בלוג

יהדות השמרים: איך הפך הבייגל לאייקון יהודי בארה"ב

איתמר קרמר

מהו האוכל הכי יהודי? אם תשאלו משפחות מסוימות הן יענו מיד שאין על הגפילטע של סבתא גניה, חלק יטענו בנחרצות שדווקא הקובה של סבא עזרא, אחרים יתעקשו שהקובנה של סבתא מרגלית הוא התשובה וכנראה שאם תבדקו אצל ילדים צברים, רובם יגנו בלהט על בכורת חטיף הבוטנים הצהבהב.

אבל בקרב הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם – יהדות ארה"ב – המונה כ-5.7 מיליון איש, אין ויכוח. הבייגל הוא האוכל היהודי ביותר שהיה, הווה ויהיה. איך זה קרה? כמו בהרבה סיפורים יהודיים, גם כאן מדובר על סאגה לא קצרה. קחו אוויר.

"ארוחה יהודית", צילום של ג'רמי לוין מבית הספר העברי בטוסון, אריזונה, ארה"ב. מתוך תחרות "עדשה יהודית" במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

בספטמבר 1683 החלה האימפריה העות'מאנית לחשב את קיצה לאחור. לאחר שלטון בן מאות שנים, האימפריה הוכתה בקרב וינה שתוצאתו העיקרית הייתה ויתור על שטחים עיקריים באירופה לטובת האימפריה הרומית הקדושה ובנות בריתה. לקרב הזה היו גם תוצאות אחרות, כמו הבאת הקפה השחור לאירופה כשלל מלחמה, וכן המצאת הקרואסון כסמל לנצחון על התורכים שסימלם הוא, נכון, חצי סהר. והיתה עוד תוצאה קולינרית, משלנו.

לאחר שהעות'מאנים החדירו לתוך העיר הנצורה לוחמים מובחרים שחוללו בה הרס רב, הגיע באיגוף רחב המלך הפולני יאן סיבייסקי רכוב על סוסו הלבן בראש כוחותיו והביא לכאוס מוחלט במחנה העות'מאני שנפוץ לכל עבר. האגדה מספרת על אופה יהודי אוסטרי אחד, שניגש אל המלך העייף בעודו רוכב את מסע הניצחון ברחובה של וינה והגיש לו מאפה מעוגל שאפה במיוחד עבור המלך עטור התהילה.

האופה לא התעצל ואף קרא למאפה בשם מיוחד: ארכוף. כלומר משוורת. כלומר הדבר הזה שהרוכבים שמים בו את הרגליים כדי שאלו לא יתנופפו בחופשיות. כלומר "בויגל" בגרמנית אוסטרית. ייחודו של המאפה היה בכך שניתן היה לקשור כמה בייגלים בעזרת חבל המושכות וכך הרוכב היה יכול להתארגן בקלילות על מנת פחמימה תוך כדי רכיבה. הבייגל כנראה הומצא כמה עשורים קודם לכן כמאכל יהודי לשבעה, כסמל להמשכיות הדורות, אבל הסיפור על המלך הפולני נשמע הרבה יותר טוב, תודו.

מכאן, אי אפשר היה לעצור את הבייגל. במהירות גוש הבצק העגלגל הפך לסמל יהודי בכל מקום.

ילדים אוכלים בייגל, לואר איסט סייד, ניו-יורק, ארה"ב, 1982 (צילום: גיילס ואוקליר, ארה"ב. (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

בסופו של דבר, מדובר במאכל גנרי במהותו – בצק דחוס היטב ללא בועות אוויר, שמבושל במים רותחים עם סוכר ולאחר מכן נאפה בחום גבוה, כך שהתוצאה המתקבלת היא קריספית מבחוץ, דחוסה ובצקית מבפנים. הקאץ' היהודי הוא שאפשר להכין את כל העסק ממש לפני שבת, ואיך שהיא יוצאת, להכניס את העיגולים המבושלים שהכינות מראש לתנור ובום! קיבלת לחם חם וטעים חצי שעה אחרי ההבדלה. ואם חותכים אותה לרוחב, שמים בתוכה שכבה של גבינת שמנת שמנמנה וחתיכת לקס, מקבלים את ארוחת הבוקר האמריקאית-יהודית המושלמת. רק להוסיף רגשות אשמה, את האמא הקולנועית של וודי אלן ואיזו בדיחה של סיינפלד.

אז איך הגיע כל הטוב הזה אל הגאלדענע מדינה, הלוא היא ארצות הברית של אמריקה? קחו עוד קצת אוויר.

בין השנים 1881-1924 הגיעו לארצות הברית כ2.1 מיליון יהודים. לשם ההשוואה, באותן שנים התקיימו העלייה הראשונה, השנייה והשלישית, שבכולן יחד הגיעו לארץ ישראל לא יותר מ-115,000 איש ואישה. אז מתוך המיליונים שהיגרו, בדרך כלל מנמל המבורג אל אליס איילנד, הגיעו גם לא מעט אופי בייגלים מוסמכים. עד כמה מוסמכים? ב1907 ייסדו כמה עשרות מהם את גילדת אופי הבייגל של מנהטן – איגוד מקצועי שבסמכותו (הוולונטרית, כזכור) לקבוע תקנים מדויקים להכנת הבייגל. כך נקבע שבייגל תקני ישקול בין 57 ל-85 גרם ומה בדיוק יהיו חומרי הגלם ומאלה אסור לסטות. כל 36 המאפיות החברות ו-300 האופים החברים הסכימו כי חנויות בייגל נוספות ייפתחו רק על ידי בניהם של אופים חברי האיגוד, עד עולם. ב-1951 האיגוד הפעיל את כוחו וסגר בכוח 32 מאפיות, מה שגרם להפסקת צריכה מוחלטת של בייגלים, וכן, כמתבקש, לירידה של 50% בביקוש לדגי סלמון בניו יורק. המחלוקת נפתרה רק אחרי שבעה שבועות של עוצר בייגלים, במה שככל הנראה היתה אחת הדיאטות ההמוניות האפקטיביות ביותר של המאה ה20, שנייה אולי רק לתקופת היובש הגדולה שבה נאסר האלכוהול.

בייגל אמריקאי. ניו יורק, ארה"ב 1991 (צילום: ליאונרד אי. מזלין, ארה"ב. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

בשנות ה-1960, כאשר הוכנסו מכונות אוטומטיות לייצור בייגלים, הגילדה התפרקה, וכיום ניתן למצוא כמעט בכל מעדניה בייגל חם וטרי, בדרך כלל בגודל כפול מהתקן המחמיר. בחלק מהחנויות הבייגל הנמכר ביותר הוא "ניו יורק בייגל" – בייגל רגיל, אבל עם מילוי של גבינת צ'דר עסיסית, ביצה מקושקשת ורצועה של, רחמנא ליצלן, בייקון מטוגן.

בין הניו יורקים לבין תושבי מונטריאול קיימת יריבות רבת שנים – הבייגל המונטריאולי דומה בצורתו, אך הוא מתוק הרבה יותר, דחוס ובדרך כלל קטן יותר. בעוד בניו יורק קיימת אופנה של בייגל טוסטים, המונטריאולי הממוצע יראה פעולה זו כהכרזת מלחמה. בנושא אחד הבייגל המונטריאולי ניצח – הוא היה הראשון והיחיד עד כה שהגיע לחלל. בשנת 2008 האסטרונאוט גרגורי צ'מיטוף, בן להורים יהודיים שהיגרו מרוסיה, נשא איתו לחלל 18 מיני בייגלס (עם שומשום, תודה ששאלתם) שנאפו במאפיה שהייתה באותה העת בבעלות בן דודו.

אז אם כבר פיתחתם רעב, הנה המתכון המנצח שלנו לבייגל: סעו לנתב"ג, תעלו על מטוס לניו יורק, קחו מונית לפינת השדרה השנייה ורחוב 81, תיכנסו ל-H&H ותגידו שאנחנו שלחנו אתכם. הבעלים, כמובן, פורטוריקני.

בית התפוצות