בלוג

מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה

איתמר קרמר

באמצע המאה ה14 פרצה מחלה מסתורית שקיבלה את השם המגיפה השחורה, שנגרמה על ידי החיידק Yersinia pestis. המחלה הזו התחילה ממונגוליה, התפשטה מהר מאד לסין ועברה לאירופה לאחר שבקרב בין כוחות מונגוליים לצבא של בני גנואה בחצי האי קרים הושלכו גופות המתים בבליסטראות אל עבר האיטלקים. זה היה כנראה השימוש הראשון בנשק ביולוגי, אם תרצו.

המחלה נפוצה בעולם הישן והרגה בתוך עשור כ20-25 מיליון אירופאים, ועוד 35 מיליון סינים. בשנת 1346, עם הגעתה של המחלה לאירופה, כבר היו מי שהאשימו את היהודים בהרעלת בארות כבילוי לשעות הפנאי. כשהתבררה גודלה וקטלניותה של המגיפה, בעיקר בשנים ק"ח וק"ט (1348-1349) כבר נקבע הדבר כעובדה: היהודים אשמים.

זו לא הייתה המצאה חדשה. בחמש מאות השנים טרם המגיפה, עם הצמיחה הדמוגרפית שעברה על אירופה, צמיחת ערי המסחר והנמל הגדולות, היהודים עסקו בעיקר במסחר מקומי, כאשר קהילותיהם היו נתונות לרדיפות לא מעטות – ממסעי הצלב ועד לגירושים הגדולים מאנגליה וצרפת בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14.

מיניאטורה של האמן הבלגי Pierart dou Tielt משנת 1352 לערך, המאיירת קטע בספר "דברי הימים" של ההיסטוריון והמשורר הצרפתי Gilles li Muisit; אנשי העיר טורנה קוברים את קורבנות המוות השחור

אבל זו היתה כבר רדיפה מסוג אחר. כאן לא היה מדובר על דיכוי כלכלי, על מיסים, אפילו לא על סימון היהודים בטלאי צהוב או סגול. כאן דובר על טבח ממש. למרות שהאפיפיור קלמנט פסק שאין להאשים את היהודים, ההמון לא שעה לאמירה זו, כמו גם למדיניותו המצהרת של המלך קארל הרביעי בגרמניה ואף לאמירות הפומביות של חלק גדול ממועצות הערים. היה כאן עניין כלכלי טהור. רכוש היהודים נפתס כשייך לממלכה, או לעיר. היהודים חיו על פי רשיון, סחרו והרוויחו את לחמם במקצועות שאליהם הוסללו ורק בהם, ולפיכך לממלכה ולרשות המקומית היתה הסמכות לומר מתי אפשר להרוג יהודים ומתי לא, כיצד יחולק רכושם ולמי.

אבל ההמון לא הקשיב. תנועות דתיות קיצוניות, יוזמות מקומיות – רצף של אירועי רצח המוניים על ידי ההמון, שנשען על סיבות דתיות, כלכליות וחברתיות, ובעיקר- שינאה בלתי נשלטת לזר, ופחד.

מאות קהילות יהודיות נחרבו, בבזל שרפו יהודים במבנה שהוקם לשם כך, מרחק הליכה מבית הקזינו שם נערך הקונגרס הציוני הראשון 550 שנים לאחר מכן. ב-14 בפברואר, יום הקדוש ולנטיין, נרצחו בלילה אחד יותר מאלף יהודים ונאסר על יהודים לחיות בעיר למשך מאה שנה. בפרנקפורט נערכה התאבדות המונית של יהודים ובעיר ארפורט הקהילה היהודית נמחקה לחלוטין. יחד איתה נמחק גם מקום המצאו של אוצר עלום שהטמינו פרנסי הקהילה עם תחילת המגיפה, אוצר שהתגלה במקרה במהלך חפירות אריכאולוגיות בשנת 1998. מתוך האוצר הזה נשמרת באוסף בית התפוצות טבעת נישואין מקורית שהוטמנה כחלק מאותו האוצר.

הטבעת מארפורט. חלק מאוסף מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

רוב היהודים שחיו בגרמניה, אוסטריה, צרפת ושווייץ ושהצליחו לשרוד את הפרעות היגרו לפולין, שם מדיניותו של המלך קז'ימיש השלישי היתה סובלנית כלפי מיעוטים ויהודים בפרט. חלק קטן יותר ברח לספרד, שם היהודים קיבלו מקלט לתקופה קצרה, עד אשר ב1391, בפרעות וגזירות קנ"א, גם שעון החול שלהם התהפך.

בניגוד לאמונות המקובלות, אנחנו לא יודעים לומר בוודאות אם אכן היהודים מתו מהמחלה יותר או פחות משכניהם. לא מעט היסטוריונים טוענים כי מנהגי ההיגיינה הנטועים בהלכה היהודית בוודאי הגנו על היהודים, לפחות ממוות במגיפה – נטילת הידיים, ההקפדה על קבורה מהירה ומרוחקת של המתים, הטהרה והערבות הקהילתית נתפסו כגורם ממתן של התפשטות המגיפה. בנוסף, ניתן למצוא בהלכה פסיקות המורות על בידוד בעת מגיפה, כמו "דֵבֵר בעיר – כנס רגליך" (בבא קמא ס' ב) או ההלכה המצווה להימנע מדאבל דיפינג: "לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה" (מסכת דרך ארץ).

יחד עם זאת יש לזכור כי לא כל ההלכות דאז נאכפו וקוימו באותה המידה, וגם כי התנאים הסביבתיים עימם התמודדו היהודים לא היו פשוטים: באותה תקופה הרובעים היהודיים היו בדרך כלל מרוחקים ממרכז העיר, צמוד לחומותיה, צפופים יותר, ובערי נהר גם שכנו בצמוד אליו, באזורים שנחשבו פחות בטוחים למגורים, בקרבה לאורוות ולבתי החי.

שריפת יהודים בזמן המגיפה השחורה. בריסל, בלגיה, 1349. יוצר לא ידוע

אנחנו יודעים לומר שיהודים רבים מתו כתוצאה ישירה מהמחלה ולא רק באופן עקיף. אין תיעוד רב של חיי היהודים באותה תקופה מעבר לפחד, לגזירות ולרדיפות. התפתחות ההלכה בעשורים הללו נעצרה לחלוטין, הישיבות התפרקו והועתק מרכז החשיבה והפסיקה. החיבור "ארבעה טורים" שנחתם רק כמה שנים לפני התפרצות המגיפה בעיר קלן בגרמניה על ידי רבי יעקב בן אשר, "בעל הטורים", היה בעצם קובץ ההלכות הנהוגות באותה העת והיה מצבה לחיים היהודים במערב אירופה. דווקא מההספדים ומתיאורי המוות, ניתן ללמוד לא מעט על אופי החיים היהודיים בתקופה אפלה זו.

בטולדו שרד בית הקברות היהודי, ועל אחת המצבות, זו של הנער אשר בן טוריאל, נותר חקוק מאות שנים שיר פרידה של האב מבנו המת, שמלמד אותנו לא מעט על האופן שבו חיו יהודי טולדו באותה העת:

"האבן הזאת לזכרון / למען ידעו דור אחרון /

כי נגנז תחתיה פרח נעים / ילד שעשועים /

 תמים דעים / היה קורא בתורה /

ושונה במשנה ובגמרא /

למד מאביו מה שלמד מרבותיו /

את חקי האלהים ואת תורותיו /

והיה בן ט"ו שנים / ובדעת כבן שמונים /

 ברוך מבנים אשר נ"ע

בר' יוסף בן טוריאל האל ינחמהו /

נפטר במגפה בחדש תמוז שנת ק"ט /

וימים אחדים לפני מותו / בנה ביתו /

ואמש נהפך קול חתן וקול כלה / קול יללה /

וישב אב נכאב ונדאב / אלהי מרומים /

ישלם לו נחומים / ולשובב נפשים / זרע אנשים."

ארבעים שנה לאחר מכן כותב יעקב בן שלמה, רופא יהודי-צרפתי חיבור בשם "אבל רבתי" בו הוא מתאר את רגעיה האחרונים של בתו אסתר, שמתה בהתפרצות משנית של המגיפה הגדולה ב-1383, שבועות בודדים אחרי שאחיה ישראל ושרה מתו אף הם. החיים באים להיפרד מאסתר השוכבת על ערש דווי. אסתר מבקשת מספר בקשות: היא מבקשת לתרום את כספה לצדקה ואת בגדיה לנזקקים, היא מבקשת שדודה, הכהן, ייצא מן החדר לפני שתמות שכן אסור לו להיות במחיצת המת, ושבעלה לא ייגע בה מכיוון שהיא בתקופת הנידה. עוד היא מבקשת שכאשר לבעלה תיוולד בת היא תיקרא על שמה, ושאחותה לא תתפוס את מקומה ותתחתן עימו. יעקב בן שלמה מספיד את ילדיו המתים ומתגאה בכך שגם ברגעיה האחרונים של אסתר הקפידה קלה כבחמורה. שלא נדע. הרבה בריאות לכולנו.

 

בית התפוצות