בלוג

ממזרים עם כבוד: סיפורם של "נערי ריצ'י"

הם היו צעירים יהודים מאירופה שברחו לאמריקה מאימת הנאצים. הם הותירו מאחור הורים, אחים, חברים ואת היבשת האהובה עליהם, שתקעה להם סכין בגב. גם בחלומות הכי פרועים שלהם הם לא האמינו שישובו לזירת הפשע כחיילים בכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית.

לא, זה לא הטריילר לסרט "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. זהו סיפורם המופלא של "נערי ריצ'י", פליטים יהודים שהגיעו לאמריקה בזמן המלחמה, וקיבלו הזדמנות חד-פעמית לנקום במכונת ההשמדה הנאצית שחיסלה את משפחתם ורבים כל כך מבני עמם.

פרד הווארד וגאי שטרן זוכרים עד היום את הרגע בו נכנסו בשער מחנה המודיעין הסודי ריצ'י, ששכן בלב ההרים של מרילנד. "זה היה הכי קרוב שיכול להיות למגדל בבל", סיפרו השניים בסרט הדוקומנטרי "The Ritchie Boys" משנת 2004, "מכל עבר נשמעו שפות אירופאיות – גרמנית, פולנית, צרפתית, יידיש, איטלקית".

Most of them lost all their families, and came back to Europe to help defeat the Nazis (Caption from the movie "The Ritchie Boys")

רובם איבדו את כל משפחתם וחזרו לאירופה כדי להביס את הצבא הנאצי (מתוך הסרט "נערי ריצ'י")

הווארד ושטרן, שהגיעו לבדם לאמריקה בגיל 20, אמנם איבדו את אימם, אבל לא את שפתה. זו הייתה הסיבה בגללה גויסו לשירות ביחידת המודיעין הסודית. או כפי שניסח זאת הווארד, "להכשיר מישהו לירות ברובה ולהסתער קדימה אפשר בשישה חודשים. ללמד אותו שפה חדשה לוקח קצת יותר זמן".

משרד המלחמה האמריקאי, שנזקק לחיילים דוברי שפות אירופאיות למשימות מעבר לקווי האויב, לא הסתפק רק בידיעת שפה זרה, ובחר את הנערים בקפידה. כוח המצאה, תחכום, קור רוח ויכולות לתמרן במצבים מורכבים – כל אלו היו תכונות הכרחיות עבור מי שנדרשו בעתיד להתחפש לחיילים וקצינים גרמנים, כדי לזרוע דיסאינפורמציה בקרב האויב.

סדר היום במחנה ריצ'י היה אינטנסיבי. במשך מספר חודשים הם הוכשרו להכיר לעומק את תורת הלוחמה הפסיכולוגית, לפענח קוד מורס ותצלומי אוויר, לגלות בקיאות בפרטי תורת הלחימה של הצבא הגרמני, להתמקצע בחקירה של שבויי מלחמה גרמניים, ובשעת סכנת חיים – לדעת להרוג כמה שיותר מהר.

Nazi soldier interrogation training in camp Ritchie (National Archives NARA, WikiMedia)

הדמיית חקירת חייל גרמני שבוי במחנה ריצ'י (צילום: הארכיונים הלאומיים, NARA, ויקימדיה)

הווארד נמלט מגרמניה לארה"ב בשנת 1938. הוריו קיבלו אשרת הגירה אחת לאמריקה ומיד מסרו אותה לבנם יחידם. מאז לא ראה אותם. רוב המרואיינים בסרט מחזיקים בביוגרפיה דומה. פליטים, יהודים, בודדים בארץ חדשה, ועם זאת מלאי הכרת תודה לאותה ארץ שסיפקה להם צורך אנושי בסיסי – להשתייך למשהו גדול מהם ולתרום למאמץ המשותף של העולם החופשי בחיסול כוחות הרשע הנאצים.

"כל עוד האימון היה על יבש הכל היה פשוט", נזכרים השניים וגולשים לנוסטלגיה, "במחנה נוצר הווי מיוחד, מעין שטעטל יהודי חינני עם חיי חברה תוססים ותחושות של גאווה לאומית". המעבר ללחימה אמיתית התרחש בחודש מאי 1944, כשהמפקדים כינסו את הנערים באחד המבנים המרכזיים במחנה וציוו עליהם להתכונן ליום פקודה.

יום הפקודה היה ה D-Day, 6 ביוני 1944, אחד מציוני הדרך המכוננים בתולדות מלחמת העולם השנייה – הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי. "רעדתי מפחד", תיאר שטרן את הרגעים הראשונים אחרי הנחיתה בנורמנדי. "בכל מקום ראיתי גופות של אנשים, ונבלות של סוסים ופרות. הרוח נשאה איתה את המוות, הריח היה בלתי נסבל. אבל ברגע שראיתי את החייל הגרמני הראשון, הפחד התחלף בשאיפה עזה לנקמה".

Training at camp Ritchie before departing on their war mission in Europe (National Archives NARA, WikiMedia)

אימוני אילוסטרציה במחנה ריצ'י במהלך תקופת ההכשרה, לפני היציאה לאירופה (צילום: הארכיונים הלאומיים, NARA, ויקימדיה)

זמן קצר לאחר שנחתו בחופי נורמנדי עזבו נערי ריצ'י את היחידות הפושטות והמשיכו למשימות המיוחדות, בצוותים של שניים-שלושה חיילים, מעבר לקווי האויב. המשימות היו מגוונות: זריעת דיסאינפורמציה באמצעות משאיות עליהן הותקן רמקול, שידורי רדיו להטעיית האויב, חלוקת פליירים ועוד. מאחר ודיברו בשפה המקומית, השתמש בהם הצבא האמריקאי גם למטרות פרוזאיות: לברר עם המקומיים על מקומות לינה, היכן אפשר להצטייד בחומרי גלם שונים ועוד.

אבל התפקיד הכי משמעותי של נערי ריצי'י היה חקירת שבויי מלחמה גרמנים. "הרעיון היה לגרום לחיילים ולקצינים הגרמנים להרגיש שהם נמצאים בסביבה בטוחה, לתת להם התחושה שאם הם ישתפו פעולה, אנחנו נדאג להם", סיפרו על טקטיקות החקירה, "אחת הדרכים לעשות זאת היה לא לכתוב כלום על פתקים במהלך החקירה. כי זה מיד היה מעורר חשדנות מצדם". בנוסף, ניצלו החוקרים את הפחד הקמאי של הגרמנים מחיילים הרוסים: "הגרמנים היו אחוזי פרנויה מהאכזריות של הצבא האדום". בזמן שהווארד חקר קצין גרמני, שטרן, שהרוסית הייתה שגורה בפיו, נהג להיכנס לחדר לבוש במדים סובייטים, עם כל האקססוריז – דרגות על הכותפות, מדליות על החזה וסמל הכוכב המפורסם של הצבא האדום רקום על החולצה. "פשוט אמרנו להם שאם הם לא ישתפו פעולה, אנחנו נאלץ להעביר אותם לרוסים. זה מיד עשה את העבודה".

Martin Selling questions German prisoners near the front in France, 1944. (U.S. Army Signal Corps)

מרטין סלינג, אחד מנערי ריצ'י, מתחקר שבויים גרמנים בחזית צרפת, 1944 (צילום: ארכיון צבא ארה"ב)

נערי ריצ'י (ביניהם גם הסופר קלאוס מאן ודיויד סימור, המכונה "שים" Chim, מחשובי הצלמים במאה ה-20 שתערוכה מצילומיו מוצגת בבית התפוצות) היו בפריס עוד לפני שחרור העיר, ונלחמו בקרב המפורסם על הבליטה. בסרט הם מספרים כי הסתובבו כל הזמן בחשש כפול. "מצד אחד פחדנו שהאמריקאים יירו בנו בטעות מחשד שאנחנו מרגלים, ומצד שני שהגרמנים יגלו את הרקע שלנו". בסיום המלחמה הם היו בין הכוחות ששחררו את מחנות הריכוז, ובהמשך חלקם עבדו כמתורגמנים במשפטי נירנברג.

התרומה של נערי ריצ'י לכוחות הלוחמים של בעלות הברית היתה בעלת ערך שלא יסולא בפז. גנרל אוסקר קוך, קצין המודיעין הראשי של הארמייה השלישית המיתולוגית בצבא ארצות הברית, אמר לאחר המלחמה כי הצלחתם של הנערים ביצירת דמורליזציה בקרב הצבא הגרמני, כמו גם המידע המודיעיני שהביאו על האויב הגרמני, סייעו משמעותית לשבירת ההתנגדות הגרמנית. אז נכון, הם לא חויבו להביא 100 קרקפות למפקד שלהם, או לפצפץ גולגולות של קצינים גרמנים עם אלות בייסבול, אבל נערי ריצ'י היו ממזרים שהביאו – קודם כל לעצמם, אבל גם לכולנו – הרבה כבוד.

Guy Stern (left), Walter Sears and Fred Howard from the documentary film “The Ritchie Boys”

גאי שטרן משמאל, פרד הווארד מימין ו-וולטר סירס במרכז על כרזת הסרט התיעודי "נערי ריצ'י"

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן