בלוג

מהסנהדרין עד בגין, מהרמב"ם עד בן גוריון: תולדות החרם ביהדות

אנחנו מבינים שכדי לנצח את שד המחלוקת הפנימי צריך קודם כל להכיר בו, אז החלטנו לשתף אתכם במצעד מעשי החרם הנבחרים בתולדות העם היהודי. נא לא לנסות בבית

בפראפרזה על המשפט הפותח את המניפסט הקומוניסטי, אפשר לומר שכפי שההיסטוריה העולמית היא היסטוריה של מלחמת מעמדות, כך ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של מלחמות אחים. מה לעשות, זו המציאות. מלחמות אחים מקודדות בDNA התרבותי שלנו מאז ומעולם. קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, אריסטובולוס והורקנוס, וכמובן חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, שנגרמו עקב קיטוב בין כתות יהודיות בתקופת בית שני.

למלחמות האחים היהודיות פרקטיקות שונות ומגוונת. אחת מהן היא פרקטיקת החרם. זה יכול לבוא לידי ביטוי בחרם אישי, כפי שקהילת אמסטרדם החרימה את הפילוסוף ברוך שפינוזה, חרם מפלגתי כדוגמת החרם שהטיל דויד בן גוריון על מפלגות מק"י וחירות, או אפילו חרם צרכני כדוגמת חרם הקוטג' על חברת תנובה בשנת 2011.

מי מתעסק? זה עקביא

עקביא בן מהללאל היה תנא (חכם), חבר הסנהדרין – המקבילה לכנסת ישראל של היום – ודמות מיוחדת במינה, שחי בתקופת בית שני בסוף המאה ה-1 לפני הספירה. עקביא נחשב לנציג ציבור הגון שכל חטאו היה שהעז לחשוב לבד, כלומר אחרת מדעת רוב חכמי הסנהדרין.

לשכת הסהנדרין, מתוך דגם בית המקדש הראשון

אחרי שחברי הסנהדרין הבינו שנזיפות מנומסות לא ישכנעו אותו להתיישר עם המשמעת הקואליציונית, הם שינו טקטיקה והציעו לו את התפקיד הנחשק של אב בית הדין. האינדיבידואליסט הישר לא הסכים לספסר באמונותיו תמורת טובות הנאה, והשיב להם במשפט שנכנס לקאנון היהודי: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי, ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו".

אבל עקביא שלנו באמת עלה לחברי הסנהדרין על העצבים רק אחרי שחלק בפומבי על ראשיו, שמעיה ואבטליון, מה שהוביל לנידויו והחרמתו עד יום מותו. לפני שנפח את נשמתו ביקש מבנו שייגש לחברי הסנהדרין ויבקש את סליחתם. לא בכדי לזכות חס וחלילה במחילתם, אלא רק למען הסרת הספק הקטן, שאולי בכל זאת טעה בפסיקותיו.

תרשום גרשום

אם מחפשים הוכחה כמה הדת היהודית הקדימה את זמנה במובנים מסוימים, רבינו גרשום הוא האיש שמייצג זאת יותר מכול. אלף שנה לפני שנשים העלו באש חזיות ומחוכים בשדרה החמישית בניו יורק במחאה הפמיניסטית המפורסמת, העלה רבינו גרשום את סוגיית מעמד האישה לראש סדר העדיפויות היהודי.

המצבה של רבינו גרשום במוזיאון היהודי בברלין

רבינו גרשום, שנולד בשנת 960 בעיר מץ בצרפת, נחשב למנהיג הבלתי מעורער של קהילות אשכנז, אותן קהילות יהודיות מפורסמות, שהתגוררו על גדות נהר הריין, והוציאו מתוכם ענקי רוח כמו רש"י, רבינו תם ושושלת בני משפחת קלונימוס. בתקופתו של רבנו גרשום וביוזמתו, התאספו רבים מקהילות אשכנז וראשיה על מנת לתקן תקנות דתיות הנוגעות לחיי החברה והמשפחה. הבולטות מבין התקנות היו האיסור על גבר לשאת יותר מאישה אחת והאיסור לגרש אישה בעל כורחה. התקנות השתרשו בתרבות התורנית בשם המפורסם "תקנות חרם דרבנו גרשום" הואיל ומי שעבר עליהם, הוחרם ונודה מהקהילה. ואכן בזכות עוצמתו הסמכותית של רבינו גרשום נעלמו נישואי פוליגמיה לנצח מהתרבות היהודית בארצות אשכנז.

לו רק היית קצת פחות "המורה" שלי

בשנת 1191 יצא לאור החיבור "מורה נבוכים" שנחשב לאחד הספרים החשובים בהגות הפילוסופית של ימי הביניים. עם הפצתו של "המורה" בעולם היהודי התעורר סביבו פולמוס חריף. קצפם של המבקרים יצא על כך שמחבר הספר, הרמב"ם, העז להישען על תורתו של הפילוסוף היווני המשוקץ אריסטו, ואף הגדיל לעשות כששלל בספרו את הגשמת האל וההשגחה הפרטית האלוהית.

המחלוקת שפרצה במאה ה-13 נמשכה כמאה שנה, והתקיימה בכל מרכזי היהדות בעולם. קהילות יהודיות רבות באירופה החרימו את מורה נבוכים ואף לעגו לרמב"ם בחיבורים, שירים ונאצות. שיא הפולמוס הגיע בשנת 1233 כשהמתנגדים לרמב"ם פנו לאינקוויזיציה הנוצרית כדי שזו תשרוף את הספר.

תבליט של הרמב"ם בבית הקונגרסים האמריקאי

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם", טענו המתנגדים לספר כלפי האינקוויזיציה, "ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את המורה".

האבסורד הוא שגם כיום, יותר מ- 800 שנה אחרי שהספר יצא לאור, ישנן ישיבות חרדיות שמחרימות את מורה נבוכים בנימוק שהוא מכיל דברי מינות.

ברוך הגבר

כשמדברים על צעירים בהיסטוריה היהודית של אמסטרדם, בדרך כלל מתכוונים יותר לסיפורה של הנערה אנה פרנק, ופחות לסיפורו של צעיר יהודי אחר – גאון פורץ דרך בשם ברוך שפינוזה.

נחזור 350 שנה בזמן. ליתר דיוק, ל-27 ביולי 1656. בספר הקהילה הפורטוגזית של אמסטרדם  מופיע רישום לא שגרתי בדבר החרמתו של צעיר יהודי בן 24. וכך נכתב בכתב-החרם: "בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו". מלחיץ, תודו. ובכל זאת, מה גרם לראשי הקהילה היהודית באמסטרדם להחרים את שפינוזה?

שפינוזה מנודה מהקהילה היהודית באמסטרדם

האמת היא שבמונחים של היום רבים מהחילונים היו מגדירים את שפינוזה כיהודי דתי. שפינוזה לא כפר בקיומו של האל, אלא שבניגוד לאל היהודי והנוצרי, האל של שפינוזה לא היה נפרד מהיקום: האל של שפינוזה היה היקום עצמו. במסגרת אותה פילוסופיה שפינוזה פיתח את היסודות של מה שיכונה לימים: "ביקורת המקרא" – הוא קרא (אולי לראשונה בהיסטוריה) קריאה ביקורתית של התנ"ך – קריאה הזונחת את הקריאה המסורתית עבור ניסיון מדעי להבנת הטקסט.

אפילו באווירה הפתוחה והנאורה יחסית (כן, כבר אז) של אמסטרדם, התיאולוגיה החדשנית של שפינוזה הייתה רדיקלית מדי. באותו זמן הקהילה היהודית בעיר עמלה להחזיר לחיק ישראל את המוני האנוסים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, ונוכחותו של האפיקורס הצעיר לא באה להם טוב. שפינוזה הוחרם ונודה מהקהילה. מי שהצעיר המחונן דווקא כן בא להם טוב, היו ראשי התנועה הציונית, שחיפשו כעבור 250 שנה גיבורים יהודים – רצוי ללא זקן ונטייה להתפלפלות, ועדיף כאלו עם יכולת לעמוד מול היהדות המסורתית ללא מורא ופחד. הגאון הכופר התאים להם כמו כפפה ליד.

עד מהרה הפך שפינוזה ליקיר התנועה ובשנת 1924, במהלך הרצאה לציון 250 שנה למותו, הכריז ההיסטוריון יוסף קלוזנר מעל בימת האוניברסיטה העברית שהחרם על שפינוזה מבוטל, במילים אלו ממש: "לשפינוזה היהודי נקרא 250 שנה אחרי פטירתו, מעל רמת הר-הצופים, מתוך מקדש-המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים: – הותר החרם! סר עוון-היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".

מי גאון של וילנא?

בסיפור הבא יש את כל הרכיבים של דרמה רוויית יצרים: הלשנות, מאבקי אגו, חרמות ואלימות פיסית ומילולית. באמצע המאה ה-18 הופיעה במזרח אירופה תנועה סוחפת – החסידות – שהלכה וצברה מאמינים בקרב רבבות היהודים במזרח אירופה. בניגוד לממסד הרבני הריכוזי והנוקדני, מייסד תנועת החסידות, רופא יהודי בשם רבי ישראל בעל שם טוב, הציע דגם אחר של יהדות, כזו המקדשת את השמחה, את הריקוד האקסטטי ואת שימת הדגש על הכוונה בתפילה. מול תנועת החסידות עמד הממסד האליטיסטי של תנועת המתנגדים (הליטאים) בראשות ר' אליהו מווילנה, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה".

כתב החרם של הגאון מווילנה

הגאון מווילנה, אולי הדמות הכי מוערכת בעולם היהודי באותה עת, ייצג את היהדות ההלכתית, הלמדנית וההיררכית. הקרב היה אידיאולוגי. אם תרצו, מאבק בין הרומנטיקה לטכנוקרטיה, בין הרגש לשכל, בין הממסד השמרן לאדם הקטן.

במשך מספר עשורים התנהלה בין הניצים מלחמה מכוערת. הגאון מווילנה, שחשש מערעור יסודות הממסד הרבני, לא בחל באמצעים והוציא שלושה כתבי חרם נגד הנמסיס שלו – החסידים הכופרים. חתימתו הסמכותית של הגאון על כתבי החרם התירה את הרסן למלחמת אחים כמעט חסרת תקדים  בהיסטוריה היהודית. זו כללה הלשנות שהובילו למעצרים, תגרות המוניות, נידוי מהקהילה, גירוש מהערים הגדולות ועוד. ללא הועיל. החסידות הכתה שורש בנפשו של היהודי הפשוט, ועד מהרה הבינו המתנגדים כי הם הפסידו בקרב. יחלפו שנים ומתנועה מהפכנית-אנרכיסטית תהפוך החסידות עצמה לממסדית, וגם מתוכה יצוצו דגמי יהדות חדשים, כמו הברסלבים, חסידי ימימה ותנועות ניו אייג' שונות ומשונות.

גבירותי ורבותי – מהפך!

עוד הרבה לפני שיצחק רבין טבע את הסיסמא "בלי בגצ ובלי בצלם" היה שם דויד בן גוריון, אולי היהודי הגדול ביותר במאה ה-20, שחתום על סיסמא דומה, שרבין תלמידו, עשה בה שימוש 40 שנה מאוחר יותר.

"בלי חרות ובלי מקי" הייתה הסיסמה שנאמרה בידי בן גוריון בעת המגעים על הקמת הקואליציה והממשלה הראשונה של מדינת ישראל. מטרת הסלוגן, שנכנס לפנתיאון האמירות הפוליטיות השנויות במחלוקת בפוליטיקה הישראלית, הייתה לסמן את גבולות הלגיטימיות הפוליטית במדינה הצעירה.

בן גוריון והאיש שיושב על יד חבר הכנסת באדר

 

מחד, בן גוריון פסל את מק"י, המפלגה הקומוניסטית והפרו-סובייטית, שהייתה בזמנו הסמן השמאלני קיצוני בכנסת, ומאידך פסל את תנועת חרות, שהשתייכה לציונות הרוויזיוניסטית והייתה הסמן הימני קיצוני בכנסת. סלידתו של בן גוריון מחרות הייתה כה עזה, עד כדי כך שהוא לא היה מסוגל לבטא את שמו של מנהיגה, מנחם בגין, וכאשר פנה אליו אמר "האיש שיושב על יד חבר הכנסת באדר".

אולם הקונצנזוס שבן-גוריון יצר לא החזיק מעמד וחזר אליו כמו בומרנג. ערב מלחמת ששת הימים צירף ראש הממשלה לוי אשכול את גח"ל (סיעה משותפת לתנועת החרות ולמפלגה הליברלית) לממשלתו וכעבור עשר שנים, בשנת 1977, זכה הליכוד (מפלגה שהיוותה איחוד של מפלגות הימין כולל תנועת החרות) בבחירות הכלליות. למזלו של בן גוריון, שנפטר בשנת 1973, הוא לא היה שם כדי לראות כיצד שנוא נפשו, מנחם בגין, מרכיב את הממשלה החדשה.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן