בלוג

נוצרי, דבר עברית: סיפור האהבה של מלומדי אירופה עם כתבי היהודים

נשיא מכללת ספיר לשעבר, פרופסור זאב צחור ז"ל, סיפר פעם כי במהלך מפגש שהיה לו עם אינטלקטואלים אנגלים, הוא שאל אותם מדוע האליטה הבריטית כל כך עוינת את ישראל. תשובתם של הג'נטלמנים הבריטים הפתיעה את צחור: "הקמנו לכם מדינה", אמרו לו, "כי חלמנו על מקום שבו ספר הספרים יכתב מחדש לקראת גאולת עולם, כי אתם הרי עם סגולה. היו לעולם ציפיות לכינון אומה עברית שתהיה אור לגויים, וראו מה עשיתם".

מקריאה ראשונה תשובתם של המלומדים הבריטים גבוהי המצח נשמעת מופרכת. למה שאקדמאים רציונליים ואתאיסטים ישאפו לכתיבה מחדש של טקסט עתיק כמו התנ"ך ולתחייתם של מושגים דוגמת "גאולת עולם" ו-"אור לגויים"? גם צחור חשד שמדובר בעוד מקרה של אנדרסטייטמנט בריטי אופייני, אך במהרה התחוור לו שהם רציניים להחריד.

היריעה קצרה מלשרטט בפירוט את הרנסנס שחווה התנ"ך במהלך המאה ה-17, עם עליית תנועת הרפורמציה. מרטין לותר, שאהבתו לתנ"ך הייתה גדולה יותר רק משנאתו ליהודים, דאג להכניס את ספר הספרים לכל בית נוצרי שקיבל עליו את 95 התיזות המפורסמות שלו. הפצת הברית הישנה ברחבי אירופה הפרוטסטנטית ובעיקר באנגליה, שהפכה לשיכורה מסיפורי המקרא, הולידה התעניינות חסרת תקדים בתרבות העברית הקדומה. לתופעה זו היו כמה השפעות מכריעות. אחת מהם באה לידי ביטוי בצמיחתו של זרם אקדמי בעל השפעה חסרת תקדים – "ההיבראיסטים".

עקדת יצחק. תחריט עץ מאת לוקאס קראנאך, בספר תנ"ך גרמני מודפס שתורגם על ידי מרטין לותר, גרמניה, 1541 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

עקדת יצחק. תחריט עץ מאת לוקאס קראנאך, בספר תנ"ך גרמני מודפס שתורגם על ידי מרטין לותר, גרמניה, 1541 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

ההיבראיסטים היו מלומדים לא-יהודים, אנגלים ברובם, ששקדו על לימוד השפה העברית מתוך אמונה כי בכתבים העבריים העתיקים, כמו התנ"ך והתלמוד, מצויים רעיונות נצחיים אודות דגם המדינה המושלמת. עד כמה הייתה עוצמתית השפעת הכתבים היהודים על ההיבראיסטים מעיד סיפור פיקנטי על ג'ון סלדן, אולי ההיבראיסט בה"א הידיעה של המאה ה-17. סלדן נשלח ב-1629 למצודת לונדון, בית הכלא הידוע לשמצה, כעונש על סירובו להכיר בזכותו של מלך אנגליה לפזר את דיוניו של בית הנבחרים. מתוך כבוד למלומד המפורסם אישרו לו ראשי הכלא לבחור ספר שינעים את זמנו בתא. סלדן ביקש שניים: עותק של התלמוד הבבלי ועותק של התלמוד הירושלמי.

רק לסבר את האוזן, במהלך המאה ה-17 יצאו באירופה עשרות חיבורים שכולם נשאו את אותו שם: "הרפובליקה של העברים". לא מדובר היה במחברים אנונימיים, אלא בענקים כמו פטרוס קונאיוס ההולנדי, שהיה מרותק מתעוזתם של חוקי הכלכלה הסוציאליסטית העברית, סלדן מיודענו שספרו הגדול, "משפט הטבע והאומות על פי העברים", הורכב משבעה שערים בהתאם לשבע מצוות בני נוח, וגדול הפילוסופים הפוליטיים של המאה ה-17, תומס הובס, שחיבורו הקאנוני "לויתן" נשען בשניים מתוך ארבעת חלקיו על מודל המדינה העברית הקדומה.

ההיבראיסט בה"א הידיעה של המאה ה-17. ג'ון סלדן

ההיבראיסט בה"א הידיעה של המאה ה-17. ג'ון סלדן

במאמרה המרתק "השורשים היהודיים של הרפובליקה המודרנית" משרטטת המחברת, פרופסור פניה עוז-זלצברגר, את ההשפעה האדירה של המקרא על המחשבה הפילוסופית הפוליטית של המאה ה-17, הנחשבת לרחם הרעיוני ממנו בקעה המדינה המודרנית. הסיפור הוא פחות או יותר כזה: לפני שלושת אלפים שנה התקיימה רפובליקה עברית קרובה לשלמות. רפובליקה זו, שפעלה עד משיחתו של שאול למלך, הייתה הראשונה בהיסטוריה שהכירה בעליונותו של החוק בכל ענייני אנוש, ויותר מכך בעובדה שכולם שווים בפני החוק: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגר אתכם" ככתוב בספר במדבר. 

עוז-זלצברגר מציינת כי אחד החידושים המרכזיים של הרפובליקה העברית המקראית היה אחדות החוק ואחדות המרחב המדיני (הגבולות) שהפכו למושגי יסוד בתפישה הרפובליקנית המודרנית, אשר הלכה והתגבשה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17. "ישראל הקדומה", כותבת עוז, "הייתה מדינת חוק מובהקת, בתוך מרחב מדיני תָחוּם וברור, ובניהולם של מוסדות פוליטיים (הכהונה, המשפט והנבואה) שצייתו לחוק ושכל קיומם עמד על החוק, על פרשנותו ועל אכיפתו".

על פי ההיבראיסטים, הפוליטיאה העברית הקדמונית שאבה את הצדקתה מסמכותו המוחלטת של המקור האלוהי, שייצג את המשפט הטבעי בדמות עשרת הדיברות. שם בהר סיני, טענו, התרחש המומנט הדמוקרטי הראשון בתולדות האנושות, כשכל עם ישראל קיבלו על עצמם להשתתף בהסכם חוזי בינם לבין משפט האל. כאן חייבים להדגיש שהרעיון של ריבון שיוצא בהצהרה דרמטית לכל העם היה בזמנו חידוש עצום. במסורות המסופוטמית והיווניות האלים תקשרו עם בני האדם באמצעות מתווכים. מעולם לא באופן ישיר.

"לויתן" של תומס הובס

"לויתן" של תומס הובס

כיצד התרחש המעבר מהדגם המקראי לדגם האירופי? ההוגים הפוליטיים של המאה ה-17 המירו את שלטון האל בשלטון "הריבון" ששימש מעין תחליף אל, או אם תרצו – אידיאה של סמכות מוחלטת. כפי שכותבת פרופ' עוז-זלצברגר: "עם חלוף אותו רגע דמוקרטי גדול שבו הכל נתנו את הסכמתם החוזית להקמת המדינה במתכונת המוצהרת של ברית ישראל ואלוהיו, נותר על כנו הריבון לבדו כמקור החוק. בבדידות מזהרת, בבדידות של מדינאי חילוני, מניח אותו ריבון-מונוליט מאחוריו את האל ואת העם ואת הברית ואת ארון הקודש, ופוסע לבדו אל אירופה של מדינות ריבוניות שהרציונליזם הפוליטי נר לרגליהן". במילים אחרות, מהמושג "הריבון האלוהי" נותר רק "הריבון", מעין ישות קיימת בדמיון הבינסובייקטיבי של כולנו, אם להשתמש בשפה נוח הררית, ומקור סמכותה הפוליטית נובע מהסכמתו של העם לציית לה.

בקצרה, הרעיון שעולה ממודל המדינה העברית הקדומה הוא שכדי לארגן קהילה חברתית, פוליטית ושוויונית תחת חוק אחד, חייבים לציית לסמכות מוחלטת ומוסכמת על כולם (או על הרוב, במדינה דמוקרטית) שהיא הריבון. תקראו לו אלוהים, המדינה, או מפלצת הספגטי. זה לא משנה. בסופו של דבר אי אפשר בלעדיה וכל מי שינסה אחרת, גוזר על עצמו "חיי בדידות דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים", כפי שניסח זאת תומס הובס.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן