בלוג

יהודים וכיבוש, לא מה שחשבתם: מכת המניפה שהביאה לקולוניאליזם צרפתי בן 130 שנה

כנראה שטיפוסים אנטישמים מהסוג של מחברי "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכאלה שהאשימו את הכסף היהודי בכל עוולות העולם, היו מחככים ידיים בהנאה אם היו שומעים כי בזמן שהענף האנגלי של משפחת רוטשילד היהודית מימן את האנגלים במלחמתם נגד נפוליאון בראשית המאה ה-19, שתי משפחות יהודיות עשירות מאלג'יריה מימנו את נפוליאון במלחמתו של האחרון נגד האנגלים. כמו שאומרים אצל החבר'ה האלה – כסף יהודי נדבק לכסף יהודי.

130 שנה נמשך הכיבוש הצרפתי באלג'יריה ובזכות היצירות הרבות שעסקו בנושא אנחנו יודעים כיצד הוא הסתיים: עשרות אלפי הרוגים, שמונה שנים של מלחמה עקובה מדם, ושארל דה גול אחד שהכריז ב-1 ביולי 1962 על שחרור אלג'יריה מעולה של צרפת. אבל כיצד הוא התחיל? ספוילר: בסיפור הבא מככבים זבוב, מניפה והרבה כסף.

אלג'יריה, ראשית המאה ה-19. הימים הם ימי שלטון האימפריה העות'מנית שחלשה על חלקים גדולים מהעולם המוסלמי – בין השאר גם על אלג'יריה. שיטת השלטון התורכי פעלה כך שהיא מינתה שליטים מקומיים בכל מדינת חסות. בראש המדינה האלג'ירית העמידו התורכים אדם בשם חוסיין דיי ("דיי" היה תואר מטעם האימפריה העות'מאנית שניתן לשליטי תוניסיה ואלג'יריה).

יעקב בקרי (עומד מימין בבגדים כהים עם מצקת בידו), מצאצאי המשפחה היהודית מליבורנו עם קבוצת חיילים בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, אלג'יריה 1916 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

יעקב בקרי (עומד מימין בבגדים כהים עם מצקת בידו), מצאצאי המשפחה היהודית מליבורנו עם קבוצת חיילים בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, אלג'יריה 1916 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

התאריך המכונן של סיפורנו מתרחש ב-30 באפריל 1827. באותו יום התאספו קונסולים וסוכנים דיפלומטים זרים למפגש רשמי שנערך בארמונו של השליט חוסיין דיי בעיר אלג'יר. בין הדיפלומטים הזרים שהוזמנו למפגש היה גם פייר דבאל, הקונסול של ממשלת צרפת. המפגש התקיים בצל מתיחות גדולה בין צרפת ואלג'יריה על רקע חוב אסטרונומי בן 30 שנה של הצרפתים לאלג'ירים. במהלך המסיבה חוסיין דיי לא הצליח להתאפק ושאל את פייר דבאל מתי צרפת מתכוונת סוף סוף להשיב את החוב.

פאוזה. כאן אנו עוצרים לרגע כדי להסביר איך יהודים קשורים למקור החוב. אז ככה: במהלך המאה ה-17 נחתו בחופי צפון אלג'יריה מאות מהגרים יהודים עשירים מליבורנו, איטליה, בניסיון לתור אחר הזדמנויות כלכליות. מהגרים אלה, צאצאיהם של מגורשי ספרד, התיישבו בצפון אפריקה בתור סוחרים ועד מהרה הפכו לגורם משמעותי בסחר הבינלאומי בין אלג'יריה לאירופה. שתיים מהמשפחות הבולטות של אותם מהגרים יהודים-איטלקים היו משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. שתי המשפחות התאגדו בסוף המאה ה-18 והקימו תאגיד מסחר ענקי שהחזיק במונופול לייצוא סחורות מאלג'יריה לאירופה, ובפרט בייצוא של חיטה מאלג'יריה לצרפת.

חוסיין דיי מכה במניפה את פייר דבאל, הקונסול הצרפתי. איור ממקור לא ידוע, ויקיפדיה

חוסיין דיי מכה במניפה את פייר דבאל, הקונסול הצרפתי. איור ממקור לא ידוע, ויקיפדיה

בסוף המאה ה-18 פצח נפוליאון בונפרטה בתאוות הכיבושים הבלתי נגמרת שלו, וכמי שטבע את האימרה המפורסמת "הצבא צועד על קיבתו", המצביא הדגול חיפש אספקת חיטה קבועה עבור חייליו הרעבים. משפחות בכרי ובונג'אח נרתמו למשימה ותמורת המזומנים הרבים שהעביר להם נפוליאון הם סיפקו את הסחורה. הבעיה הייתה שהמלחמות של נפוליאון הלכו והתרחבו, בניגוד למלאי המזומנים שהלך ואזל. בשלב כלשהו משפחות בכרי ובוג'נאח לא עמדו בכמויות החיטה העצומות שדרש נפוליאון ופנו לחוסיין דיי כדי שיעניק אשראי לצרפתים. וכך למעשה החוב הצרפתי שהלך ותפח הוסב מהמשפחות היהודיות לשליט האלג'ירי. השנים חלפו. נפוליאון הספיק בינתיים למות באי המבודד סנט הלנה, אבל החוב נותר על כנו.

חזרה למפגש שנערך בארמון השליט. חוסיין דיי שואל את פייר דבאל מה קורה עם החוב האסטרונומי שעמד על סדר היום בין שתי המדינות בשלושים השנה האחרונות וזוכה מהאחרון לתירוצים מפה ועד פריז. השליט המקומי ראה כיצד הקונסול הזר מהתל בו בביתו שלו והדם החל אט אט לטפס לראשו. כשהצרפתי הואיל בטובו להשיב שככל הידוע לו אין התקדמות משמעותית בסוגיית החוב, התמלא השליט האלג'ירי חימה והכה בפניו של השגריר הצרפתי באמצעות ידית של מניפה שהחזיק באותו רגע בידו. על פי גרסה אחרת של הסיפור, דיפלומטית ומתונה יותר ,חוסיין דיי בסך הכל ביקש לפגוע בזבוב מטריד ובטעות התפלק לו.

הפצצה ימית של צבא צרפת בזמן הפלישה לאלג'יריה, 1830. ציור של אנטואן לאון מורל-פאטיו

הפצצה ימית של צבא צרפת בזמן הפלישה לאלג'יריה, 1830. ציור של אנטואן לאון מורל-פאטיו

מכאן הדרך הייתה קצרה לכתיבת פרק נוסף במצעד האיוולת של ההיסטוריה האנושית. דרישה להתנצלות מצד השלטון הצרפתי נענתה בסירוב של חוסיין דיי. בתגובה הטילה המעצמה הזרה סגר ימי על הסולטנות. בהמשך הגיעה דרישה של הצרפתים לשלוח דיפלומט לבירה הצפון אפריקאית, אך היא נענתה בירי מטחי תותחים של הצבא האלג'ירי על הספינות הצרפתיות. המלך הצרפתי שארל ה-10, שכל העניין תפס אותו בעיצומה של תקופת בחירות, לא יכול היה להבליג על הזלזול בכבוד הלאומי ובתגובה פלש לאלג'יריה. והשאר, כפי שנהוג לומר, היסטוריה.

אם חוסיין דיי היה מעריך מה יהיו ההשלכות של אותה מכת מניפה, אולי היה מנסה לפתור את בעיית החוב המנופח של צמד הסוחרים היהודים בצורה אחרת. אבל למזל כולנו, את ההיסטוריה לא כותבים אנשים רציונליים, אלא מנהיגים ודמויות קפריזיות ובלתי צפויות.

אז מה המסקנה? תלוי את מי שואלים. הצרפתי הממוצע מן הסתם יופתע לשמוע שבעבר מנהיגים אירופאים יצאו למלחמה בגלל "כבוד לאומי", האלג'ירים יכו על חטא ויאמרו שלפעמים עדיף לנשום עמוק לפני שהווריד במצח מתנפח. והיהודים? קטן עלינו, אנחנו כבר רגילים שמאשימים אותנו בכל דבר.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן