בלוג

חלון משקיף לים התיכון: סיפורה היהודי של רשת קלאב מד

עדי אקוניס

חופשה בקלאב מד נחשבה תמיד לכזו המכוונת קודם כל לעשירי העולם: אתרים אקזוטיים בלב אזורים מבודדים המעניקים חופשת הכלל כלול במובן המקורי והרחב של הביטוי: אוכל, בילויים, ספורט, הפעלות, מנוחה וחברה טובה. אבל הרבה לפני שהתהווה קונספט החופשה הזה, תחילת הדרך הייתה סביב רעיון אידאליסטי של שני יהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה ורק ביקשו לעשות לטובת הניצולים.

ז'רארד בליץ נולד ב-1912 באנטוורפן, בלגיה, למשפחה יהודית אדוקה של יהלומנים עם חיבה יתרה לספורט מים. אביו, מוריס, ודודו, שנקרא גם הוא ז'רארד, היו חברי נבחרת בלגיה בכדור מים שזכתה בשתי מדליות אולימפיות, ב-1920 ו-1924. גם ז'רארד שלנו קפץ לבריכה המשפחתית והשתתף בצעירותו בכמה תחרויות בינלאומיות בשחייה וכדור מים.

כשהנאצים כבשו את בלגיה, הצליחה משפחת בליץ לברוח והגיעו לדרום צרפת שהיה עד אז אזור מוגן יחסית. כשמלאו לבליץ 18 הצטרף לפלוגת עילית של הרזיסטנס הצרפתי שהורכבה רובה ככולה מאתלטים ולחם בנאצים  עד סוף המלחמה. גם בסופה לא מיהר בליץ לחזור למשפחתו ויחד עם חברים נוספים מהמחתרת, סייע לניצולי שואה לנסות לחזור לבתים שנאלצו לנטוש. זו הייתה משימה לא פשוטה, לעתים כמעט בלתי אפשרית. במשך מספר חודשים עברו בליץ וחבריו ממחנה פליטים אחד למשנהו עד שהגיעו לאלקודיה, חוף טורקיז בתולי באי מיורקה, על חוף הים התיכון של ספרד.

חוף אלקודיה, תחילת שנות ה-1950 (ארכיון קלאב מד)

בליץ התאהב ברצועת החוף והחליט שיקים בה מחנה נופש לניצולי שואה, בו יטופלו באמצעות מים – אהבתו הגדולה מילדות. בליץ נזכר באלפים הרבים של ניצולי השואה שראה בחודשים שעברו מתום המלחמה, מתים מהלכים, ללא ניצוץ בעיניים ושם הבריק בראשו הרעיון: אם רק יכול היה לקחת אותם לכמה שבועות, יום יום לים, יכול היה לרפא אותם, להחזיר להם את שמחת ותאוות החיים.

הוא שכר את חלקת החוף מבעליו המקומי אך מאחר ולא היה בעל אמצעים, לא היה ברשותו כסף לבניית מלון או מבנה כלשהו על החוף והוא החליט כי המקום יתבסס על אירוח באוהלים, אך גם את אלה לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. ב-1946 חזר בליץ לבלגיה בניסיון לגייס תמיכה במיזם שלו, אך שום בעל עסק לא הסכים להשאיל לו עשרות אוהלים ללא תמורה, גם אם השתכנעו בכנות וטוהר המטרה. משניסיונותיו לא צלחו בבלגיה, הגיע בליץ בשנת 1949 לצרפת ויצר קשר עם יצרן אוהלים, שעבד בעיקר עם הצבא הצרפתי, בשם טריגנו.

ז'ילברט טריגנו נולד ב-1920 והיה שחקן תאטרון וקומיקאי באלג'יריה וכמו בליץ, גם הוא הורד מהבמה עם הכיבוש הנאצי ונאסר עליו להופיע. בתום המלחמה כשרצה לחזור לבמה, אביו מנע ממנו את הגשמת החלום והאיץ בו להצטרף לעסק המשפחתי ליצור אוהלים בפריז. כשנכנס בליץ לבית העסק המשפחתי וביקש לבדוק את האפשרות לקבל אוהלים למיזם שלו, טריגנו השתומם ושאל אותו לשם מה הוא מבקש אותם. בליץ סיפר על כוונתו להקים כפר הבראה לניצולי שואה, בו יוכל לרפא אותם באמצעות פעילות ימית. טריגנו שמע, התלהב והתאהב ברעיון עד כדי כך שהציע לבליץ שותפות: החולם הבלגי ירפא את הנופשים באמצעות מים וטריגנו יופיע מדי ערב, ישעשע את הנופשים וירפא את נפשם הדואבת בהומור. את האוהלים הם קיבלו מטריגנו האב, ללא תשלום.

ז'רארד בליץ (מימין) וז'ילברט טריגנו, שנות ה-1970 (ארכיון קלאב מד)

טריגנו ובליץ הקימו בצרפת עמותה ללא מטרות רווח והמשיכו לאלקודיה, שם פתחו ב-1950 את שעריו של קלאב מד הראשון והציעו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של התיירות העולמית, חופשה על בסיס הכל כלול. המוטו של בליץ היה: "המטרה בחיים היא להיות מאושר. המקום להיות מאושר הוא פה. הזמן להיות מאושר הוא עכשיו". לא מפתיע, אם כך, שבשנות ה-1960 גילה את הזן-בודהיזם והפך למאסטר יוגה בעל שם עולמי.

כפי שתכננו, בליץ היה מטפל באנשים במהלך היום בפעילות ימית – מה שהפך עם השנים ל-DNA של הרשת, ובערב, היה זה טריגנו שהופיע ובידר את האורחים. בסוף כל מופע, היה טריגנו מעלה את העובדים להופיע בפני הקהל וכך החלה עוד מסורת שהפכה עם השנים אייקונית ברשת קלאב מד. האורחים הגיעו לקלאב לזמן ממושך יחסית של כמה שבועות, דבר שהתאפשר בין השאר בזכות החוק הצרפתי שחל באותה העת – חופשה שנתית מנדטורית בת חמישה שבועות לכל עובד.

ב-1955 הבינו השניים שהעסק הפך לאופרציה מורכבת, סגרו את העמותה והקימו חברה עסקית. בתחילת 1957 החליטו להתרחב ופתחו מועדונים בצ'פלו ובסיצליה, לפי אותו עקרון פשוט: לינה באוהלים או חושות ובמשך היום והערב נמצאים בפעילות. היה זה בעיקר טריגנו שהתנגד נחרצות לחדרים גדולים ומפנקים, מכשירי טלוויזיה וטלפון או כל דבר אחר שיכול היה לגרום לאורח לרצות להישאר בחדר, ללא פעילות.

מודעה בצרפתית לחוופשה במועדון הראשון באלקודיה (מתוך ספר החברה, קלאב מד)

בליץ וטריגנו היו יהודים חילוניים אבל מאוד גאים ביהדותם. עד שנות ה-1980, קרוב ל-80 אחוז מהעובדים במועדונים היו יהודיים. הערכים שקלאב מד התבסס עליהם במקור היו ערכים של שיוויון: בלי דת, בלי פוליטיקה, בלי מעמדות ורצון אמיתי לשפר את האדם. גם הקונספט של הקלאב הכיל ערכיים דומים שהתכתבו היטב עם היהדות: משפחה, ילדים, קהילה וחיבור. לכן, למשל, השולחנות במקום לא היו זוגיים או קטנים למספר מצומצם של אנשים אלא לעשרה ומעלה, כך שיכילו כמה שיותר מסובים ויאפשרו גם לזרים להכיר ולהתחבר גם אם לא היה ביניהם מכנה משותף ראשוני.

טריגנו ובליץ היו גם ציוניים נלהבים. ב-1961 הגיע טריגנו לישראל לחפש מקום להקים בו כפר נופש כאשר הרעיון שהנחה אותו באיתור מקומות מבודדים שיאפשרו לאורחים להתנתק היה תקף גם כאן.

בן גוריון מיד זיהה את הפוטנציאל והזמין את טריגנו לסיור אווירי במסוק לאורך חופי הים התיכון וכשהגיעו מעל  לאכזיב, טריגנו ידע שמצא את המקום שחיפש. בן גוריון נתן לו את השטח ללא עלות והקלאב מד הראשון בישראל הוקם. באותה שנה הגיע למקום אורח מכובד ביותר: הברון רוטשילד. למרות עושרו ומעמדו הרם, לן רוטשילד בחושה, ממש כמו האחרים ולמרבה הפלא – נהנה מכל רגע. רוטשילד כל כך התלהב מהרעיון שמיד הציע לבליץ וטריגנו להכנס כשותף עם אסטרטגיה להתרחבות וגדילה. רוטשילד העביר את הכסף, הפך לשותף והחברה הפכה לציבורית בשנת 1965 לאחר הנפקה ראשונה. עם השנים וההתרחבות קלאב מד נקלעה לקשיים כלכליים שאיימו על המשך קיומה של הרשת ובאמצע שנות ה-1990 היא נרכשה על ידי תאגיד "פיאט". אמנם רוב המועדונים כבר לא מספקים אוהלים וחושות אלא חדרים מפוארים ואירוח יוקרתי, אבל עדיין הפעילות הימית והבידור שהנחילו בליץ וטריגנו לפני 70 שנה הם הקונספט שמוביל את קלאב מד.

עובדי מועדון מבדרים נופשים באי ג'רבה, תוניסיה, 1960 (ארכיון קלאב מד)

עדי אקוניס היא מנהלת חטיבת קשרי חוץ של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
בית התפוצות