בלוג

נולדנו לסבול: "האקסית המטורפת" והתודעה היהודית

האקסית המטורפת (להלן, Crazy ex-girlfriend או כמו שנקרא לה מעתה לצורך הנוחות, קרייזי אקס) היא סדרה של היוצרת האמריקאית-יהודייה רייצ'ל בלום, אשר התפרסמה בזכות לא מעט סרטונים שבהם עסקה בנושאים של מיניות, נשיות, יהדות, גיקיות, ועוד. השיר Chanukah Honey הוא דוגמא נאה להתחלה. בלום לקחה מזמור כריסמסי למהדרין וגיירה אותו באופן משעשע. (אזהרה: מעבר לרמיזות מיניות כאלה ואחרות, בלום אף משווה בין תשמישי קדושה לאיברים מוצנעים, כך שמי שרואה את עצמו נפגע, שיעבור הלאה).

לפני שלוש שנים עלתה לאוויר הסדרה המדוברת וממש בשבוע שעבר נודע שהחלו הצילומים לעונה הרביעית והאחרונה בהחלט – כפי שבלום תכננה מראש – והיא תעלה באוקטובר. אשר תקציר קצר מאד של עלילתה הוא שבלום מגלמת בה מישהי שהיא קצת בת דמותה – אישה ושמה רֶבֶּקָה באנץ', מהחוף המזרחי של ארה"ב, יהודייה נוירוטית וודי-אלנית בת 30, עובדת במשרד עורכי הדין הכי טוב, אך אומללה מאד בחייה. היא פוגשת (זה לא ספויילר, זה קורה ברבע שעה הראשונה של הפרק הראשון) את אהבת נעוריה מגיל 16, ג'וש צ'אן, בחור אמריקאי ממוצא פיליפיני. היא מחליטה לעזוב את עבודתה ולעבור לווסט קובינה שבקליפורניה, מעין פרבר קטן בפריפריה הרחוקה של מטרופולין לוס אנג'לס, שונה לחלוטין מניו יורק כמובן. הסדרה מלווה את רבקה בהתמודדויות השונות והיא כוללת בכל פרק שירים (מצוינים), ובכך כוחה הייחודי העיקרי.

אז מה יהודי שם? כמעט הכל. דמותה של רבקה, כמו של בלום עצמה, הוא של בחורה יהודייה ועובדה זו נוכחת בפרקים השונים, במיוחד באלו הנוגעים לקשרים שלה עם משפחתה (על פי הסדרה, רבקה יהודייה רק מצד אימה, בעוד אביה שפחות או יותר נטש אותן בעבר, הוא אירי-קתולי). היות וקרייזי אקס היא הומוריסטית ודרמטית בו זמנית, העיסוקים בנושאים יהודיים שם קשור מאד לנושא של "הומור יהודי" והוא עוסק בסטריאוטיפים נפוצים בקרב היהודים ועם זאת – מצליח גם לגבש אמירה חשובה על זהות יהודית במאה ה-21. אבל היא איננה סדרה על יהודים או ליתר דיוק, לא רק על יהודים. זו קודם כל סדרה קומית-דרמטית על נשיות, על מערכות יחסים, על הגשמה עצמית, על היעדר דמות אב במשפחה, על יחסים בין חברוֹת, על יחסי אם ובתה ועוד.

לכן ראוי להמשיך דרך השיר Where's the Bathroom בביצוע השחקנית טובה פלדשו, המגלמת את אמה של רבקה בסדרה. לאורך הפרק שבו רבקה מנסה כל העת לרצות את אמה, שמעולם לא מרוצה ממנה, ולהסתיר ממנה את העובדה שוויתרה על משרה מכניסה ועברה למקום שכוח אל רק בגלל קראש הנעורים שלה. השיר עצמו כולל את כל הסטריאוטיפים המוכרים על "האמא היהודייה" – פטפטנית, לא נותנת לאף אחד לדבר, מתלוננת בלי הפסקה, חופרת על אנטישמיות, נודניקית, רוצה שהבת שלה תמצא חתן יהודי,  תביא ילדים לעולם ועוד. כל זה נדחס בשלוש דקות מלאות פאנצ'ים בשיר סוחף.

בסוף הפרק, אחרי ששיגעה אותה סופית, רבקה מתפוצצת על אמא שלה ואומרת לה שהיא בטח שונאת אותה, כי אבא שלה הוא קתולי, אז היא עצמה חצי קתולית וזה כל מה שהיא שונאת. בנקודה זו אמא שלה כמובן מבהירה לה שהיא אוהבת אותה, כי היא הבת שלה, והיא פשוט דואגת לה, וכשיהיו לה ילדים היא תבין. רבקה בתגובה אומרת שכשיהיו לה ילדים, היא פשוט תרצה שהם יהיו מאושרים. בתגובה האם עונה:  (בתרגום חופשי) "אושר? אושר זה לאנשים טיפשים. העם שלנו לא עוסק באושר. הוא עוסק בהישרדות… כשהקוזקים יבואו, אני רוצה שתהיי מוכנה!". אין בכך ביטוי לסניליות של הדמות, אלא למצב תודעתי הרבה יותר חשוב. אמא של רבקה אמנם מייצגת פה את "הדור הישן" של יהודים הלכודים במעין תודעת שואה, אבל מבחינתה מדובר באמת פנימית חזקה, בצורת תודעה קולקטיבית יהודית. הרי מה לקוזאקים ולחיים של רבקה באמצע קליפורניה במרדף אחרי אהבת נעוריה? יש בכך ביטוי לא רק להומור הכללי והאבסורד שבסצנה, אלא גם לתודעה קולקטיבית יהודית.

בהמשך, רבקה ומשרד עורכי הדין שלה מחליטים לתבוע תאגיד מים גדול שלהפתעתה אותו מייצג משרד עורכי הדין הניו-יורקי שממנו פרשה בפרק הראשון, אבל הקליימקס מגיע בדמות העומדת בראש הצוות שמנגד – האויבת המושבעת שלה מילדות – אודרה לוין, היא בעצמה יהודייה-אמריקאית עם מאפיינים דומים מאד לאלו של רבקה. השיר JAP Battle מתאר את המאבק ביניהם (JAP משמעותו כמובן – Jewish American Princess). השיר יורה אינספור שנינות הקשורות לעולמם של יהודים אמריקאים ליברליים. לעתים מדובר משחק מילים כמו Sheket Bevaka-Shut the F**k Up, אבל בתוך השיר מסתתרות גם שורות המרמזות על מצב מורכב יותר, למשל זו שבה שתי הדמויות ביחד טוענות שהן "לגמרי קול עם אנשים שחורים כי אנחנו פרוגרסיביות, אבל כמובן תומכות במדינת ישראל" (באנגלית זה עובר טוב יותר) ובכך משקפות לא מעט מהמתחים שיהדות ארה"ב חווה כיום ולעתים אנו נחשפים אליהם במסגרת אקטואלית: המחויבות המלאה ונצחית למדינת ישראל, שאיננה בהכרח נחשבת שם למגדלור הליברליזם במאה ה-21, לצד ההזדהות של רוב היהודים (בוודאי אלו הניו-יורקים בסדרה) עם הצד הליברלי-שמאלי של המפה הפוליטית.

ואולם, ההתמודדות הישירה והיפה ביותר שבלום יצרה בסדרה הקשורה בזהות יהודית נמצא בתוך העונה השנייה, בפרק שבו רבקה וג'וש הולכים לבר מצווה של קרוב משפחה שלה מהחוף המזרחי. רבקה מדוכאת מהמפגש עם משפחתה ועם הרָבָּה של בית הכנסת, בעוד דווקא ג'וש, הפיליפיני-קתולי נהנה מאד מהטקס. רבקה מנסה בכל זאת לשכנע אותו עד כמה איומה הסיטואציה כך: "נתנו לילד בן 13 לקרוא את הקדיש – זו תפילה למתים!". בנוסף, לצופים ברור שלרבקה יש עניינים לא פתורים עם משפחתה והיא גם לא מבקשת למצוא השלמה איתם ובאותו פרק מופיע השיר המופתי Remember That We Suffered  בסגנון הורה-יהודי-דתי. בשיר, אמה של רבקה, הרבה של בית הכנסת מזכירות שאסור לשמוח יותר מדי – כי צריך לזכור שסבלנו. כל זאת נעשה באופן קורע מצחוק תוך כדי אזכור בלתי פוסק לשואה ולהיטלר. אם תחשבו על זה – ילד בן 13 אכן קורא קדיש בטקס ההתבגרות המשמח שלו, בחתונה היהודית אנו שוברים את הכוס לזכר המקדש, ונראה שבכל רגע של שמחה יהודית ייכנס אלמנט זיכרון קולקטיבי שהוא בדרך כלל עצוב ולפרקים מחריד, אך הוא מה שמבנה את הזהות היהודית.

לא חסר גם ממה להשתגע כידוע. אבל רייצ'ל בלום דרך רבקה באנץ' מעמידה לנו אלטרנטיבה נוספת להתמודדות עם היומיום היהודי הקטסטרופלי. אפשר להשתגע. אפשר (ואף רצוי) לבכות. אבל אפשר גם לצחוק על זה. לצחוק כמובן מתוך מודעות, מתוך שאנחנו יודעים שהעתיד איננו מבטיח.

 

מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות מציג: "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם" – תערוכה מקיפה, ראשונה מסוגה, אינטראקטיבית ומצחיקה. לפרטים נוספים לחצו כאן

דור סער-מן
על ידי דור סער-מן