שפות האתר
שפות נוספות
בלוג

מפא"י ההיסטורית: 78 שנה לאסון הנשכח הגדול בתולדות הציונות

25 לנובמבר 1940, תשע בבוקר. פיצוץ עז קורע את דופן אוניית המעפילים "פאטריה" שעגנה בנמל חיפה וכמויות עצומות של מים מתחילים לחדור פנימה. לא חלפו מספר דקות והאנייה, על אלפיים יושביה, נטתה על צדה והחלה לשקוע במצולות. הכאוס השתולל, זקנים החליקו מהקאבינה אל מותם, נחשולי מים אלימים הטביעו משפחות שנכלאו בבטן האניה וגופות החלו להיערם על החוף.

יוסף דקל, אחד מנוסעי האונייה, סרב לקבל את גזירת הגורל, לאחר שהוא ואשתו הצליחו להימלט מאימת הנאצים. מיד אחרי הפיצוץ הצמיד דקל חגורות הצלה לו ולאשתו, חיבק בחוזקה את הסלסלה הקטנה בה הצטנפה בתם התינוקות, ויחד קפצו השלושה אל המים והתקדמו באיטיות לעבר החוף. ביד אחת אחז יוסף באשתו שלא ידעה לשחות, ואת ידו השנייה ערסל בחוזקה סביב הסלסלה. אלא שאט אט אזל כוחו של יוסף ומים החלו לחלחל לסלסלה. דקל, שראה את קודקודה של בתו הולך ושוקע בתוך המים, גייס את שארית כוחותיו, אלוהים יודע מאיפה, הצליח למלא את ריאותיו באוויר ולזעוק לחוף לעזרה. ניצולים מהספינה, שכבר הגיעו לחוף, שמעו את זעקותיו של יוסף, קפצו למים והצילו את השלושה.

שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה (צילום: מוטי קרניאל, ויקיפדיה)

שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה (צילום: מוטי קרניאל, ויקיפדיה)

ציפורה לווינגר, התינוקות בת החודש, צריכה להיות היום בת 78. בבגרותה היא התחתנה, הקימה משפחה ועבדה כמורה לאנגלית בבי"ס "בר אילן" בנתניה. בניגוד ל- 267 הנוסעים שטבעו למוות מול חופי המדינה לעתיד, ציפורה לווינגר "התינוקות מפאטריה" שרדה וזכתה להיכנס לארץ המובטחת.

סיפורה של "פרשת פאטריה" מתחיל בשלוש ספינות מעפילים: "פסיפיק", "מילוס" ו-"אטלנטיק" שמגיעות לחופי הארץ. הימים הם ימי הספר הלבן שמגביל עליית יהודים ארצה. הבריטים מכנסים את המעפילים בספינה אחת גדולה וישנה בשם "פאטריה" ("מולדת" בלטינית) במטרה לגרש אותם למחנה מעצר באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. ראשי ההגנה "שנלחמו בספר הלבן כאילו אין מלחמת עולם, ונלחמו לצד הבריטים כאילו אין ספר לבן", כאמירתו המפורסמת של בן גוריון, ביקשו למנוע את גזרת הגירוש. הרעיון היה ליצור פיצוץ קטן שיגרום לחבלה מינורית בדופן האנייה, במטרה להרוויח זמן שיוקדש לתיקון האוניה, ובכך לעכב את הגירוש למאוריציוס.

אולם החובבנות, הרשלנות ויש שיאמרו גם הזלזול בחיי המעפילים – כולם פליטים מאירופה – סכרו את אוזני המארגנים, שבניגוד לעצות מומחים, בחרו להטמין את הפצצה בדופן הרעוע של הספינה, במקום מתחת למכונות, שם היה ריכוז קטן של אנשים. לפחות בעת החדשה לא ידוע על מקרה בו יהודים גרמו למותם של כל כך הרבה יהודים.

ה"פאטריה" השוקעת מול נמל חיפה, 25 בנובמבר 1940 (ויקיפדיה)

ה"פאטריה" השוקעת מול נמל חיפה, 25 בנובמבר 1940 (ויקיפדיה)

במאמר מאיר העיניים "אוי ארצי מולדתי" של פרופסור מאיר חזן מציין האחרון את תחושת הייאוש שאחזה את היישוב בשבועות שאחרי האסון. הגופות לא נמצאו כולן ביום אחד. "יום יום במשך ימים רבים, נמשו גוויות ומספרן הלך וגדל", קונן יצחק טבנקין מראשי הקיבוץ המאוחד, "היינו במצב שרצינו לקלל את הים הזה, כאילו לא בבת אחת התפוצצה פאטריה, אלא יום יום".

אבל מה שמעניין בכל הסיפור הוא מנגנון ההגנה הפסיכולוגי שהפעילו מנהיגי מפא"י בעקבות האירוע. במקום למתוח ביקורת חריפה על הרשלנות הפושעת ולמצוא אשמים, הם פטרו את עצמם מאחריות בכך שהפכו את הנספים, במין לוליינות מחשבתית מעוותת, לגיבורים שהקריבו את נפשם לטובת בניין הארץ. אחת ההשוואות הציניות ביותר התייחסה לזיהוי בין פרשת פאטריה לקרב המפורסם על תל חי, כאילו יש קשר בין אלפי יהודים פליטים שהוקרבו בעל כורחם על מזבח התנועה, לקבוצה של חלוצים שנלחמו מיוזמתם כדי להגן על ביתם. למחרת האסון אמר מנהיגה האידיאולוגי של מפא"י, ברל כצנלסון לשאול אביגור, מראשי "ההגנה": "דע לך שיום פאטריה הוא לנו כיום תל חי". עם היוודע דבר הפיצוץ העריך כצנלסון כי פאטריה היא "המעשה הציוני הגדול ביותר שנעשה בעת האחרונה".

חטף סטירה פומבית במערכת העיתון מבנו של בן גוריון. יצחק לופבן (ויקיפדיה)

חטף סטירה פומבית במערכת העיתון מבנו של בן גוריון. יצחק לופבן (ויקיפדיה)

לא רק כצנלסון יצר אידיאליזציה לפרשה העגומה. יצחק טבנקין, המוזכר לעיל, אמר כי הנספים בפאטריה הם "חיילים אלמונים גיבורים". מכאן ועד הפיכת הנספים האומללים למרטירים וקדושים הדרך הייתה קצרה: "נזעק שמע ישראל בטרם נעלה על המוקד. אנחנו נעלה על המוקד", נכתב בעקבות האירוע בשער הגיליון הראשון של "במעלה" – עיתונה של תנועת "הנוער העובד".

ב-12 בדצמבר, כשלושה שבועות לאחר האסון, כשגופות הנספים ממשיכות להיערם על החוף, התכנסה ישיבת ועידה של מפא"י כדי לדון בשאלה הבאה: האם לצרף את "פאטריה" למערכת המיתוסים המעצבים של בניית הכוח היהודי מבחינה אידיאולוגית. עד כדי כך היה ליקוי המאורות הערכי. ההתעלמות הגסה מהעובדה שמדובר באסון שנגרם כתוצאה מהיבריס רשלני, הייתה על גבול הפתולוגית. מפא"י הצטיינה בהקמת ועדות בדיקה להפקת לקחים וכך עשתה לא פעם. והנה באסון הגדול ביותר בתולדות התנועה לא נשמע רחש. אחד היחידים שלא ציית למשמעת המפלגתית היה עורך העיתון "הפועל הצעיר" יצחק לופבן, שבעקבות ביקורת שמתח על "היד הזדונית שהטביעה את האנייה", קיבל עונש בצורת סטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי עמוס בן-גוריון, הבן של המנהיג העליון.

אבל הדבר המדהים ביותר בסיפורה של אסון אונית "פאטריה" הוא הפער בין היקף האסון שנחשב לגדול ביותר בתולדות הציונות מבחינת כמות ההרוגים, לבין הדרתו הבוטה מהזיכרון ההיסטורי הישראלי. העובדה שלתלמידים ישראלים אין מושג מהי "פרשת פאטריה" היא תעודת עניות למערכת החינוך שלנו, כמו גם עדות ליעילותו המרשימה של מנגנון התעמולה המפא"ינקי. למרבה האירוניה דווקא בעקבות "אירוע הסטירה" של יצחק לופבן הוקמה ועדת בדיקה. לא ברור אם מסקנותיה הועברו לתינוקת ציפורה לווינגר לעיון והערות.

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל (ויקיפדיה)

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל (ויקיפדיה)

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן