בלוג

מבית הבראה למלון בוטיק: תולדות הנופש בישראל

כמדי קיץ הופכת מדינת היהודים למתחם "אסקייפ רוּם" אחד גדול, כשרבבות צובאים על שערי נתב"ג, בניסיון להימלט מהחום הלוהט ואשפוז אקטיבי של הילדים המתפקעים מאדרנלין ללא מסגרת הולמת.

לצערנו, רק הזריזים המקדימים למצוות "כבד את נקבוביות גופך" מוצאים דילים במחירים סבירים ומתעופפים לארצות הים. לעומתם, מדחיקי יולי-אוגוסט, שדוחים הכל לרגע האחרון, נאלצים שוב לשבור קופת חיסכון כדי למצוא מקום פנוי במלון באילת/צימר בצפון/אורחן בנגב (מחק את המיותר).

אז כדי לצנן את מצב הרוח של הנותרים בארץ, הרי לפניכם נגיעת נוסטלגיה שתחזיר אותנו אל הימים בהם נופש היה נופש ולא חבילה, והדקה ה-90 הייתה רק הרגע בו התחיל זמן פציעות בכדורגל, ולא סוכנות נסיעות שמציעה דילים של הרגע האחרון לבורגאס. הצטרפו אלינו למסע בזמן, אל העידן שבו אם רציתם לצאת לחופשה בישראל, עמדה בפניכם אופציה אחת בת שתי מילים: בית הבראה.

חיילים ישראלים בבית הבראה, שנות ה-50 (צילום: הרברט זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

שהזקן ילך לנגב, אנחנו רוצים בריזה

בתי ההבראה, שהיו בבעלות קופת חולים, ההסתדרות או הקיבוצים, היו המצאה ישראלית ייחודית, יצור כלאיים ששילב בין בית מרפא והתאוששות, לבין בית מלון המשמש לנופש חסר דאגות.

בראשית היה "חוק חופשה שנתית", שאושר בכנסת ב-1951, וחייב את המעסיקים להעניק לכל עובד ופועל חופשה אחת לשנה. החופשה השנתית הייתה אחת הפריווילגיות הבסיסיות שהעניקה ההסתדרות לחבריה. הרעיון היה לתפוס שתי ציפורים במכה –  ברובד המוצהר, להגשים דה פקטו את מדיניות הרווחה, ובזה המוצהר פחות, לשלוט בזמנו הפנוי של העובד.

בניגוד למקדשי הנהנתנות של היום הכוללים ספא מושקע, קרנבל ארוחת בוקר מאביס ומתקני מים שהיו גורמים גם לפוסידון לקנא, בתי ההבראה דאז הכילו חדרים מצומצמים ונזיריים המסודרים במבנה רכבת ארוך, עם שירותים משותפים בקצה המסדרון, מיטות סוכנות וארון עץ בסיסי.

בתקופת השיא של העסק – שנות ה-70 – הפעילה ההסתדרות 17 בתי הבראה, בהם כמעט 2,000 מיטות. המבנים הוקמו תמיד באזור מיוער והררי או בסמוך לחוף הים. בתי הבראה בנגב היו מחוץ לתחום כי עם כל הכבוד לקריאתו של הזקן להפרחת השממה, כשזה הגיע לחופש, החברים העדיפו את צינת ההרים או את הבריזה מהים. לפי ידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1969, העלות של חופשה כזו הייתה 25 לירות למבוגר ללילה ו–20 לירות לילד (184 ו–146 שקל כיום, בהתאמה). את הסכום כיסו דמי ההבראה השנתיים.

העובדים נשלחו לבתי ההבראה השונים בהתאם לשיוכם המקצועי – בית דניאל לאמנים ומשוררים, בית יערי לעובדי המדינה וכן הלאה. היו כמובן בתי הבראה מבוקשים שנמדדו לפי איכות האוכל, תנאי האירוח והמרחק מהעיר הגדולה. לכאלו הייתה לעיתים רשימת המתנה ארוכה, שהגיעה לעתים עד שנתיים.

אחד האתרים הנחשקים ביותר היה "ארזה" במוצא, בית ההבראה הראשון שהוקם בשנות ה-20 של המאה הקודמת. עוד טרם הקמתו ביקר במקום חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ונטע בו עץ ארז. עם השנים הפכה הנטיעה הסמלית של הרצל למסורת אצל נשיאי ישראל, שנטעו איש איש בתורו עד האחרון שבהם, הנשיא לשעבר חיים הרצוג ז"ל.

מתרחצים על חוף ים המלח, שנות ה-80 (צילום: לני זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

השוקיים הנהדרות של פקידת הבנק

בהתאם לאידיאולוגיה הסוציאליסטית בתי ההבראה לא נועדו רק להנאה אלא שימשו כמכשיר בידי התנועה לשיפור בריאותו של העובד. כפי שסיפר מנהל בית ההבראה "מרגוע לעובד" לעיתון "דבר" בשנות החמישים, בבתי ההבראה הקפידו על תפריט "דיאטטי" של 5,000 קלוריות ביום. "עם כניסתך, המבריא, למוסד", פורסם בעלון קופת חולים בשנות ה-60, "עליך לפנות לרופא במקום, שיקבע את הדיאטה שלך ואת הטיפול הדרוש". כן,  למי שיצא פעם לחופשה בישראל קראו "מבריא", לא "לקוח", חלילה.

בכל אופן, החופשה כללה שקילה יומית קפדנית, שמטרתה הייתה לוודא שהנופש אכן עולה במשקל לשביעות רצון הממונים, עד כדי כך שאם האחרון לא עלה הדבר בידיו, זה היה נחשב לכישלון של בית ההבראה. כפי שאמרו מילות השיר הידוע שחיבר חיים חפר: "אשתי נשארה בעפולה / הבעל שלי במפעל / שמי דוקטור אביבי/ שמי שולה / נו, כמה הוספת במשקל? / החופש, החופש, החופש / החופש בבית הבראה". הסיבה שאשתו של האדון בשיר נותרה בעפולה נעוצה בעובדה שרוב בתי ההבראה כללו אגפים נפרדים לנשים וגברים, והנופשים התארחו בחדרים משותפים שכללו, לעתים, גם 10 מיטות. "לא יזיק לו לאדם שייפרד מרעייתו לשבוע שבועיים, כך יעלה קרנה בעינו", כך קבעו יועצי הזוגיות מטעם עצמם של התנועה.

פסק הזמן הזוגי, כך נראה, הוביל לפזילות רומנטיות, כפי שתיאר זוכה פרס ישראל, הסופר והעיתונאי שבתי טבת ז"ל, בעת שהותו בבית ההבראה בשבי ציון: "לאחר שינה בלתי מופרעת וארוחת בוקר דשנה, החזקתי בידי עיתון, וניסיתי לשווא לקרוא עד גמר את הפולמוסים של בן גוריון ובגין. בימות השנה הרגילים חביבים עלי פולמוסים אלה (…) הפעם היו כל מעייני נתונים בשוקיה הנהדרות של פקידת בנק הלוואה וחיסכון ששוטטה על הדשאים, לבושה מכנסי קיץ ירוקים, קצרים להפליא. במחשבתי לא התעסקתי כלל עם טענותיהם של היריבים בכנסת, אלא חיבלתי תחבולות איך להיפטר משכני לשולחן בחדר האוכל, מנהל חשבונות במפעל לכביסת נוצות ושינוי צבעים, וכיצד לזכות בשכנות הטובה של פקידת הבנק" (הארץ, 13 ביולי, 1958).

נופשים בחוף הים תל אביב,למרגלות מלון דן, שנות ה-70 (צילום: הרברט זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

מחדר האוכל בקיבוץ לסדנת חוקנים ונבט חיטה

בסוף שנות השבעים נרשם ביקוש שיא לבתי ההבראה ולמעלה מ-100 אלף נופשים בילו בהם חופשה שנתית, אך בשנים הבאות התדרדר מעמדם בהתמדה. עם פרוץ שנות השמונים, עליית רמת החיים ואימוץ אורח החיים הקפיטליסטי, נראו פתאום בתי ההבראה של ההסתדרות וקופות החולים כאטרקציה חיוורת לעומת בתי המלון המפוארים שהחלו להתפתח ברחבי הארץ. שינויים בתקנון קרנות הנופש אפשרו לעובדים לפדות את המגיע להם ללא שימוש בבתי ההבראה עצמם וכך, כל פועל ופועלת יכלו לבחור ולנצל את זכותם והמירו את בית הבראה בבית המלון, עובדה שהביאה את תעשיית בתי ההבראה לסופה.

עוצמת שינוי הערכים בחברה הישראלית, תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע והרדיפה אחרי פינוקים ואשליה של רמת חיים דמיונית, באו לידי ביטוי גם במהפך שחל בדפוסי תרבות הנופש הישראלית. הוכחה סמלית מצוינת ימצא לכך כל מי שיטייל על רכס הכרמל, אל המקום שפעם היה בית ההבראה המיתולוגי של קיבוץ בית אורן וכיום הוא משמש כמלון הבוטיק היוקרתי יערות הכרמל, מקבוצת "Isrotel Exclusive Collection". שיהיה קיץ אקסקלוסיבי ומבריא לכולנו.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן