בלוג

יום הכיפורים במקרא: בין פולחן לאקולוגיה

פרופ' נועם מזרחי, בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת ת"א

במסגרת לוח המועדים היהודי, יום הכיפורים נתפס מזה דורות רבים כמועד שתכליתו העיקרית היא כפרת עוונות – כל אחד ואחת מישראל באופן אינדיווידואלי והעם כולו באופן קולקטיבי. משום כך, הצום הוא מצווה המוטלת על כל אדם מישראל, אבל מבחינה היסטורית התפקיד הזה התפתח בהדרגה, וככל שאנו חוזרים אחורה בזמן כך מתברר שהיו למועד הזה תפקידים נוספים שנחשבו בשעתם לחשובים ומרכזיים יותר.

המקור העיקרי על יום הכיפורים בשלביו העתיקים ביותר מצוי במקרא, והוא פרק ט"ז של ספר ויקרא. אמנם גם בפרק זה אנו מוצאים מרכיבים המשתלבים בחוויית יום הכיפורים עד עצם היום הזה, ובראשם מצוות הצום ואיסור עשיית מלאכה (פס' 29–31: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ […] שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"). אבל אלה מרכיבים שוליים יחסית בפרק, ואילו עיקרו מבחינה כמותית ומהותית גם יחד מוקדש לתכלית שונה מיסודה: טיהור המקדש – המיוצג במשכן, שהיטלטל עם בני ישראל במהלך נדודיהם במדבר לאחר שיצאו ממצרים ולפני שנכנסו לארץ כנען – וחיטויו מן הטומאה שגורמים לה חטאי בני ישראל.

תפילת יום כיפור בבית הכנסת הגדול באמסטרדם, הולנד, המאה ה-17. תחריט מאת ברנרד פיקאר (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

תפילת יום כיפור בבית הכנסת הגדול באמסטרדם, הולנד, המאה ה-17. תחריט מאת ברנרד פיקאר (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

לצורך זה שוחט הכוהן הגדול קורבנות מיוחדים, "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (פס' 16). זוהי גם ההזדמנות היחידה לאורך כל השנה שבה נכנס הכוהן הגדול אל דביר המקדש – נקודת המוקד של קדושת האל השוכנת בו – ומבצע בו ריטואל של חיטוי. יתר על כן, כדי להשיג טיהור מלא של המשכן מן הטומאה שהצטברה בו מנהל הכוהן הגדול טקס מיוחד במינו ואף מסתורי בכמה מהיבטיו, שפרטיו כה יוצאי דופן עד שאין לו הקבלה של ממש בשום פינה אחרת של מערכת הריטואלים המסועפת המתוארת בדיני הקורבנות של ספר ויקרא או בתורה בכללה: הוא מעמיס באופן סמלי את כל חטאי בני ישראל על ראש "שעיר עזים", כלומר תיש צעיר, ומשלח אותו אל המדבר: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" (פס' 22).

כל אחד ממרכיבי הריטואל המורכב של יום הכיפורים מעורר שאלות רבות. טקס שילוח השעיר מעלה תמיהות רבות במיוחד, ואפשר היה להקדיש להן רשימה מיוחדת. אבל כאן נתמקד בסוגיה אחת בלבד והיא משמעותו הכוללת של ריטואל יום הכיפורים בפרק הנדון. והנה כדי להבין את טקס שילוח השעיר יש להבהיר תחילה צמד מושגים בסיסי יותר, "טומאה" ו"כפרה", ואת מקומם בעולם הכהונה והפולחן המתואר בתורה בכלל ובספר ויקרא בפרט.

 יום כיפור. פרנקפורט, גרמניה, 1900 בקירוב. גלויה על פי ציור מאת ה. יונקר (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

יום כיפור. פרנקפורט, גרמניה, 1900 בקירוב. גלויה על פי ציור מאת ה. יונקר (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בניגוד לתפיסתם של דורות מאוחרים יותר (במיוחד החל מימי הבית השני ואילך) מושג הטומאה הכוהני אינו שייך לספרה המוסרית. הוא מציין תופעה פיסיקלית-ביולוגית, שאפשר לדמות אותה לקרינה רדיואקטיבית: אין רואים אותה, אבל היא בכל זאת מסוכנת ואף עשויה לגרום למוות, ולכן יש לטפל בה באמצעים מיוחדים ובעזרת כוח אדם ייעודי בלבד. לפי תפיסת הקדמונים, הטומאה נגרמת מכל מיני סיבות, שלעתים אין כל אפשרות למנוע אותן. לדוגמה, גופת מת היא המקור העיקרי והחמור ביותר של טומאה, אבל הרי כל אדם חי דינו למות בסופו של דבר, ולכן זו טומאה בלתי ניתנת למניעה. הפרשות גוף כגון דם או זרע גם הן גורמות לטומאה, ואף אלו נגרמות מעצם העובדה שבני אדם חיים. גם חטאים – בין בכוונה בין בשגגה – גורמים לטומאה, ואין אדם שאינו חוטא. כל הטומאות הללו נמשכות אל המקדש, כיוון שהמפגש הייחודי המתקיים בו בין המישור הארצי והאנושי ובין המישור השמימי והאלוהי פועל כמין מגנט על הטומאה, והיא מצטברת בו לאורך הזמן. בהצטברות הטומאה טמונה סכנה גדולה מאוד: אם כמות הטומאה חוצה סף מסוים, מעין "מסה קריטית", היא הופכת להיות סיכון קולקטיבי המקרין על כל מקום היישוב. כך למשל כאשר מפרט ספר ויקרא את דיני העריות הוא מזהיר את בני ישראל שלא לחטוא בהם כי הם גורמים לטומאה כה חריפה עד שהיא עשויה לגרום לארץ עצמה להקיא את יושביה, כלומר להפוך להיות בלתי ניתנת ליישוב בידי אדם (ויקרא יח 24–28; כ 22).

בעיניים מודרניות נראית התפיסה הזאת זרה ומוזרה, "פרימיטיבית" וגדושת אמונה טפלה. אבל מבט מעמיק יותר מגלה שלמעשה היא משקפת תובנה עמוקה על היחס בין האדם לעולם. בתפיסה הכוהנית גלומה ההנחה הנוקבת שהאדם – בעצם חייו ופעילותו – גורם לנזק מצטבר לכל המציאות הסובבת אותו. אם לא ייזהר במעשיו יחול הרס בלתי הפיך שיהפוך גם את חייו לבלתי אפשריים עוד. משום כך מוטלת על האדם החובה לנסות ולתקן את תוצאות מעשיו. אין הוא יכול למנוע אותם, שהרי אפילו פעולות החיים הבסיסיות ביותר מחוללות טומאה, אבל הוא יכול ואף חייב לנסות להגביל את השפעתן הרעה. לאבותינו כמובן לא היו הכלים המושגיים, המדעיים והטכנולוגיים להבין את עומק הנזק שגורמת פעילות אנושית לטבע וממילא אף לא לתקנו. למרות זאת, בתפיסה הכוהנית המתבטאת בספר ויקרא מפעמת תודעה אקולוגית עמוקה, שגם פיתחה כלים – בצורתם של טקסים סמליים – שנועדו להתמודד עם השלכותיה המעשיות.

"כל נדרי" פולין, 1915 בקירוב. גלויה על פי הציור "יום כיפור" (1906), מאת מאוריצי (משה) מינקובסקי הוצאת "יהודיה", ורשה. (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות נטליה בורוכוביץ)

"כל נדרי" פולין, 1915 בקירוב. גלויה על פי הציור "יום כיפור" (1906), מאת מאוריצי (משה) מינקובסקי הוצאת "יהודיה", ורשה. (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות נטליה בורוכוביץ)

כיוון שאי-אפשר למנוע את יצירת הטומאה והצטברותה, הדרך היחידה להתמודד עמה – מנקודת מבטה של התפיסה הכוהנית – הוא יצירת מנגנון קבוע של סילוקה מן המקדש. פעולת החיטוי הזאת היא הקרויה בלשון הכוהנית בשם "כפרה" (שמובנו המוחשי והבסיסי הוא "כיסוי", כלומר הסתרה והעלמה של מה שהיה שם קודם לכן), והיא מתבצעת דרך המנגנון של הקרבת הקורבנות. זו הסיבה שבגללה מצווה ספר ויקרא על כל אדם שחטא בשגגה להביא קורבן למקדש (ראו בעיקר פרקים ד'–ה'). אבל מי שחטא בזדון אסור לו לבוא אל המקדש, ולכן אין הוא רשאי להקריב קורבן ולמרק את חטאו. מותר להניח שהכוהנים ידעו היטב כי בחיי המעשה לא כל מי שחטא, ואפילו בשגגה, אכן ממהר אל המקדש כדי לכפר על עוונו. משום כך אין הקורבנות יכולים לכסות על כל סוגי הטומאה, והיא נאגרת בהדרגה במקדש ועלולה להגיע לרמת סיכון גבוהה מאוד. תכליתו העיקרית של הריטואל המורכב של יום הכיפורים לפי ספר ויקרא היא לטהר את המקדש מכל הטומאה שהצטברה בו. תהליך החיטוי כה יסודי עד שהוא מגיע לתוכו של "קודש הקודשים", והרי זו פעולה מסוכנת כשלעצמה כיוון שלפי תפיסת הקדמונים גם מגע עם הקדושה עשוי לגרום למוות. משום כך מגבילים את "הרמונט הכללי" הזה לפעם אחת בלבד בשנה, והכוהן הגדול נושא באחריות לבצעו, "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל".

"יום כיפור". גלויה על פי ציור של הצייר הפולני יעקב וינלז', וולהיניה 1869- וארשה 1938 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ג'רום מאדאנס, ארה"ב)

"יום כיפור". גלויה על פי ציור של הצייר הפולני יעקב וינלז', וולהיניה 1869- וארשה 1938 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ג'רום מאדאנס, ארה"ב)

לכאורה, יום הכיפורים כפי שהוא מתואר בפרק ט"ז של ספר ויקרא אינו רלוונטי לחייו האינדיבידואליים של איש או אישה מישראל. הרי מדובר במערך טקסים המתקיים כולו בין כותלי המקדש, מי שמנהל אותו מראש ועד סוף הוא הכוהן הגדול, פעולותיו הסמליות נועדו לחטא את המתחם המקודש מן הטומאה שדבקה בו, וביסודו של דבר הוא מנותק ממה שמתרחש בחוץ (כגון הצום שמקבלים על עצמם בני העם). אבל אין להסיק מכאן שחוגי הכהונה הסתגרו ב"מגדל השן" של המקדש ולא התעניינו כלל בעם הסובב אותם. ההפך הוא הנכון: אנשים מן השורה אינם תמיד מבינים את מלוא המשמעות האקולוגית של מעשיהם, ואת הנזק הכביר והמצטבר שהם גורמים לסביבתם – בלא כוונת זדון אלא מעצם העובדה שהם חיים – אבל הכוהנים היו חדורי תחושת שליחות משום שהאמינו שמעשיהם בתחום הפולחן אינם טקסים ריקים אלא שגרת עבודה שהיא הכרחית לשם קיום חיים סדירים של העם בארצו.

פרופ' נועם מזרחי הוא ראש החוג למקרא בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב

בית התפוצות