בלוג

ממזר חסר כבוד? תעלומת ילדותו של דוד המלך

אפשר ללמוד הרבה על דתות לפי הגיבור הארכיטיפי שהן מעמידות בראשן. בהכללה גורפת במיוחד, הדת הנוצרית אוהבת את גיבוריה זכים, טהורים ומגישים את הלחי השנייה, המוסלמים מעלים על נס את מי שמקריב את חייו כדי להגיע לגן עדן, והבודהיסטים מעריצים את מי שמצליח להעביר חיים שלמים בלעשות דבר אחד – להימנע. מאכילה מיותרת, ממין חסר עכבות, מאלכוהול ומסמים. ובאופן כללי, מהחיים.

היהדות, לעומת זאת, מסתייגת מדמות "הקדוש המעונה". להיפך. ביהדות אוהבים לצייר את הגיבורים שלה פגומים, יצריים והכי רחוק שאפשר מקדושים. אברהם מניפולטיבי, יצחק חלש, יעקב דו-פרצופי, משה כבד פה, יוסף יהיר ונקמן, שמשון אימפולסיבי ושלמה נהנתן.

שמואל מושח את דוד למלך. ציור של ויקטור בייאנורי 1842 (Creative Commons, Wikipedia)

שמואל מושח את דוד למלך. ציור של ויקטור בייאנורי 1842 (Creative Commons, Wikipedia)

דוגמא מצוינת לכך אפשר למצוא במדרש ילקוט שמעוני, ששואל את השאלה הבאה: מדוע פסקה מלכותו של שאול המלך? ומיד משיב: מפני שלא נמצא בו פגם. לכאורה מוזר. מנהיג ללא פגם אמור להיות חלומו הרטוב של כל עם. רבי יוחנן מסביר שהסיבה לכך היא "שאין מעמידים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". כלומר, תנאי הכרחי להצלחה מנהיגותית, הוא לפחות ביקור אחד או שניים במשרדי להב 433. רבי יוחנן גם מסביר מדוע: "כדי שאם תזוח עליו דעתו, אומרים לו חזור מאחוריך". בתרגום לעברית עממית – כדי שאם המנהיג יתחיל לעוף על עצמו, יזכירו לו אירועים לא נעימים מהעבר, שיחזירו את האגו שלו למצב צבירה נורמלי.

הדמות הפגומה ביותר במקרא ובה בעת גם הכריזמטית והמרשימה מכולן היא זו של דוד המלך. דוד מלך ישראל, שחי וקיים בתודעתנו עד היום, היה אחד המנהיגים המעוטרים בתנ"ך. למען האמת לא היה מנהיג שזכה לכל כך הרבה תארים כמו דוד. שימו לב כיצד התנ"ך מפרט את כישוריו: "יודע נגן, וגיבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר והשם עמו" (שמואל א', טז').

מנגד, דוד היה חתיכת נבל לא קטן. במלחמה בגלבוע, אם תרצו מלחמת יום כיפור של ישראל בעת העתיקה, הוא חצה את הקווים ונלחם לצד האויב הפלשתי. לאחר מכן בגד עם בת שבע ואם זה לא מספיק גם שלח את בעלה – אוריה החיתי –  למות בקרב. אבל דוד גם שילם על מעשיו. בנו אבשלום מרד בו ושכב עם פילגשיו לעיניו על גג הארמון המלכותי, בנו אמנון אנס את בתו תמר, ובקשתו להיות המלך הראשון שיבנה את בית המקדש, נדחתה והועברה אחר כבוד לבנו שלמה.

דוד הצעיר רועה צאן. ציור של וויליאם דייס, 1860 (הגלריה הלאומית, אדינבורו, סקוטלנד)

דוד הצעיר רועה צאן. ציור של וויליאם דייס, 1860 (הגלריה הלאומית, אדינבורו, סקוטלנד)

אחת הפרשנויות המרתקות שמנסות לפצח את דמותו המסוכסכת של דוד, תולה את האשמה, כרגיל, בגן העדן האבוד של הילדות. המקרא, שמקדיש פרקים רבים למעלליו של דוד המלך ומדווח לנו בהרחבה על הקרבות, התככים, הבריתות והבגידות, מקפיד בקנאות להימנע מדיווחים על ילדותו. וזה מוזר מאוד, כי אחד הדגמים הקבועים המאפיינים תיאורי מנהיגים בספרות הקאנונית בכלל ובתנ"ך בפרט הוא תיאור ילדותם ולידתם. יעקב, משה, שמשון, יוסף, שמואל, ישו, סיהדרתא – כולם זכו לתיאור מפורט של ילדותם. דוד לעומתם מגיח מרחם אימו היישר לגיל 28, אז אנו פוגשים בו לראשונה כרעה צאן בבית לחם.

כששמואל נשלח לבית ישי הלחמי ובידו קרן גדושה בשמן למשיחת המלך הבא של ישראל, ישי מציג בפניו את ששת בניו. שמואל כבר יודע מאלוהים שאחד מהם ימשח למלך. הבנים עוברים לפני הנביא הגדול בחיל ורעדה, ומכולם שמואל מתרשם מקומתו ויופיו של הבכור, אליאב. זה הרגע של אלוהים לנעוץ בשמואל את תוכחתו המפורסמת: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א', טז). ההמשך ידוע. שמואל שואל את ישי: "התמו הנערים?" וישי משיב לו באגביות, מתוך יאוש, שיש עוד ילד אחד קטן ולא חשוב, שרועה את הצאן בשדה.

העובדה שישי "לא ספר" את דוד מציפה סימני שאלה רבים. מי שמספק לנו רמז הוא דווקא דוד עצמו. בספר תהילים (שדוד הוא מחברו, לפי המסורת) הוא מעניק לנו רמז קטן אודות ילדותו: "הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נא). למה מתכוון דוד כשהוא אומר שאמו ילדה אותו בחטא?

ציור של קבר דוד במאה ה-18 (Creative Commons, Wikipedia)

ציור של קבר דוד במאה ה-18 (Creative Commons, Wikipedia)

החוקר פרופ' אביגדור שנאן מצא מדרש מרתק, מדרש המכירי, שהופיע בפרובנס במאה ה-14 ופותר את התעלומה. המדרש מספר שאחרי הולדת בנו השישי, ישי פרש מאשתו, נִצֶבֶת בת עדאל, למשך שלוש שנים ולמעשה הפסיק לקיים את מצוות פרו ורבו. אבל הלב לא פסק מלפעום. מסתבר, כך מספר המדרש, שישי היה מאוהב בסתר בשפחה של אשתו. יום אחד, כשגבר עליו הפיתוי, התוודה ישי בפני השפחה על אהבתו ובאותה הזדמנות ביקש ממנה "להתקין את עצמה בשבילו לקראת לילה" (הגרסא העתיקה לשאלה "נעלה אלי לקפה?"). נסערת מתעוזתו של אדונה פנתה השפחה לגבירתה, אשתו של ישי, וסיפרה לה את שארע.

המחקר עדיין לא מצא איך כתבו #ME_TOO בעברית עתיקה, אבל אשתו של ישי בחרה דווקא את האופציה הישנה והטובה להתמודד עם גברים חצופים. היא הורתה לשפחתה להתכונן לערב, להתרחץ ולהתקשט ולחכות לו במיטתה, ורגע לפני שהוא יכנס לחדר השינה, שתי הנשים ינצלו את החשיכה ויתחלפו. מדובר בטריק אהוב במיוחד על הסופר המקראי. בתו של לוט השתמשה בו, תמר אשת יהודה השתמשה בו וכמובן אימותינו הנפלאות רחל ולאה עשו זאת ליעקב.

הטריק הצליח ובאותו לילה נִצֶבֶת התעברה, אבל מאחר וישי חשב ששכב עם השפחה, הבן שנולד כעבור תשעה חודשים היה לדידו ממזר. היחידה שידעה שדוד אינו ממזר הייתה אמו ושפחתה. וכך גדל מלך ישראל לעתיד כבן דחוי במשפחה מיוחסת, כבשה שחורה שרועה כבשים שחורות. עד שהגיע שמואל, הפך אותו למנהיג דגול, כזה שמחזיק קופת שרצים עמוסה מספיק כדי לצאת אל העולם ולהנהיג – והשאר היסטוריה.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן