בלוג

מאסטר רוזנצווייג: סיפורו של הגאון יוצא הדופן שגילה מחדש את היהדות

בעונה השנייה של "מאסטר שף" התבקשו המתמודדים לבשל ארוחה לאדם יקר לליבם. אחד המתמודדים, עמנואל רוזנצווייג שמו, אמר כי הוא מקדיש את הארוחה לסבו, הפילוסוף הידוע פרנץ רוזנצווייג, שאותו, לצערו, לא זכה להכיר. דממה השתררה באולפן. שופטי התכנית, שמזון רוחני אולי פחות מצוי בתפריט שלהם, הביטו אחד על השני באי-נוחות. מי זה פרנץ רוזנצווייג? תהו. גם שאר המתמודדים הביטו בעמנואל במבט שואל. יש להניח כי גם לצופים בבית לא היה מושג ירוק במי מדובר.

האמת, קשה לחשוב על דבר יותר מרוחק מעולמו של איש הרוח פרנץ רוזנצווייג מריאליטי בישול. בנוסף, כמי שהביע ספקנות בנוגע לרעיון הציוני, רוזנצווייג מן הסתם היה מוצא אישור לחששותיו. הנה, נבואתי התגשמה, היה מפטיר בתוכחה. שאיפת הציונות ליצור דמות מופת יהודית התאיידה על מחבתות הסרוויס של גרגרני הפריים טיים. היהודים מכרו את היהדות כדי להיות ככל העמים. איזה פספוס.

פרנץ רוזנצווייג, שנות ה-1920

לפני 133 שנה, בשנת 1886, נולד פרנץ לסוחר צבעים יהודי אמיד בשם גיאורג רוזנצווייג ואשתו אדלה. בית משפחת רוזנצווייג בעיר קאסל, גרמניה, היה אקזמפלר של משפחה יהודית מתבוללת למחצה. פרנץ הצעיר חונך על ברכי התרבות האירופאית הגבוהה. מגיל מוקדם הוא קרא את גתה, האזין לבטהובן וציטט את שירת הניבלונגים. האידיאל היהודי-גרמני של סוף המאה ה-19 "להיות יותר גרמני מהגרמנים" היה לעיקר העיקרים בבית משפחת רוזנצווייג. את הזהות היהודית פגשו הוריו רק שלוש פעמים בשנה – בראש השנה, בפסח וביום כיפור. למרות זאת ההורים, ובמיוחד אמו, אדלה, הקפידו לשמור על תודעה יהודית מזערית בבית. כמו ניצולי אנייה טרופה, הנאחזים בקרש שצף על פני המים הסוערים, מבינים שעוד רגע קט יאבדו את האחיזה ויצללו למצולות האוקיינוס האירופי. ובכל זאת, ממשיכים להיאחז.

דמות משמעותית נוספת שעיצבה את זהותו היהודית של פרנץ בצעירותו היה דודו, אדם רוזנצווייג, שסייע לו "להציץ אל תוך העולם היהודי ולהתקרב אליו", כפי שהעיד. ערב כניסתו לבית הספר היסודי אמר לו הדוד: "בני, היום אתה תבוא לראשונה בין הבריות; לעולם זכור כי יהודי אתה".

רוזנצווייג במלחמת העולם הראשונה, 1917

אבל השנים חלפו והציווי של הדוד הלך ונשתכח. ב-1907, אחרי שנתיים בהם השתעשע בלימודי רפואה, המקצוע שייעד לו אביו, עשתה הברירה הטבעית את שלה, ורוזנצווייג בן ה-21 נרשם ללימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פרייבורג ובהמשך בברלין. המפגש עם לימודי הפילוסופיה היה עבורו אהבה ממבט ראשון. כעבור חמש שנים, פרסם את עבודת הדוקטורט שלו בת שני הכרכים, "הגל והמדינה", על הגותו של הפילוסוף הגרמני המשפיע ביותר בעת החדשה, פרידריך הגל. באותן שנים השקיע את כל מרצו בחיי עיון, ועד מהרה שמו הלך לפניו כהוגה דעות מבריק, בעל מחשבה מקורית ונפש רליגיוזית עמוקה.

שנת 1913 נחשבת לשנה מכרעת בביוגרפיה של רוזנצווייג. בשנה זו הגיע להכרעה פנימית כי מכאן ואילך הוא דבק בחיים דתיים. מאחר והאמין כי היהדות היא האידאה, והנצרות היא הביטוי הקונקרטי שלה במציאות, בחר להתנצר דרך טבילה בכנסייה הפרוטסטנטית.

יש לומר: בחירתו של רוזנצווייג להתנצר לא נבעה משיקולים תועלתניים, כפי שעשו בזמנו רבים מהאינטלקטואלים היהודים-גרמנים. רוזנצווייג היה אדם רליגיוזי, שניתח את נפשו הדתית בכלים אינטלקטואלים. עיון ביצירותיו, ובהם האופוס ויטה שלו, "כוכב הגאולה", מגלה שילוב נדיר בין אינטלקט יוצא דופן, כנות חסרת פשרות ועולם רוחני מפותח. מאותו גרעין צמחה גם בחירתו להתנצר.

פרנץ רוזנצוייג שנה לפני מותו, משותק, יושב ליד שולחן העבודה שלו. פרנקפורט, גרמניה, 1928 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

החלטתו של רוזנצווייג הצעיר שברה את ליבה של אמו, וכשהתכוון לבקר את המשפחה בקאסל בתקופת חגי תשרי באותה שנה, היא דחתה אותו והטיחה כנגדו "באת ללעוג לנו לפני שאתה מצטרף לגויים?". דחוי ובודד וכשמחשבות אובדניות מתרוצצות במוחו, נשאר רוזנצווייג בברלין. כאן אנו מגיעים לרגע המכונן בחייו – חוויה דתית מטלטלת ששינתה את מסלול חייו חזרה לחיק היהדות. במהלך יום כיפור באותה שנה, בעת ששוטט ברחובות ברלין, נקלע רוזנצווייג בן ה-27 לתפילת נעילה בשטיבל חסידי בפאתי העיר. לא ברור מה בדיוק התחולל שם, אבל החוויה הדתית שהתפרצה בקרבו, במחיצת החסידים, הובילה את רוזנצווייג לשנות את החלטתו ולשוב ליהדות. כעבור עשרה ימים כתב לחברו כי "זה לא הכרח עבורי להתנצר". זה כנראה היה האופן שבו פילוסוף שחונך להדחיק רגשות בחר לנסח התפרצות רגשות.

רוזנצווייג לקח בשיא הרצינות את שיבתו לחיק היהדות. אחרי שירות בצבא הגרמני בבלקן בזמן מלחמת העולם הראשונה, במהלכו נפגש לראשונה עם יהודי מזרח אירופה – "האוסט יודן" – והוקסם מיהדותם הפשוטה והבטוחה בעצמה, הוא התיישב לכתוב את יצירת חייו: הספר "כוכב הגאולה", בו הוא קובע כי קיימים שלושה יסודות ביהדות שמבטאים את המכלול והם: אלוהים, עולם ואדם. בהמשך השתקע בפרנקפורט, שם ייסד את "בית המדרש היהודי החופשי", ששימש אכסניה אינטלקטואלית לענקי רוח יהודים, כמו חוקר הקבלה גרשום שלום והפילוסוף מרטין בובר.

סיום חייו היה טראגי. ב-1922 לקה רוזנצווייג במחלת ניוון שרירים קשה ולאורך שבע שנים קשות ומייסרות מצבו הרפואי הלך והדרדר. למרות זאת, לא פסק ואפילו הגביר את מעורבותו בפרויקטים שונים. את אחד מהם, תרגום התנ"ך לגרמנית יחד עם חברו, הפילוסוף מרטין בובר, סיים ימים ספורים לפני מותו, כשכל גופו משותק והוא מתקשר רק בעזרת הזזת עיניו. ערב מותו, והוא רק בן 43, הגיעה לבקרו כוכבת תיאטרון "הבימה" חנה רובינא, שהנעימה את זמנו, רגעים ספורים לפני שהוציא את נשמתו. מששמע ידידו זיגמונד פרויד על מותו אמר: "כנראה שלאיש הזה לא הייתה ברירה". משפט קצר שמקפל בתוכו את כל מהותו של האישיות יוצאת הדופן ששמה פרנץ רוזנצווייג.

המצבה על קברו של פרנץ רוזנצווייג, פרנקפורט, גרמניה, 1928 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן