שפות האתר
שפות נוספות
בלוג

חוק גודווין הזקן: הקרב של בן גוריון נגד העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ

שימוש בכינוי הגנאי "היטלר" להשמצת יריבים פוליטיים הוא לא המצאה של משוררים. לפחות בעניין הזה יצחק לאור נמצא בחברה טובה. אחד הראשונים שהשתמש בניימדרופינג לצורר הגרמני למטרות ביזוי, היה לא אחר מראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דויד בן גוריון.

לצד גאונות דיפלומטית וראייה מדינית נבואית, בן גוריון היה גם אדם נקמן וכוחני. למנהיג הדגול היו ארבע עיניים. שתיים בהווה ושתיים בעתיד. מודע לתפקידו המרכזי בהיסטוריה, הבין הזקן כי המעבר מהילה זמנית לתהילה נצחית כרוכה לא רק בחיסול יריבים, אלא גם במחיקת מורשתם. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אומרת הקלישאה, ששוכחת להוסיף כי הם לא רק כותבים, אלא גם מוחקים – את ההיסטוריה של יריביהם.

דוד בן גוריון בקונגרס הציוני ה-19, לוצרן, שוויץ 1935. צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

דוד בן גוריון בקונגרס הציוני ה-19, לוצרן, שוויץ 1935. צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

אמנם קולמוסים לא מעטים כבר נשברו אחורי שימוש יתר בנושא והעוול גם תוקן חלקית, אבל אם יש תנועה פוליטית שבן גוריון היה אובססיבי למחיקת פועלה ההיסטורי, הייתה זו התנועה הרוויזיוניסטית ושלוחותיה. למרות זכויותיה הרבות, כמו למשל ההתגייסות לטובת העלייה הבלתי-לגאלית, תנועת הנוער בית"ר וההשתתפות בתנועת המרי העברי, בן גוריון ביקש לגמד את חלקם של הרוויזיוניסטים במפעל הציוני ככל האפשר.

אך יותר מכל תיעב בן גוריון את זאב ז'בוטינסקי – המייסד והמנהיג הכריזמטי של התנועה הרוויזיוניסטית. באסיפת עם בתל אביב כינה אותו בן גוריון “ולדימיר היטלר" מאחר ושמו הפרטי הרוסי של ז'בוטינסקי היה ולדימיר. "ז’בוטינסקי בעקבות היטלר" היה גם שמו של פרק בספרון פולמוסי פרי עטו של בן גוריון. אולם מה שמדהים עוד יותר הוא שהמשטמה של בן גוריון לז'בוטינסקי לא חדלה גם אחרי מותו של האחרון. לא רק "בלי חרות ובלי מקי", אלא גם ללא כל זכר ליריב המר. אפילו לא לעצמותיו.

זאב ז'בוטינסקי בחברת מנהיגי בית"ר בוורשה, פולין, 1928-1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות יצחק באום)

זאב ז'בוטינסקי בחברת מנהיגי בית"ר בוורשה, פולין, 1928-1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות יצחק באום)

"ברצוני שיקברוני או ישרפו את גווייתי (אחת היא לי) בו במקום שימצאני המוות. את עצמותי (אם אקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל  אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כי תקום". כך כתב זאב ז'בוטינסקי ב-‏1935, בעת שהותו בפריז. חמש שנים לאחר מכן הוא נפטר בארצות הברית. ברוח צוואתו הוא נקבר בבית הקברות "מונטיפיורי" בניו יורק.

כמנהיג בעל רוח נבואית חזה ז'בוטינסקי את הקמת מדינת היהודים, וכמחזאי מחונן בעל חוש דרמטי כנראה ביקש לחולל על הדרך גם דרמה פוליטית עתידית, כשהתנה את עליית עצמותיו לארץ "רק בפקודת ממשלה יהודית". ובן גוריון אכן נפל בפח. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתות", טען כשאיש תנועת "המזרחי", ח"כ מרדכי נורוק, הציע לו בשנת 1951 להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ארצה. הטיעון הקלוש לא הפריע לבן גוריון לאשר את העלאת עצמותיהם של "אנשי שלומנו" נחום סוקלוב ודוד וולפסון.

הפניות נמשכו. ב-‏1952 ניסה את מזלו המשפטן פרופ' בנימין אקצין, שהיה תקופה מסוימת מזכירו של ז'בוטינסקי, וב- ‏1954 הלך בעקבותיו שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכלליים. הפעם תשובתו של בן גוריון שילבה חרוזים: "האדם יסודו בעפר וסופו בעפר ורצוי ומוטב שינוח במקום שנפטר".

"מה יוסיפו לנו הקברים המרובים של בני חו"ל?" בן גוריון, 1963 (צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

"מה יוסיפו לנו הקברים המרובים של בני חו"ל?" בן גוריון, 1963 (צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

בספרם "ממשלות ישראל לדורותיהם – החלטות חכמות והחלטות מטופשות", משרטטים המחברים דן קורן וחיליק גוטמן את הבקשות הרבות שהופנו לבן גוריון להעלאת עצמות ז'בוטינסקי אפילו מצד שני חבריו הטובים – הנשיא השני יצחק בן צבי ושר החוץ משה שרת. אבל גם אלו לא הזיזו את בן גוריון מדעתו. "מה יוסיפו לנו הקברים המרובים של בני חו"ל", הקשה בן גוריון במכתב תשובה לבן צבי, "האם נעלה כל מיליוני האנשים שמתו במשך כל הדורות בגולה – ובתוכם אנשים לא פחות חשובים מבני דורנו? לשם מה? כלום ליהודים מתים אנו זקוקים? ינוחו באשר הם – כל עוד מיליוני יהודים חיים בגולה".

ביוני 1963 התפטר בן גוריון מתפקידו כראש הממשלה ואת מקומו תפס לוי אשכול, שביקש להוריד את הלהבות בין שתי התנועות היריבות הגדולות. כך נסללה הדרך להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי. השבוע לפני 55 שנה, ביום חתונתו של לוי אשכול עם ספרנית הכנסת מרים זליקוביץ', הגיע מנחם בגין למפגש עם ראש הממשלה, והציג בפניו את צוואתו של ז'בוטינסקי. אשכול סיפר שאהב בצעירותו את ז'בוטינסקי וביקש שהות נוספת לקבלת החלטה. כעבור יומיים חזר לבגין עם תשובה חיובית.

מודעת אבל של תנועת בית"ר על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, אוגוסט 1940

מודעת אבל של תנועת בית"ר על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, אוגוסט 1940

ארונותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי הובאו מניו יורק לישראל במטוס שעצר בפריס, שם נערך טקס קצר בהשתתפות ראש הממשלה. עם הגיעו של המטוס לישראל, הוצבו הארונות בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, שם השתרך תור ענק של אנשים שבאו לעבור על ארונו של המנהיג הציוני הדגול. טקס הקבורה נערך ב- 9 ביולי 1964. מבצע הקבורה נקרא: "זאב ז'בוטינסקי שב למולדת". בטקס נכחו מכובדים רבים: נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת, סגן ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון הרבנים הראשיים וכמובן יו"ר תנועת החרות – מנחם בגין, שבמהלך הטקס הסיר את חרבו של ז'בוטינסקי מעל ארונו ומסר אותה למשמרת במכון ז'בוטינסקי.

מי שלא הסיר את חרב העוינות היה המנהיג בדימוס, בן גוריון, שממקום מושבו בשדה בוקר המשיך לדקור את עצמותיו של המנוח. "פעילי חרות", כתב בסדרת מאמרים בעיתון "דבר" במאי 1964, "מנסים לארגן הלוויה עממית בעזרת שיירי הרוויזיוניסטים. ז'בוטינסקי נפטר לפני ‏24 שנים ורק מעטים במדינה יודעים מה היתה דמותו האמיתית ומעשיו של המנהיג שהאדון בגין קורא לו 'מורה הדור'…אחד האמצעים של חרות לחיזוק השפעתה ויוקרתה הוא סילוף ההיסטוריה. היא אולי מוכרחה לעשות זאת, כי מאז קמה לא תרמה שום מפעל או רעיון פורה לחיזוק המדינה…ובמלאכת 'הדר' זו של סילופים ובדותות היא נתלית בעיקר ב"מורה הדור". כמו שאמר כבר החכם מכל אדם, "עזה כמוות האהבה", אבל השנאה? כנראה הרבה יותר.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן