הירש גינזברג, סופר ומנהיג ציוני. נולד בקייב, רוסיה, התיישב בתל אביב ב-1922 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

ואז הופיע הרצל – כריזמטי, ממגנט, בעל כושר שכנוע לא אנושי – וטרף את הקלפים. אחד העם זיהה בהרצל את כל ששנוא עליו: מתבולל מערב אירופאי מטורזן ומתוחכם, נעדר כל ידיעה על מהותה האמיתית של היהדות.

חייבים לומר בכנות. הקנאה אכלה את אחד העם. במהלך הקונגרס הציוני הראשון (1897) כשראה כיצד חבריו לדרך נשבים בקסמו של החוזה, תיאר את הרגשתו כ-"אבל בין חתנים". איש הרוח מאודסה לא אהב את העובדה שהעיתונאי מווינה גזל ממנו את בכורת ההנהגה הציונית.

אך יותר מכל הייתה שם מחלוקת אידיאולוגית עמוקה. בניגוד להרצל, אבי "הציונות המדינית", שתיאר את הציונות כפתרון "בעיית היהודים", אחד העם טען כי עוד קודם יש לפתור את "בעיית היהדות" באמצעות יצירת תשתית רוחנית לאומית בארץ ישראל ורק לאחר מכן לפעול במישור המדיני.

שיא הפולמוס בין השניים התרחש בשנת 1902 כשהרצל פרסם את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", שם מתאר הרצל את מדינת יהודים כישות מדינית משגשגת המצוידת בפיתוחים טכנולוגיים חדישים ומושתתת על אוכלוסיה רב-אתנית: יהודים, ערבים ונוצרים, שחיים בהרמוניה, כשהשפה העברית היא רק אחת מהשפות המדוברות.

עטיפת ספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד" (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

עטיפת ספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד" (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

כתגובה ל"אלטנוילנד", פרסם אחד העם מאמר סרקסטי בו הוא תוקף את הרצל על חיבתו לתרבות המערבית הקוסמו-פוליטית ועל שאיפתו להפוך את התנועה הציונית "לחיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית". המילים של אחד העם צרבו את נפשו של הרצל, שבחר לשסות ביריבו את חברו מקס נורדאו – כותב מחונן בפני עצמו.

נורדאו פרסם מאמר חד וסרקסטי בו הוא תקף את אחד העם לגופו של אדם, על כך שהוא קטנוני, בור וחסר תבונה. אחד העם לא נותר חייב והגיב במאמר נוסף – חריף עוד יותר. וכך פרצה מלחמה מכוערת שהתנהלה מעל דפי העיתונות היהודית באירופה, ולא עשתה כבוד לאף אחד מהצדדים. חסידיו של אחד העם יצאו להגנתו. "לא הייתי מדמה בנפשי שנורדאו יגיע לידי תועבה כזאת", כתב חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. החרה החזיק אחריו הפובליציסט אהרון קמינקא שקרא לאחד העם "לא לשים לב לחרפות שעשה עליך הפטפטן המנוול ההוא (נורדאו)".

חסידיו של הרצל לא התעלמו מהפגזים הארסיים ושיגרו אש משלהם. מנחם טורור כתב בעיתון "הצפירה" הפופולארי כי "הוסר המסווה מעל פניו של אפוטרופוס העבריה וכולנו רואים עתה את הנחשים הזוחלים מתחת לפרחים שהוא מפזר" והגדיל לעשות מקס מנדלשטהם שקרא להרצל "שלא ישית ליבו אל הצעקנות של אחד העם ושל חבורת 'חצי האסייתים' הדומים לו". אאוץ'.

מה שהביא בסופו של דבר לסיום הקרב המכוער היה פטירתו הפתאומית של הרצל בדמי ימיו, זמן לא רב לאחר מכן, ביולי 1904. השבוע צוין יום השנה ה-92 לפטירתו של אחד העם. במערכה בין הציונות המדינית של הרצל לציונות הרוחנית של אחד העם, חוזה המדינה ניצח בגדול.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן