בלוג

וולנברג היפני – צ'יאונה סמפו סוגיהארה

מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה היו דיפלומטים שקיבלו את התואר חסיד/ת אומות העולם על חלקם בהצלת יהודים ממוות בטוח בידיהם של הנאצים. חבלי ההצלה החשובים ביותר עבור רוב היהודים היו תעודות, בעיקר ויזות ודרכונים. ולמרות זאת, סיפורו של צ'יאונה סוגיהארה, המשנה לקונסול יפן בליטא, שונה במקצת. שלא כדיפלומטים אמיצים אחרים, הוא לא היה נציג של מדינה נייטרלית או מבנות הברית, אלא נשלח מטעם בת בריתו הראשית של היטלר. הוא סיכן את חייו, את עתידו ואת מעמדו והציל 6,000 מיהודי ליטא, יותר מכל אדם אחר (להוציא את ראול ולנברג).

ביולי 1940, כשהנאצים הלכו והתקרבו, הורו הסובייטים על פינוי כל השגרירויות והנציגויות הזרות בקובנה. סוגיהארה – וגם הדיפלומט ההולנדי יאן זווארטנדיק – ביקשו ארכה של עשרים ימים, משום שרצו להציל יהודים.

התקרבותו של קונסול סוגיהארה אל יהודי וילנה החלה תשעה חודשים קודם לכן, כשפגש ילד ששמו סולי גנור, בחנות המעדנים של דודתו של סולי. הוא שמע ממנו על המאמצים לסייע למועצת הפליטים היהודים וסייע לו במעט כסף. גנור הזמין את הדיפלומט הטוב להדלקת נר ראשון של חנוכה, וסוגיהארה הגיע עם אשתו יוקיקו למסיבת החנוכה הראשונה שלהם.

ביולי 1940 שמעו סמפו סוגיהארה ובני משפחתו את קול צעקתם של הפליטים היהודים הנואשים להימלט מהעיר מאימת הנאצים. הסובייטים נתנו למחזיקי אזרחות פולנית להיכנס, בתנאי שתהיה להם ויזת מעבר יפנית.

לסוגיהארה כלל לא היתה סמכות להנפיק מספר גדול של ויזות בלי רשות ממשרד החוץ בטוקיו. הוא התקשר לממונים עליו שלוש פעמים אך הם סירבו לאפשר זאת.

photo: 1940 issued visa by consul Sugihara in Lithuania. author: Huddyhuddy​

באומץ לב נדיר ומתוך אלטרואיזם יוצא דופן, הפר סוגיהארה את הפקודות מטוקיו. במשך 29 ימים עסקו הוא ואשתו אך ורק בהוצאת כ- 300 ויזות חתומות ביום. הויזות שהנפיק הבטיחו יציאה בטוחה ברכבות למזרח הרחוק הרוסי, מקום מקלט בטוח יחסית באותה תקופה אפלה. קראו להם ניצולי סוגיהארה. הוא היפני היחידי שקיבל את התואר חסיד אומות העולם.

בתפקידו הבא הוצב סוגיהארה בקניגסברג. בסוף מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הרוסי, ונכלא עם אשתו למשך שנה וחצי במחנה שבויים. כששב לבסוף אל יפן המובסת פוטר מהשירות במשרד החוץ, ואז עבד 16 שנים בברית המועצות כנציג מסחרי.

כשנשאל מדוע פעל כך, ענה "אתם רוצים לדעת מה היתה המוטיבציה שלי? ובכן, היה זה רגש שכל אדם יחוש במפגש פנים אל פנים עם פליטים שמתחננים אליו בדמעות. לא יוכל אדם שלא לאהוד אותם. בין הפליטים היו גם זקנים ונשים. הם היו כה נושאים שאפילו נישקו את נעליי, כן, בהחלט חזיתי במקרים כאלה במו עיני. כמו כן, הרגשתי אז שלממשלה היפנית לא היתה מדיניות אחידה. חלק ממנהיגי הצבא ביפן פשוט פחדו מהנאצים, ואחרים היו אמביוולנטים. לא היתה אחדות דעות בטוקיו. הבנתי שזה טיפשי להתעסק אתם. לכן החלטתי לא לחכות לתשובתם. ידעתי שמישהו בטח יתלונן עליי בעתיד. אבל חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. אין כל רע בהצלת חיים של אנשים רבים. רוח האדם, עזרה, צדקה, ידידות של שכנים… ברוח זו עשיתי מרצוני מה שעשיתי, במצב הקשה ההוא, ומסיבה זו הלכתי קדימה וקיבלתי יותר ויותר אומץ.

בית התפוצות