בלוג

חיצי ההומור היהודי – אל מטרות מבית ומחוץ / מאת רחל דרוק

קראו גם את הפוסט: קומיקאים יהודים

"אמר שימי בר חייא לרב אמרי אינשי גמלא במדי אקבא רקדא הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא"

 יש לשער שמשפט זה גילגל את חכמינו על הרצפה מרוב צחוק, אבל ברור שהבדיחה לא עמדה במבחן הזמן. היא שימושית אך רק לביסוס הטיעון שעוד בבבל, יהודים סיפרו בדיחות כדי לבסס טיעון. ואכן, בכל הדורות התמודדו יהודים עם מצבים ואירועים באמצעות הומור, בדיחות, לשון חריפה ושנונה, משחקי מילים ומחשבה מהירה. להומור של היהודים היו כמה תפקידים – חוץ מלהנות ולשעשע, כמובן.

צחוק של אמא ובת. קיבוץ סאסא, שנות ה 1950. צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד

צחוק של אמא ובת. קיבוץ סאסא, שנות ה 1950. צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד

הומור כהגנה עצמית

"אין צורך שתתקפו אותנו. אנחנו כבר נעשה זאת בעצמנו, וביתר יעילות" (ד"ר מרטין גרוטיאן)

היהודים חיו כמיעוט בקרב רוב שהיה לעתים עוין. לא אחת היה ההומור נשקם היחידי, להשיב מלחמה שערה או אפילו לפרק את התוקפים מנשקם שלהם. לורנס אפשטיין, מחבר "החיוך הנרדף – סיפורם של קומיקאים יהודים באמריקה" אמר, "אם הצלחת להצחיק את הגויים הם לא ירצו לחתוך לך את הגרון". תחושת הניכור והדיכוי היתה מוכרת היטב ליהודי מזרח אירופה שהיו נתונים לעוינות גלויה, וגם ליהודי ארצות הברית, שם היתה האנטישמיות מרומזת יותר ויהודים נאלצו לנווט בין זהותם האתנית ודתם לבין רצונם להיות אמריקאים כמו כולם. בדרך כלל לא יכלו היהודים לגבור על יריביהם פיזית, ולכן הבדיחות שלהם מציירות גיבור חריף ומהיר לשון, שמנצח מבחינה אינטלקטואלית.

"רבי שואל כומר, תגיד, יש לך סיכוי לקידום בתוך הכנסייה?

משיב הכומר, כן, אני יכול להתקדם לבישופ

הרב מקשה, ואחר כך?

והכומר משתהה מעט ומשיב, אולי אפילו קרדינל,

ואז?

הכומר חושב עוד קצת ועונה, אולי אפילו אפיפיור

ואז?

הכומר בהבעת אי אמון, מתריס, מה עוד כבר אפשר להיות? אלוהים?!

משיב הרב בשקט, אחד משלנו כבר עשה את זה."

הומור יהודי הוא לעתים מנגנון להתמודדות עם מציאות מפחידה ומורכבת, לא רק נשק אינטלקטואלי. יש בדיחות שפשוט עזרו ליהודים לשכך פחדים קיומיים:

"רבי אלטמן ומזכירתו ישבו בבית קפה בברלין בשנת 1935. הר אלטמן, אמרה המזכירה, שמתי לב שאתה קורא את "דר שטירמר", ואני לא מבינה למה, זה עתון נאצי! מה אתה, מזוכיסט, או חס וחלילה מלא בשנאה עצמית?

להיפך,  גברת אפשטיין,  כשעוד נהגתי לקרוא את העתונים היהודים, קראתי רק על פוגרומים, מהומות בפלשתינה והתבוללות באמריקה,  אבל היום כשאני קורא את דר שטירמר, אני יודע הרבה יותר – היהודים שולטים בכל הבנקים, מושלים בכיפת האמנויות, ועומדים בקרוב להשתלט על העולם. אין לך מושג כמה זה משפר את הרגשתי!"

דף מהעתון האנטישמי דר שטירמר. בוהמיה, 1939. בית התפוצות, המרכז ע"ש אוסטר לתיעוד חזותי

חדשות מהעתון האנטישמי דר שטירמר. בוהמיה, 1939. בית התפוצות, המרכז ע"ש אוסטר לתיעוד חזותי

מאות שנים היו חיי היהודים בלתי צפויים, מפחידים, מוגדרים על ידי שונותם או על ידי נסיבות כלכליות, פיזיות וחברתיות. ההומור עזר ליהודים להגן על עצמם ואפילו להתעלות מעל לנסיבות הקשות.

הומור כביקורת פנים

לפני שחדר ההומור היהודי עמוק אל תוכה של התרבות הפופולרית באמריקה, היה זה הומור פנימי ברובו. היתה זו דרכם של היהודים לתקשר בינם לבין עצמם, כך שזר לא יבין. הם השתמשו בהומור פנימי כשרצו לבקר זה את זה או להעלות סוגיות טעונות שלא רצו שזרים יהיו מודעים להן.

דוגמה טובה לכך הוא הסיפור "האיש מבואנוס איירס" מהקובץ "סיפורי תוהו" של שלום עליכם (שלום בן נחום רבינוביץ', 1859, פריאסלאב – 1916, ניו יורק). המספר נוסע ברכבת עם יהודי שחוזר לפולין מביתו החדש בבואנוס איירס כדי לבקר את קברות הוריו ולמצוא לעצמו רעיה. האורח מתפאר בעושרו הרב, אך משמיט מתיאוריו את טיב עסקיו. לבסוף לפני שהוא יורד מהרכבת, שואלים אותו סופסוף במה הוא מתעסק, והאיש עונה "במה אני מתעסק? לא באתרוגים, ידידי, לא באתרוגים!". קוראים יהודים שמצויים בהווי העיירה אמורים לקלוט שני דברים: את שורת הפרידה האירונית, ושנית, את העובדה שהאיש הוא מבואנוס איירס. קוראים מבפנים מבינים שנאמר כאן בצורה מעודנת אך חריפה שהאיש סוחר בנשים, וייתכן שנוסע לעיירות לא כדי למצוא לו אישה אלא למטרות הרבה יותר מרושעות. מתחת לסיפור הקליל והקריצה בסוף, ישנו נסיון של שלום עליכם לדבר על נושא מביך באופן רומזני, שיהיה ברור רק ליהודי העיירות.

שלום עליכם. צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז ע"ש אוסטר לתיעוד חזותי, אוסף זוננפלד

שלום עליכם. צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז ע"ש אוסטר לתיעוד חזותי, אוסף זוננפלד

 

באותה תקופה בארצות הברית, שימשו בדיחות יהודיות כחצי ביקורת חדים על התבוללות אשר שימשו לעקוץ יהודים שוויתרו בקלות רבה מדי על המסורת שלהם כדי להפוך לאמריקאים:

"ביום כיפור, בין התפילות, יהודי הולך הביתה מבית הכנסת ועובר על יד מגרשי גולף. הוא נתקף דחף עצום לשחק ואומר לעצמו, רק חור אחד ואז אשוב לבית הכנסת. קורה לו נס, ולראשונה בחייו הוא מסיים את המסלול בחבטה אחת.

קוראים המלאכים אל אלוהים: איך יכולת לעשות זאת? הוא מחלל את היום הכי קדוש, ואתה נותן לו פרס של גומה בחבטה אחת?

עונה האל: כן, אבל למי לדעתכם הוא יכול לספר?"

הבדיחה אמנם אינה ביידיש, אבל היא עובדת רק במעגלים הפנימיים בקרב יהודים שמצויים בחווייה של יום הכיפורים, ומבינים את הקו שנחצה. הבדיחה בו זמנית מכירה במשיכה החזקה של חלק מהיהודים אל אורח החיים הוואספי האמריקאי, ובדין וחשבון לאלוהים שיש לו חוש הומור ודרך משלו לטפל בתועים. אנו, שומעי הבדיחה, אמורים להיות בצד של אלוהים ושל המסורת.

הומור ככלי להשתלבות

השחקן ג'רי סטילר מספר שכשהיה בן 12 הלך הביתה מבית הכנסת. בדרך פתאום הקיפו אותו ילדי השכונה. אחד מהם שאל אותו  אם הוא יהודי, וסטילר השיש שכן, ואז הילד אמר לו, הרגתם את אדוננו. סטילר חשב מהר והשיב, רוצה מסטיק של "ריגלי"? זו אמנם לא דוגמה קלסית לבדיחה אבל זה סיפור שמדגים היטב כיצד יהודים סמכו על מענה לשון מהיר, והשתמשו בו בתור כרטיס כניסה לתרבות השלטת.

בשנת 1978, לפי הערכה של ה"טיים", היוו היהודים כ- 3 אחוזים מהאוכלוסיה בארצות הברית, אך כ- 80 אחוזים מהקומיקאים המקצועיים היו יהודים. הם לאו דווקא סיפרו  בדיחות יהודיות,  אולם החדירו נופך יהודי לקומדיה, וחשפו את הגיחוך שבחיים האמריקאיים. במשך הזמן חדרו ביטויים ביידיש לשפה הפופולרית, "חגורות הבורשט" המתוירות התרחבו, הקולות הקומיים היהודים נשמעו במיליוני בתים, ברדיו, בטלוויזיה ובסרטים. האאוטסיידר הנצחי נכנס למיינסטרים של התרבות הפופולרית באמריקה. האירוניה מודגמת היטב בסדרה סיינפלד, שהיא פופולרית מאד ועתירה בתודעה יהודית. בפרק "ידה ידה ידה", רופא השיניים של ג'רי מתגייר וגרי חושד שזה רק בשביל הבדיחות. ההומור היהודי עשה, אפוא, דרך ארוכה: מנשק או מגן מפני זרים ועד לרכיב זהות יוקרתי שגם לא-יהודים רוצים להתהדר בו.

רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות בבית התפוצות. שמעתם בדיחה טובה? שתפו אותה  [email protected]

בית התפוצות