בלוג

יום השואה הבין לאומי: על מעמדות וזוועות אחרות בגטו לודז'

"זוהמה, העדר משמעת! בואו ונעיף מבט על הזירה שבה התרחשה הטרגדיה הזאת… חלונות מנופצים דלתות פרוצות, רצפות מפורקות….בתי שימוש סדירים רק בבית אחד… כמה זמן דרוש לאדם אירופי כדי לאבד בתנאים כאלה את טיפת התרבות? כלום ניתן לשמור על תרבות זו בעזרת עונשים דרקוניים כגון שלילת המרק או הדרגש? כיצד לא יהיו בני  אדם אכולי כינים? מה פירוש המילה תרבות כאן? האם מי מן האחראים בילה פעם ולו רק לילה אחד בגיהנום שכזה? מה רוצים מבני אדם אלה? כיצד מעז מישהו עוד לבקר אותם? מה יכול היה לצמוח על קרקע זו הרוויה זוהמה? אצולה יהודית לבטח לא!"

את הדברים הללו כתב הסופר היהודי-צ'כי אוסקר זינדר, אחד מהמוני היהודים ששוכנו בגטו לודז', על אף שלא היו תושבי המקום, זועק את זעקתם של אחיו ואחיותיו שבנוסף למצוקה הנוראית שחוו כמו כל יהודי הגטאות, נאלצו להתמודד גם עם חשדות והאשמות מצד שכניהם היהודים בני המקום.

צילום נדיר שצולם בסתר, גטו לודז', 1941-1942 (אוסף צבי קדושין, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

צילום נדיר שצולם בסתר, גטו לודז', 1941-1942 (אוסף צבי קדושין, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

לא פעם הנאצים העבירו לגטאות יהודים מארצות אחרות. המטרה הראשונית שלהם הייתה לנקות את שטחי הרייך מיהודים, וכך עשרות אלפי יהודים נשלחו לגטאות במזרח אירופה. הם היו מנותקים ממשפחתם, בלי שהם יודעים את שפת המקום והיהודים המקומיים בגטו חשבו שלאלו שבאו ממערב יש יותר כסף או קשרים – אבל דווקא הגורל שלהם היה גרוע עוד יותר. במקרה של גטו לודז', הדבר היה נכון שבעתיים.

קבוצות של אלפי יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה הגיעו לגטו לודז' החל מסוף שנת 1941. בקרב היהודים בגטו עלה החשד כי האורחים החדשים עשויים להיות מרגלים או לכל הפחות נאמנים להיטלר ולרייך, מאחר והגיעו ממדינות האם שלו. אבל הבעיה האמיתית לנוכח החשדות המופרכים כל כך התעוררה כשהתברר מה חושב על כך ראש היודנראט בגטו, חיים רומקובסקי, אחד האנשים השנויים ביותר במחלוקת של התקופה – האיש שעשה הכל כדי להציל את הגטו מהשמדה על ידי עידוד העבודה, אך גם יצר פולחן אישיות עצמי והיה שנוא על ידי רבים מתושבי הגטו.

הימלר וקצינים נאצים אחרים עם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', פולין, יוני 1941 (פרנקפורט, המוזיאון היהודי)

הימלר וקצינים נאצים אחרים עם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', פולין, יוני 1941 (פרנקפורט, המוזיאון היהודי)

רומקובסקי ביטא גישה מורכבת מאד כלפי היהודים המערביים בגטו. מצד אחד, כשאלו הגיעו לגטו הוא נהג מולם כמעט בהתרפסות. לדבריו, הוא "יהודי פשוט בעוד שהם אינטלקטואלים, מלומדים, אמנים, מדינאים ופקידים עשירים". הוא נאם מולם נאום מרגש בו התייחס לעובדה שהם בגטו, כמעט כמו קיבוץ גלויות שהוא בגדר נס: "מי היה מאמין שיום אחד ישבו אנשים מברלין, וינה ופראג וידברו עם אחיהם מהמזרח באווירה לבבית וידידותית".

אבל לצד המילים הידידותיות, רומקובסקי לא חסך שבטו מהיהודים החדשים בשכונה. "חלק מהחדשים אינם רוצים להבין מה זה גטו והם מתנהגים בחוצפה רבה. לא די לי בבעלי חוצפה ובמפריעים משלי, עתה עלי עוד להתעסק עם אחי מהרייך הישן, החושבים להנהיג פה סדרים כפי שהיו רגילים להם. הם חושבים שהם החכמים ביותר והטובים ביותר, השאור שבעיסה… יש להם טעות גדולה… לא אבחל באמצעים החריפים ביותר. יש לי הסמכות והכוח לכך".

גירוש ילדים יהודים מגטו לודז' למחנה השמדה חלמנו, 1942

גירוש ילדים יהודים מגטו לודז' למחנה השמדה חלמנו, 1942

סוגיה נוספת שטרדה את מנוחתו של ראש היודנראט הייתה סכומי הכסף שהיו ברשותם של היהודים החדשים. חלק מהיהודי הרייך, במיוחד אלו שבאו מגרמניה, היו עוד זכאים לקבלת פנסיות או קצבאות, חלקם בזכות שירותם בצבא במלחמת העולם הראשונה. כך שליהודים הגרמנים היה לא מעט כסף, באופן יחסי, אותו יכלו להחליף בתמורה למזון. עבור רומקובסקי, שניסה להשליט משמעת ברזל כלכלית בגטו על מנת לנסות ולספק מזון לכל תושבי הגטו ולעודד את כולם לעבוד, הדבר חרה מאד.

בניסיון ליצור שוויון כלכלי בגטו, הוא הצליח לשכנע את הנאצים לאפשר ליהודי הגטו לקבל המחאות מחוץ לגבולותיו, ואלו החלו לזרום אליו בדצמבר 1941, אך מטרתו של רומקובסקי לא הושגה. בעוד שיהודי פולין בקושי יכלו להיעזר בקרובים שעוד נותרו מחוץ לגטאות, ליהודים הגרמנים עוד היו קרובים ברייך שלא נשלחו לגטאות ומצבם הכלכלי עדיין היה סביר יותר מאלו של יהודי מזרח אירופה. אחרי שלושה חודשים הנאצים אסרו על הכנסת המחאות לתוך שטחי הגטו והפרשה באה על סיומה, אך המרמור הפנימי כלפי היהודים הגרמנים נותר כשהיה. האבסורד הכואב היה שלמעשה דווקא הם  השתמשו בכסף שעוד היה להם בניסיון נואש להשיג מזון, ועד מהרה הפכו לאוכלוסייה הענייה יותר בגטו, זו שסבלה מתת-תזונה יותר מכולם. גם אחוז ההתאבדויות בקרב אותם יהודים היה גבוה יותר מאשר בכלל אוכלוסיית הגטו.

חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, נואם בפני יהודי גטו לודז', תאריך לא ידוע

חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, נואם בפני יהודי גטו לודז', תאריך לא ידוע

במקביל להידרדרות המצב של יהודי הרייך, הכעס והחשדנות כלפיהם מצד היהודים המקומיים רק התגבר. באפריל 1942 התקיים המשלוח הגדול הראשון מהגטו של יהודים למחנות ההשמדה. 44 אלף איש מתושבי הגטו נשלחו להשמדה, רובם המוחלט לא היה משטחי הרייך. היהודים בגטו חשבו שהם צדקו בכל החשדות שלהם – היהודים דוברי הגרמנית היו משת"פים של הנאצים ומוגנים לגמרי מהשמדה.

חודש לאחר מכן, במאי 1942, התברר כמה הם טעו. הנאצים הוציאו משלוח נוסף, הפעם של עשרת אלפים איש – כולו מהיהודים "שלהם", היהודים דוברי הגרמנית שהגיעו ממערב. בספטמבר 1942, כשרומקובסקי נשא את נאום "תנו לי את ילדיכם", בו בא לגטו בדרישה הבלתי-אפשרית כי להשמדה יישלחו הילדים והזקנים והחולים בניסיון נאיבי להציל את שאר שוכני הגטו, איש כמעט לא שם לב כי 4000 יהודים גרמנים גם הם היו מיועדים להישלח להשמדה, ואיש לא נאבק למען הצלתם. שאר יהודי הרייך שנותרו בלודז', נשלחו מאוחר יותר להשמדה יחד עם הגטו כולו, בשנת 1944.

(לקריאה נוספת: אברהם ברקאי, "בין מזרח למערב: יהודים מגרמניה בגטו לודז'", יד ושם, כרך ט"ז,  תשמ"ה)

דור סער-מן
על ידי דור סער-מן