בלוג

השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם

אחת ההשפעות המרכזיות של תנועת החילון, שהתפשטה במרכז אירופה במפנה המאה ה-19, הייתה הופעתו של תחום דעת חדש, "היסטוריציזם".

הופעת ההיסטוריציזם הייתה לא פחות ממהפכה קופרניקאית ביחס אל ההיסטוריה. באבחת קולמוסו של מייסד האסכולה, הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל, איבדו גופי הידע של העבר את מרכזיותם כמקור סמכות והפכו למושא מחקר, בדומה לגרמי השמיים וחלקיקי האטום. המסורת הוגלתה מהכנסייה למעבדת המחקר, תבונת הקדמונים הפכה לביבליוגרפיה, והרוח התעוררה יום אחד וגילתה שאזקו אותה ללא הסכמתה למושג חדש, ומעתה היא תופיע לנצח בתור "מדעי הרוח".

ההיסטוריוציזם קבע כי האדם הוא נגזרת של האומה אליה הוא משתייך: השפה, התרבות וסך כל התכונות הספציפיות המשותפות לחברי הקבוצה והמבדילות אותה מקבוצות אחרות. או כפי שחברי האסכולה כינו זאת – "רוח האומה".

ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק) 17 בפברואר 1785 – 31 ביולי 1840

עד מהרה נמצאה החוקיות – נשמת אפה של המתודה המדעית. ההיסטוריה של האומות, כך נקבע במסמרות, מצייתת לחוקיות אבולוציונית בת שלושה שלבים. השלב הראשון הוא הצמיחה והגידול, השלב השני הוא השגשוג והעוצמה, והשלב השלישי הוא הקמילה והניוון. החידוש הוא שרוח האומה אינה מחוסלת כמו גוף האומה, אלא מתמזגת לתוך מכלול המורשת התרבותית של ההיסטוריה העולמית. "חוק שימור הרוח" פעל כך שאימפריות עוצמתיות כמו יוון ורומא אמנם נעלמו מההיסטוריה, אבל התרומה הרוחנית שלהם – האסתטיקה, הגיאומטריה והמשפט המדיני – נשתמרו והפכו לנחלת המין האנושי כולו.

ומה עם היהודים? על פי ההיסטוריוציזם התרומה הגדולה של היהודים לעולם היה עקרון המונותיאיזם, שהתגלם בתורת משה שניתנה בהר סיני. אבל היהודים היו גאוותנים. הם אמנם הצהירו למרגלות ההר "נעשה ונשמע", אבל דה פקטו לא הפנימו את הרוח האלוהית, והיו זקוקים למקלות בדמות חוקי התורה הנוקשים, ולגזרים בצורת פולחני הקורבן בבית המקדש. מי שבישר את המעבר מ-"ישראל שבבשר" ל-"ישראל שברוח" היה ישו, שבמחטף הרעיוני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית חילץ את הרוח המונותיאיסטית מהגבולות הלאומיים היהודים, לטובת נחלת המין האנושי. מרגע זה, כך על פי הגל, הסתיים תפקידם ההיסטורי של היהודים.

בדומה לגאונים רבים שהתאהבו בתיאוריות שלהם והתעלמו מחריגות, כנראה שגם הגל לא התרגש מהברבור השחור, הלא הוא הגורל היהודי עצמו. כי אם אנחנו נצמדים לתיאוריה, אז בדומה ליוונים והרומאים, גם העם היהודי היה אמור להיעלם עם מילוי משימתו ההיסטורית. והנה, לא רק שעם ישראל לא נעלם מתולדות האנושות לאחר הופעת הנצרות. נהפוך הוא, למרות שנהרסה מדינתו, נשרף היכלו והוא עצמו נעקר מארצו, המשיכו היהודים להתקיים עוד אלפי שנים.

כאן נכנס לתמונה אישיות מיוחדת במינה, ואחד מהאבות המייסדים של תנועת ההשכלה היהודית – ר' נחמן קרוכמל, הידוע בכינויו רנ"ק.

רנ"ק, שנולד בעיר ברודי שבגליציה בשנת 1785, השבוע לפני 235 שנה, נחשב בעיני רבים לפילוסוף היהודי השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה. האפקט של הגותו על המחשבה היה לא פחות מרדיקלי, ובלי הגזמה אפשר להצהיר כי הוא האב המייסד של תחום "מדעי היהדות" ומחשבת ישראל בעת החדשה.

צעירים על יד המצבה של רנ"ק, טארנופול, גליציה, פולין, 1924 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות חנה אופיר, ישראל)

"מן הפירורים שנפלו מתחת שולחנו של רנ"ק" אמר עליו ריב"ל, בן תקופתו "יצאו לאור כמה ספרים של חכמים בימיו, שהיו מלקטים ומקבצים אותם". רנ"ק הניח את התשתית המחשבתית להופעת תנועת "חכמת ישראל" בגרמניה, ולתחום ביקורת המקרא. רשימת ענקי הרוח שהושפעו מהגותו כוללת אישים כמו אברהם גייגר, מייסד התנועה הרפורמית, צבי גרץ, מחבר המפעל המונומנטלי "דברי ימי ישראל", אחד העם, לילינבלום ואפילו הרב קוק.

תרומתו של רנ"ק למחשבה היהודית מתעצמת לנוכח העובדה שהוא הוציא לאור חיבור אחד בלבד – "מורה נבוכי הזמן". אבל איזו יצירה אדירה זו הייתה. השם, מורה נבוכי הזמן, לא נבחר שרירותית.

רנ"ק ביקש לעשות לדורו את מה שעשה הרמב"ם לדורותיו, ותעוזתו הקנתה לפילוסופיה שלו מעמד מקביל לזה של הרמב"ם. בדומה למורה נבוכים של הרמב"ם, שביקש ליישב את המחשבה היהודית עם הפילוסופיה האריסטוטלית ששלטה בכיפה בתקופתו, כך רנ"ק הציג בחיבורו בפעם הראשונה חיבור היסטורי-פילוסופי שיטתי, שהתכתב עם הפילוסופיה מבית מדרשו של הגל וההיסטוריציזם.

לא זו אף זו. במורה נבוכי הזמן רנ"ק הפך את הקערה על פיה והשתמש בעקרונות ההיסטוריציזם כדי להחריג את עם ישראל מהתיאוריה.

כיצד הוא עשה זאת? רנ"ק טען שההיסטוריה של העם היהודי יוצאת מן הכלל. מדוע? כי בניגוד לתרומותיהם של העמים ההיסטוריים האחרים כמו היוונים והרומאים, שהיו קשורות לעולם התופעות החיצוניות (אסתטיקה, אדריכלות, ממשל ומשפט) התרומה היהודית – המונותיאיזם – נוגעת לעצם ההתמודדות עם "הרוח הפנימית המוחלטת המפעמת בהיסטוריה", כפי שכתב פרופסור שלמה אבינרי ברשימה על רנ"ק. "רוח האומה" הישראלית הינה ייחודית מאחר והיא נוגעת במוחלט ולכן נצחית. זו הסיבה שההיסטוריה של העם היהודי איננה מצייתת לתהליכי הבלייה והכליה של ההיסטוריציזם.

רנ"ק הוסיף וטען כי החוקיות ההגליאנית ההיסטורית הקשוחה של "צמיחה – שגשוג – ניוון" מתיישבת גם עם הסיפור של העם היהודי, אלא שבגלל תכונתה הייחודית, ההיסטוריה היהודית אינה קווית, אלא מחזורית. בכל פעם שמסתיים מחזור של "צמיחה – שגשוג – ניוון" היהודים מתרוממים כמו עוף החול לקראת מחזור חדש. רנ"ק משרטט שלושה מחזורים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית. הראשון התחיל בימי אברהם אבינו ונמשך עד חורבן בית ראשון. השני החל בשיבת ציון אחרי הצהרת כורש ונמשך עד מרד בר כוכבא, ואילו המחזור השלישי, ראשיתו בחתימת המשנה במאה ה-3 לספירה ואחריתו בפרעות חמלינצקי בשנת 1648. רנ"ק סבר כי בתקופתו (ראשית המאה ה-19) העם היהודי החל את המחזור הרביעי, שנפתח בעידן האמנציפציה וההשכלה.

אם נצמדים לתיאוריה של רנ"ק, אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופת השגשוג בשילוש הקדוש "צמיחה-שגשוג-ניוון". החדשות הרעות הן שהשלב הבא הוא ניוון וקמילה. החדשות הטובות הן שכפי שלימדנו רנ"ק, כל סיום של מחזור ישן הוא התחלה של מחזור חדש.

"מורה נבוכי הזמן", הוצאה שנייה, לאמברג, גרמניה 1863

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן