בלוג

כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה

"החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" היה שמו של ארגון מיסיונרי פרוטסטנטי שהוקם בשנת 1809 בלונדון, במטרה לשכנע יהודים להתנצר. המיסיון, שפעל ב-52 מדינות, נחשב למכונת תעמולה משומנת, מאורגנת וחסרת עכבות. בשיאו הפעיל מאות מיסיונרים, שמחציתם לערך היו יהודים מומרים.

כסף היה פקטור חשוב במרכזים לטיפולי המרת הדת של המיסיון הנוצרי. קברניטי המיסיון סימנו צעירים וצעירות יהודים מהשכבות העניות כטרף קל לשכנוע. הטקטיקה הייתה להתמקם בריכוזים יהודים מוכי עוני ברחבי העולם, להקים שם בתי ספר, ולפתות את בני הנוער להצטרף למיסיון באמצעות טובות הנאה חומריות. פעילות המיסיון זכתה לביקורת נוקבת על שימושה באמצעי פיתוי נלוזים אלו, שכונו בזלזול "ציד דגים באושים ברשתות של זהב". הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1875, כשסוכני המיסיון הנוצרי הגיעו למוגדור שמרוקו, בעקבות שמועות שבעיר היושבת על גדות האוקיינוס האטלנטי מקובצים כמה וכמה "דגי באושים".

בית הספר לבנות בהנהלת סטלה קורקוס, מוגדור, מרוקו, סביבות 1885–1900. ארכיון משפחת קורקוס ,ירושלים. באדיבות סידני קורקוס

ואכן, מוגדור הייתה עיר נמל יהודית תוססת. סוחרים, בעלי מלאכה, ותלמידי חכמים הסתופפו בה יחדיו. העיר הוציאה מקרבה סוחרים גדולים כמו משפחת קבסה ומשפחת אלמליח, ענקי רוח כמו הרב חיים פינטו והרב אברהם בן עטר, ואמנים דוגמת הפסל והמשורר הנודע דוד אלקיים, שכונה "דה-וינצ'י של מוגדור". בשל ריבוי הסוחרים היהודים בעיר, פעילות הנמל בשבת הייתה משותקת. זקני העיר מספרים שאחרי תפילת שחרית בשבת, נהגו יהודי העיר לצאת מהרובע היהודי, המלאח, ולצעוד לכיוון הים, שם רחצו ובילו את שעות הצהריים.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-12,000 איש ואישה, אחת מהן היא הגיבורה שלנו – סטלה קורקוס – אישה אמיצה ומעוררת השראה, שהקדישה את חייה לסכל את מזימתו של המיסיון הנוצרי.

סטלה קורקוס-דוראן נולדה מעבר לאוקיינוס, בברוקלין, ניו-יורק, בשנת 1858. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר טבק עשיר שהיגר לאמריקה מאלג'יריה, ואימה, רבקה, בת למשפחת אצולה יהודית-בריטית, וקרובת משפחה של הנדיב משה מונטפיורי. סטלה חונכה במיטב מוסדות הלימוד, ומילדותה הייתה מוקפת משרתות ואומנות.

בשלב מסוים עברה עם משפחתה לאנגליה, ובסיום לימודיה התיכוניים החלה ללמוד הוראה. כשסיימה את לימודי ההוראה, ניהלה בית ספר פרטי בלונדון, ותקופה לאחר מכן נישאה באנגליה למשה (מוזס) קורקוס, סוחר מצליח ממוגדור ולאחר שנישאו, קבעו בני הזוג את ביתם בעיר.

סטלה קורקוס-דוראן, 1940 לערך

משפחת קורקוס הייתה אחת מעשר המשפחות המיוחסות, שהסולטן מוחמד בן עבדאללה הזמין למוגדור במהלך המאה ה-18 במטרה לפתח את חיי המסחר בעיר. משפחות אלו כונו "תוג'ר אלסולטאן", ובתרגום: סוחרי הסולטן. בניגוד לרוב יהודי העיר, שהתגוררו ברובע המלאח העני, סוחרי הסולטן התגוררו ברובע הקונסולים המבוסס, "הקסבה". בין יהודי המלאח ויהודי הקסבה שררו ניתוק וסגרגציה מוחלטת. תושבי הקסבה, בהם סוחרים עשירים כמו מוזס קורקוס, לא ראו את עצמם חלק מ"האספסוף" מהמלאח. כך למשל, הכניסה למועדון שהם הקימו בקסבה, נאסרה על יהודי המלאח.

אגדה אורבנית מספרת שיום אחד סטלה קורקוס טיילה ברובע המלאח, כשלפתע הגיעו לאזניה קולות של שירה מלאכית. כשהתקרבה למקור הקולות, היא גילתה שמדובר בנערות יהודיות, שנמצאות בעיצומו של שיעור ליטורגיה נוצרית, בבית ספר לבנות יהודיות של המיסיון הנוצרי.

ליבה של סטלה קפא והיא החליטה להגיב. לא תגובה אלימה או מתלהמת, אלא יותר בסגנון המקראי של "ועשית לו כאשר זמם". בתגובה לבית הספר של המיסיון, הקימה סטלה בית ספר מתחרה לבנות יהודיות, הראשון מסוגו בכל צפון אפריקה, ואחד שהפך עם הזמן לאחד האיכותיים והמצליחים בכל העולם היהודי. לא פחות.

אחת הדרכים לפייס בין ניצים היא למצוא אויב משותף, כידוע. וכך, בעידודה של סטלה, שילבו עניי המלאח ועשירי הקסבה כוחות מתוך מטרה להילחם במיסיון הנוצרי. סטלה גייסה כסף מהקהילה המקומית ומהארגון הפילנטרופי האנגלו-יהודי "ברית אחים" והחלה במלאכת הקמת בית הספר.

תלמידים יהודים ממרקש מבלים בקייטנה במוגדור, מרוקו, 1945 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות ד"ר דוד כהן, בת ים)

בית הספר של סטלה קורקוס – שנקרא "כבוד ואומץ" ופנה בעיקר לנערות יהודיות עניות – נחשב למופת של חינוך והשכלה. סטלה התעקשה ששפת ההוראה בבי"ס תהיה על טהרת האנגלית, ושילבה במערכת גם שיעורים בצרפתית, עברית וערבית. חבר הכנסת לשעבר ז'ק אמיר ז"ל סיפר כי רק אחרי שנים רבות, כששמע על בית הספר של סטלה קורקוס, נפל לו האסימון מדוע אימו, בת מוגדור, נהגה לפנות אליו באנגלית מתובלת בערבית.

מפאת חוסר אמצעים שכן בית הספר בהתחלה בביתם רחב המידות של סטלה ומוזס ורק כשנמצא מספיק תקציב, הוא עבר למבנה קבוע במלאח. סטלה הנהיגה שיטת לימוד שנקראה "מצוינות מתקדמת" שהמריצה את התלמידות למחשבה עצמית וחייבה אותם להתנדב בקהילה. המקצועות שנלמדו בו היו היסטוריה, גיאוגרפיה, דקדוק, ספרות, השכלה כללית, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה, תרגום, שירה, תפירה, לימודי פסנתר ודרמה.

מנהל אליאנס שביקר במוסד החינוכי הייחודי ציין שבית הספר של סטלה יכול להתמודד עם טובי בתי הספר של "כל ישראל חברים" במרוקו. אנשי חינוך אנגלים, שהגיעו במיוחד למוגדור כדי לחזות בקסם, ציינו כי המוסד שהקימה סטלה קורקוס עולה ברמתו על בתי ספר דומים באנגליה, ושרמת התלמידות בו אינה נופלת ואף עולה על אלו של תלמידות מקבילות להן. סטלה אף הגדילה לעשות כשהקימה בבית הספר חוג תיאטרון, שנחשב לתיאטרון היהודי הראשון בכל מרוקו. רפליקה של תוכניה נדירה של אחת ההפקות, משנת 1888, שנשתמרה כל השנים אצל נינה של סטלה, סידני, תהיה חלק מאגף נשים פורצות דרך בתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון היהודי שתיפתח באוקטובר השנה.

תכניה לערב גאלה בבית הספר לבנות של סטלה קורקוס. מוגדור, מרוקו, סוף המאה ה 19 (אוסף המוזיאון, המקור ב Bibliothèque de l’Alliance israélite universelle, Paris)

כתוצאה מהצלחת בי"ס של סטלה קורקוס, המיסיון הנוצרי של מוגדור נאלץ לקפל את הזנב ולהסתלק מהמקום. בשנת 1907 נפטר מוזס קורקוס, שתמך וסייע לאשתו במפעל חייה, והוא בן 45 בלבד. סטלה נשארה עם ששה ילדים, אותם היא גידלה בגפה, כאשר היא ממשיכה לנהל בהצלחה הן את בית הספר, והן את עסקיו ונכסיו של בעלה. בית הספר של סטלה קורקוס, שבשיאו למדו בו 225 בנות, פעל מ-1885 עד אמצע שנות ה-1920, כשלושים שנים ברציפות. היא הלכה לעולמה ב-6 במרץ 1948, השבוע לפני 72 שנה.

לפני שנתיים החליטה עיריית מוגדור לקרוא רחוב בעיר ע"ש סטלה קורקוס, מחנכת יהודייה דגולה שהרבתה דעת בקרב בנות עמה. אולי הפוסט הזה לכבוד יום האישה הבינלאומי יהיה תחילת הדרך להנצחה הראויה לה גם בישראל.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן