בלוג

מחילה וגעגוע בין חיפה ואמסטרדם בעקבות ברוך שפינוזה

כשהייתי נער דתי בחיפה בשנות ה-1990 נהגתי להתווכח מיד פעם עם שכן חילוני בן גילי – נער חריף שכל בשם ברוך. את שמו נתן לו אביו, פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שהיה מעריץ נלהב של גדול הכופרים היהודים בכל הזמנים – ברוך שפינוזה. עד היום אני זוכר את הוויכוחים התיאולוגיים הלוהטים ביני ובין ברוך. את ניצני הארוס האינטלקטואלי, המוטיבציה להפריך האחד את טענותיו של האחר, ואיך תמיד הוויכוח נגמר בצעקות של השכנים על הרעש, שגרמו לי ולברוך לזנוח את הוויכוח וללכת לשחק יחד במגרש השכונתי.

גרנו בשכונה עם כמות מכובדת של ייקים, ולמנוחת הצהריים בין שתיים לארבע היה מעמד של קדושה. מאז נשחטו בארץ הרבה פרות קדושות, המכנה המשותף התפורר, והאפשרות של חילונים ודתיים להתווכח אחד עם השני בכבוד, ואז לשכוח הכל וללכת לשחק יחד במגרש השכונתי, כמעט ואיננה קיימת. בינתיים בגרתי, עזבתי את חיפה, אבל תמיד, לכל מקום אליו הלכתי, חיפשתי את ברוך. ואז, יום אחד זה קרה. נתקלתי בספרו של ירמיהו יובל ז"ל "שפינוזה וכופרים אחרים" וסוף סוף מצאתי את אשר חפצה נפשי.

ברוך שפינוזה (1632-1677), ציור שמן של אמן לא ידוע, 1665

השנה ימלאו 363 שנים לחרם שהטילה הקהילה היהודית באמסטרדם על הגאון המתבודד, ברוך שפינוזה, שהשפעתו על הפילוסופיה המערבית הייתה גדולה עד כדי כך שגדול הפילוסופים של המערב, פרידריך הגל, אמר כי "לכל פילוסוף יש שתי שיטות – השיטה שלו והשיטה של שפינוזה".

אני מדמיין את שפינוזה יושב בקיטון הרעוע מחוץ לעיר, אחרי החרם שהטילה עליו הקהילה היהודית. אני תוהה כיצד הרגיש אותו מלטש עדשות צנוע וחרוץ, כששמע שאחיו היהודים מקללים אותו בקללות "שקילל יהושע בן נון את יריחו, ואלישע הנביא את הנערים ובכל התוכחות והאלות שכתובת בספר התורה הזה"? מה חש כשראשי הקהילה הזהירו את החברים "שאיש מהם לא יתרועע עמו, ולא יעמוד בארבע אמותיו ולא יבוא בצל קורתו ולא יקראו ספר מספריו שיחבר או יכתוב"? (מתוך כתב החרם על שפינוזה).

התיעוד ההיסטורי משרטט את ברוך שפינוזה כאדם שמאוד קשה להוציא מכליו. עקשן קשה עורף, נאמן עד מוות לדגם הגיאומטרי של היקשים ומסקנות המבוססים על חשיבה שכלית טהורה, שרק מוח כביר כשלו היה מסוגל להרכיב. הוא היה בסך הכל בן 24 – לא הרבה יותר מבוגר ממני ומבר הפלוגתא החיפאי שלי – כשהותקף מכל הכיוונים. מחד, החרימה אותו הכנסייה הקלוויניסטית ההולנדית על שהעז לקרוא תיגר על האמונות הנוצריות העמוקות ביותר, ומנגד יהודי אמסטרדם, צאצאי האנוסים, שבאירוניה חסרת מודעות עצמית עשו לו את מה שעשתה האינקוויזיציה לאבות אבותיהם בספרד ופורטוגל – הוקעה, גירוש ובדידות פוצעת.

ביתו של ברוך שפינוזה באמסטרדם, הולנד (צילום: לני זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף זוננפלד)

כמה כוחות נפש היו לו לעמוד מנגד ולא להיכנע. אפילו למשרה שהציעו לו חבריו מאוניברסיטת היידלברג הוא סרב, בנימוק שהיא עלולה לפגוע בעצמאות המחשבתית שלי. רק אנשים עם אישיות כל כך חסונה, וביטחון עצמי כה נדיר מסוגלים לייסד את התנועה החשובה ביותר בעת החדשה – תנועת החילון.

כן, ממש כך. אף אחד לא עולה להשתטח על קברו ולא נערכות לכבודו הילולות רבות משתתפים או אזכרות ענק, אבל מיליארדי החילונים האתאיסטים שחיים היום ברחבי עולם חייבים את חירותם ליהודי המחונן מאמסטרדם. האבסורד הגדול הוא ששפינוזה כלל לא היה אתאיסט. להיפך, שפינוזה היה "שיכור מהרעיון האלוהי", כפי שהגדיר אותו המשורר הגרמני נובאליס. הוא האמין שאלוהי התבונה שרוי בכל – בחוקי הטבע, בחכמה המדינית ובמידות הטובות.

הראשונים שגילו אותו היו ענקי הפילוסופיה של הנאורות. קאנט, הגל ובהמשך ניטשה. משה מנדלסון מאבות ההשכלה, כיבד אותו ובה בעת התפלמס עמו קשות על משמעות התורה והמצוות. אט אט הקרח נמס. היהודים הראשונים שהושיטו יד מגששת היו משכילים כמו פיארברג ואברהם קרוכמל.

בהמשך הגיעו הרצל והתנועה הציונית ואימצו אותו בחום לחיקם. שפינוזה העניק לתנועה הציונית את דגם המדינה החילונית היהודית המושלמת. בעיני רוחו הוא דמיין בדיוק אותם, את החלוצים פורקי העול, כשכתב בחיבורו "מאמר תיאולוגי מדיני" בשנת 1670 כי "ביום מן הימים, בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש". את הדברים הללו הוא כתב 227 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון.

כתב החרם על שפינוזה שהוציא בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, 27 ביולי 1656

רגע התיקון המדויק בין שפינוזה לבני עמו התרחש במהלך הרצאה לציון 250 שנה למותו. בשנת 1924 הכריז ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר מבין כותלי האוניברסיטה העברית שהחרם על שפינוזה הותר: "לשפינוזה היהודי נקרא מאתיים וחמישים שנה אחרי פטירתו, מעל רמת הר-הצופים, מתוך מקדש-המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים: – הותר החרם! סר עוון-היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".

המחילה הפומבית הובילה לרנסנס ביחסים בין שפינוזה ליהודים, וסכר המחקרים, החיבורים והפרסומים נפרץ בשצף קצף. בשנת 1953 פרסם ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון את המאמר "נתקן המעוות" בו הוא קורא לתרגם באופן מידי לעברית את כל כתבי שפינוזה. "הספרות העברית איננה שלמה", כתב הזקן, "כל עוד איננה כוללת את כל כתבי ברוך שפינוזה – כחלק מנכסי הרוח הגדולים ביותר של העם היהודי". האקדמיה הרימה את הכפפה, כמו גם מנגנוני ההנצחה של המדינה הצעירה, שקראו על שמו רחובות, מכוני מחקר ומוסדות. בשנת 1988 יצא לאור החיבור "שפינוזה וכופרים אחרים" מאת חתן פרס ישראל פרופסור ירמיהו יובל ז"ל, שנחשב לשיאו של פרויקט שפינוזה, ולאחד החיבורים המעמיקים והמקיפים אודות החילוני הראשון בתולדות האנושות.

סיפורו של שפינוזה – החרם, השנאה, ההסתה – ולאחר מכן ההתקרבות האיטית שהסתיימה במחיחה והתפייסות, יכול לשמש מקרה בוחן מרתק למתח החילוני-דתי הגדול שמפלג אותנו כבר מאות שנים. האם נוכל להתווכח מתוך כבוד הדדי, ואז ללכת לשחק יחד במגרש השכונתי? לאלוהי שפינוזה הפתרונים. גמר חתימה טובה.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן